פסק דין בקליפת אגוז - האם ועד בית שהאיר רחוב יכול לבקש חזרה הוצאותיו מהעיריה? 1. גני גאולה הוא פרויקט מגורים גדול של ששה בניינים ודירות רבות (להלן: "הפרוייקט" או "השכונה". מטבע הדברים בפרויקט מגורים מסדר גודל שכזה, יש עמודי תאורה ופנסי תאורה רבים המפוזרים בו. לטענת הוועד, באחד האמשים גילו לפתע הדיירים כי הם מאירים על חשבונם שטחי ציבור רבים שחובה הייתה על העירייה להאיר. אשר לכן הפסיקו הדיירים את הארת שטחים אלו ותובעים הם מן העירייה את הוצאות החשמל שבע שנים אחורנית. 2. זוהי תמצית התביעה הכוללת לא מעט שאלות חוקיות ומינהליות וביניהן: א. האם כלל חייבת העירייה במאור שטחים ציבוריים? ב. האם יחייב בית המשפט את העירייה בהארת שטחים? ג. במידה ומאן דהוא האיר שטחים שהיה באחריות העירייה להאיר, האם זכאי הוא להשבת מה ששילם ומכוח איזה דין? והתשובות בקצרה הן: א. העירייה חייבת חוקית ועקרונית בהארת שטחים ציבוריים, אך חובתה זו כפופה לאילוצים וסדר עדיפויות שהמציאות כופה. ב. ככלל, בית המשפט יימנע מהתערבות בשיקול הדעת של הרשות בעניין הצורך במאור ולא יבטל את שיקול דעתה אלא במקרים חריגים. ג. במידה ומאן דהוא האיר על חשבונו שטחים שחובה היה על העירייה להאיר, זכאי הוא להשבה מכח דיני עשיית עושר. 3. ובמקרה שלפנינו, זכאים הדיירים להשבה אך רק על החלק שהוכח כי חובה הייתה על העירייה להאירו, והכל כפי שיפורט. ונתחיל בחובותיה של העירייה להאיר שטחים. חובותיה של עירייה לתושביה, ומגבלות המציאות 4. המחוקק הסדיר את חובותיה הכלליות של העירייה בפקודת העיריות (נוסח חדש), (להלן: "הפקודה"), סימן ב'. כאשר לעניין חובת העירייה ברחובותיה קבע המחוקק בסעיף 235 כדלקמן: " 235.רחובות בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; (2) (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;...." (הדגש שלנו, א.ט). 5. מוצאים אנו כי בין היתר קובע הסעיף האמור את חובת העירייה לדאוג לתאורתם של רחובותיה. נציין כי בניגוד לסעיף 249 לפקודה, בו קבע המחוקק סמכויות העירייה, שהם בבחינת שיקול דעתה, סעיף 235 קובע חובות. את חובותיה חייבת העירייה למלא שאם לא כן תפר חובתה כלפי אזרחיה. 6. על אף האמור לעיל וכפי שנראה להלן חובות העירייה אינן מוחלטות. ייתכנו נסיבות בהן העירייה תפעל שלא ע"פ חובתה החוקית ולא תחוב בפיצויים. מקרים כגון דא ייבחנו לאור השיקולים אותם שקלה הרשות ונוכח משאביה המוגבלים (ראה ת"א 21157/02, הדר חב' לביטוח בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-של 2004(3), 7895 , 7896 (2004), ראה גם, ע"א 2906/01, עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 2504 , 2506 (2006). 7. הסיבה העיקרית היא כי מה שהלב חושק, הכיס עושק. במילים פשוטות יותר, לעיתים אין בידי העירייה את המשאבים הדרושים ולא באשמתה. ראו למשל תא (י-ם) 13589/95, מלורי פרץ נ' עירית ירושלים (נלקח מנבו) בו ציין בית משפט כי: "...מהות האמצעים הסבירים שעל הרשות לנקוט בהם אפוא נגזרת גם משיקולי סדר העדיפויות הראוי...". 