פסק-דין מבוא וטענות הצדדים האם חייבת מפלגה לשלם עבור טובין שהוזמנו על ידי פעיל מטעמה, שלא בהרשאה חוקית לפי חוק מימון מפלגות? מששיקול של צדק בין הצדדים הפרטיים מתנגש עם האינטרס הציבורי במינהל תקין של כספי ציבור, איזה מהם עדיף? הצדדים הסכימו לצמצם את המחלוקת בתיק זה לשאלה המשפטית והערכית האמורה, אשר תידון על יסוד העובדות שלפיהן המים שסיפקה התובעת הוזמנו על ידי פעיל של הנתבעת, ונצרכו על ידי מי מאנשי הנתבעת; וכי ההזמנה לא אושרה על ידי הגורמים המוסמכים בנתבעת לפי הוראותיו של חוק מימון מפלגות. עוד הסכימו הצדדים כי, מתוך מחווה של הנתבעת לזכרו של אותו פעיל שנפטר בינתיים, וכדי שלא להטריד את שאריו בתביעה זו, ונוכח סכומה הנמוך-יחסית (3,400 ₪) - הנתבעת תשלם את סכום התביעה אף אם תישלל חבותה בפסק הדין. במקרה כזה, תסכים התובעת לוותר על ההוצאות. המחלוקת הנה, אפוא, עקרונית. השלכתה הכספית בענייננו זעומה, ומצטמצמת לשאלת ההוצאות; אך השלכתה הנורמטיבית מקרינה על מקרים דומים אחרים, ויורדת לשורשן של נורמות ההתנהלות הכספית של מפלגות. התובעת טוענת כי הפעיל שהזמין את המים פעל ב'הרשאה חיצונית' (קרי: הרשאה המוסקת ממצג של השולח כלפי הצד השלישי, להבדיל מ'הרשאה פנימית', שהיא הרשאה ישירה מן השולח לשלוח; לפי סעיף 3 בחוק השליחות). לחלופין, חלה על ההזמנה הדוקטרינה של 'הרשאה נחזית' (קרי: מניעות דיונית של השלוח להתכחש למצג של הרשאה כלפי הצד השלישי, שהצד השלישי הסתמך עליה בתום לב; לפי המשפט המקובל שאומץ בהלכה הפסוקה). ראשי המפלגה, שחזקה כי התארחו בסניף הירושלמי הנדון ושתו מן המים בלא לחקור על מקורם המשפטי, אשררו בכך את ההזמנה. הנתבעת נהנתה מן המים, והיא חייבת לשלם בעדם גם לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט. גם עקרון תום הלב אוסר על הנתבעת להתכחש להזמנה, להתנער מחבותה ולהשתמט מן התשלום בגינה. הנתבעת טוענת כי חוק מימון מפלגות, והתכלית הציבורית של ניהול כספי תקין של