8. כמו כן לעניינינו יפים דברי ע. בר שירה וד. לוינסון זמיר, בספרן על הפרת חובה חקוקה (דיני הנזיקין, העוולות השונות, בעריכת טדסקי (תשמ"ט) מהדורה שניה): "סעיף 235 (2) לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כי - בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה... דומה שאין לפרש את החובה הזו כחובה מוחלטת או חמורה למניעת תוצאה מזיקה כלשהי, אלא כחובה לקיים מערכת נאותה של פיקוח או החזקה תקינה של רחובות העיר..." 9. מהאמור לעיל אנו למדים כי על העירייה מוטלות חובות ע"פ חוק, על פיהן מחויבת לפעול. המטרה שעומדת מנגד היא להביא לתפקוד נכון ותקין של כלל המערכת. ברם, יש להבחין בין חובות שהפרתן יכולה להביא לחיוב העירייה בפיצויים וחובות שהפרתן בנסיבות לא תחייבה. שוב, העירייה הינה גוף ציבורי אשר המציאות לעיתים מכתיבה את סדר העדיפויות. 10. אשר לכן, בבואו של בית המשפט לבחון מעשה או מחדל של הרשות שחטאה כלפי האזרח, בחינתו תעשה במשורה. בית משפט ישתמש בסמכותו בפעמים נדירות ולא ישים עצמו בנעליה ושיקוליה של הרשות. אין תמיד קריטריונים אובייקטיביים וברורים להצדיק או לא להצדיק מעשה או מחדל של רשות ציבורית. אם פועלת העירייה בתום לב, ושוקלת שיקולים סבירים, ואין היא יכולה אובייקטיבית לבצע פעולות מסוימות, אין לבוא אליה בטרוניא. 11. ככלל, חזקה היא כי מעשיה של הרשות נעשו תוך מתן משקל ראוי לפרמטרים הנוגעים בעניין ולמגבלות הקיימות. זו חזקה הניתנת להפרכה, אך נטל הראיה הוא על הרוצה להפריכה. 12. ובעניין המאור, כל הטוען כי על העירייה היה להאיר שטח ציבורי מסויים, חובת ההוכחה עליו. למשל, אם יביא חוות דעת מומחה כי הארת קטע מסויים הכרחית מטעמי בטיחות. ושוב, אפילו כך ייתכן שיבדוק בית המשפט את מצבה הכללי של העירייה, ואת חובתה להאיר קטעים אחרים, חשובים יותר. ומכאן לעובדות שלפנינו. העובדות בקצרה -השטחים אותם האיר וועד הבית התובע 13. מר אברהם ביטון ומר נועם סגל (להלן: "התובעים"), מייצגים בתביעה דנן את הועד המרכזי- נציגות הבית המשותף גני גאולה. מר סגל משמש כיו"ר הועד. 14. השכונה בה מתגוררים התובעים היא שכונת גני גאולה, רחוב ירמיהו, גוש 30077. השכונה האמורה נחלקת לחלקות, אשר הרלוונטיות לעניינינו הן חלקות 150,151,152 אשר בבעלות עיריית י-ם (להלן: "הנתבעת"). על חלקות אלה מוצבים 22 גופי תאורה, כך שבחלקה 151 מוצבים 19 גופי תאורה ובחלקות 150 ו-152 מוצבים 3 גופי תאורה. 15. גופי התאורה שבחלקה 151 היו מחוברים לחשמל משנת 2000 ועד שנת 2004. גופי התאורה שבחלקות 150,152 היו מחוברים לחשמל משנת 2000 ועד שנת 2007. שאז ניתקו הדיירים באופן ייזום את חיבור גופי התאורה לחשמל. הניתוק של הדיירים את גופי התאורה נעשה כיוון שלטענתם הם שילמו את צריכת החשמל לגופי התאורה הללו בעוד שמי שהייתה אמורה לשלם בפועל היא הנתבעת. 16. התובעים פנו מספר פעמים ובכמה אופנים לנתבעת על מנת שזו תשיב להם כספם חזרה. כל פניותיהם לא נענו. ומכאן התביעה שלפנינו. שלושת 'קבוצות' גופי התאורה בעטיים תובעים התובעים - ומי האחראי לגביהם? 17. התובעים טוענים כי 22 גופי התאורה אשר מחוברים דרך חשבונם הפרטי של התובעים היו צריכים להיות מחוברים דרך חשבון החשמל של הנתבעת. לטענתם, גופי תאורה אלה משרתים את כלל הציבור הרחב. וכן, השטח עליו מאירים הוא שטח בבעלות הנתבעת. 18. אולם בפועל, 22 גופי התאורה מתייחסים לשטחים שונים. בחלוקה גסה ניתן לחלק אותם לשלוש קבוצות, ונטפל בהן קבוצה קבוצה. 19. קבוצה א' מורכבת מגופי תאורה הנמצאים מתחת לארקדה - על פי נ/1 ונ/2 מדובר בארקדה הנמצאת בחלק התחתון של הבניין. כל גופי התאורה הללו (מבחוץ ומבפנים) מחוברים לבניין. אולם אלו מתחת הארקדה מאירים בראש ובראשונה את השטח שמתחתה. 20. התובעים טוענים כי הפנסים משמשים את כלל הציבור ולא את דיירי הבניין. כך העידו נציגי התביעה: "..לגבי חלקה 151 העירייה היא הראשונה שנהנתה מהמאור הזה, חונים שם מדחנים מי שבא לחנויות, זה שטח כחול לבן שהעירייה מאירה.." (עמ' 2 לפרוטוקול). אולם מנגד העיד מר קורן מטעם העיריה "..מה שבתוך הארקדה נמצא לפי תב"ע, אין פקפוק שחובת ההארה על הדיירים." 21. מאחר ומדובר בשטח הקיים בתוך הפרויקט לגופו, הרי נראית לי טענת הנתבעת, ובוודאי לא הוכיחו התובעים את טענתם. 22. קבוצה ב' מורכבת מגופי תאורה הנמצאים מחוץ לארקדה ומאירים על החניה - הדיירים טוענים כי אלו מעירים על שטח ציבורי. בעניין זה טוענת הנתבעת כי אורות אלה לא תרמו לה דבר, משום שמלכתחילה האירה היא אור מספיק באיזור זה. וכדבר בא כוח הנתבעת: "לגבי החלק החיצוני בארקדה שמאיר על החנייה, אחריות התאורה היא של העירייה. מסביב היא שמה עמודים גבוהים מאוד והרחוב מואר... ובכך עמדה העירייה בהתחייבותה. לא היה צריך בתאורה נוספת. התאורה שהונחה היא מעל התקן. בחלקה 151, מה ששמו זה עניינם. מקצועית, אפשר היה לוותר על האורות שם. הודיעו לי שהולכים לנתק זאת ולא הייתה לי לכן שום התנגדות.." (עמ' 3 לפרוטוקול). 23. גם כאן לא הוכיחו הדיירים כי הנתבעת עשתה עושר על חשבונם. משום שהעיריה הכריזה מיידית כי הארת הדיירים נעשתה מטעמיהם ולה אין כל עניין בכך שכן דואגת היא לתאורה מספקת בלעדיהם. ואכן, משהפסיקו הדיירים תאורה זו לא טרחה העיריה לשנות דבר. ממילא, לא הוכיחו הדיירים את טענתם. 24. קבוצה ג' מורכבת משלושה גופי תאורה המאירים על גרם מדרגות (מעין סימטא) שבין רח' תכלת מרדכי לרח' חירם (חלקה 151) - גופי תאורה אלה הוארו על ידי הדיירים ומשאלו ניתקו אותם, התחברה אליהם העירייה. כאן מסכימה הנתבעת כי מן הראוי שתהיה תאורה, והעובדה היא שהתחברה היא אליהם ברגע שניתקו אותם הדיירים. אולם לטענתה, זכותה הייתה שלא להאיר מקום זה, משום שפועלת היא על פי לחצים תקציביים וסדר עדיפויות. קרי, רוצה הייתה היא להאיר שטחים נרחבים יותר אולי, אולם רצונה מוגבל תקציבית וישנם מקומות שלא מוארים למרות שעדיף שיהיו מוארים. ממילא אין הדיירים זכאים לדרוש את מה שהוציאו משום שאיש לא הבטיח להם כי דווקא שטח זה יואר. 25. בנקודה זו אינני יכול לקבל את דעת הנתבעת. עצם העובדה כי היא התחברה מיידית לגופי תאורה אלו ברגע שניתקו אותם הדיירים מעידה על נחיצותם. חיבור זה מזכיר במקצת את המשנה במסכת בבא בתרא (פרק השותפין משנה ג') האומרת: "המקיף את חברו משלוש רוחותיו, וגדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית, אין מחייבין אותו. רבי יוסי אומר: אם עמד וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכול". 26. סיפור המשנה הוא פשוט. שני שכנים הם בעלי קרקע ואחד מהם שטחו מקיף את שדה חברו משלושה כיוונים. המקיף שם גדר על שדהו וממילא נמצא הניקף מוקף בשלושה צדדים. אין המקיף יכול לומר לניקף השתתף עמי בגדר שכן הניקף יכול לומר לו "איני רוצה בגדר. אם אתה רוצה, עניינך". אולם, אם אחרי ההקפה עמד הניקף ועשה גדר רביעית ועל ידי כך נמצאת כל שדהו מוקפת, מעיד הוא על עצמו שנוח לו בגדר ולכן צריך הוא לשלם את כל דמי הגדר. 27. כך גם בדרך ההיקש לענייננו. מהרגע שבו העירייה נכנסה לנעלי הדיירים והאירה את הרחוב, מעידה היא על עצמה כי נוח ורצוי היה לה כי הדיירים יאירו את הסימטא. אין היא יכולה לומר כעת כי הדיירים עשו זאת מרצונם. ממילא לגבי קטע זה הוכיחו הדיירים כי חובת העירייה הייתה להאירו וצריכה העירייה לשלם להם פיצוי. 28. מן הבחינה הפורמלית, הקובע לעניינו הוא חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. סעיף אח בו אומר במפורש: "1. חובת ההשבה (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת." 29. במקרה דנן, קיום חובתה של העירייה במאור באמצעות התובעים עולה כדי עשיית עושר שלא במשפט. במשך שבע שנים, העירייה "נהנתה" בכך שלא שילמה עבור צריכה של גופי תאורה עירוניים שמחובתה היה לשלם. בד בבד הדיירים "ניזוקו" כלכלית מתשלום עבור גופי תאורה אלה. לנוכח האמור לעיל, במצב הדברים הנוכחי על הנתבעת לחוב בפיצויים כלפי התובעים, ככל שזה נוגע לחלקה 151 (גופי התאורה המאירים את הסימטא). גובה הפיצוי 30. התובעים לא הביאו חוות דעת של מומחה לגובה הפיצוי, ועל כן יחושב הפיצוי על פי דברי מומחה הנתבעת עצמה. ואלו הנתונים: 31. מדובר בשלושה גופי תאורה שפעלו כשבע שנים. צריכה של גוף תאורה אחד למשך שעה הינה כ 6 אגורות. מס' שעות התאורה שונה מהותית בין הקייץ לחורף אך בממוצע, גוף תאורה דלוק כעשר שעות כל לילה. מכאן שעבור גוף תאורה אחד ליום ישולם סכום של 60 אגורות. 60 אגורות עבור צריכה של נורה לילה X 365 ימים בשנה = 219 ₪. 32. מכאן שגוף תאורה עולה כ - 219 ₪ לשנה. היות ולפנינו שלושה גופי תאורה שפעלו במשך שבע שנים, הרי סה"כ מדובר על כ - 219 X 3 גופים X 7 שנים = 4599 ₪. 33. לאלה צריך להוסיף את דמי הנורות ואת דמי התחזוקה, וכן הוצאות משפט. שוב, התובעים לא הביאו כל חוות דעת מומחה ועל כן על דרך האומדן נאמד סכום זה כאלף ₪ כולל שיש להוסיפו לצריכת החשמל. סוף דבר 34. סיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בדין ובמסמכים שהוצגו בפני, אני פוסק לתובע (ועד הבית) סכום של 5599 ₪ אותו על הנתבעת לשלם לתובע. הנתבעת תשלם הסכום לתובעים תוך 45 יום מהיום. לא ישולם הסכום, יישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות בקשת רשות ערעור תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין לבית משפט המחוזי . אחריות העירייה בנזיקיןעמוד תאורהעירייה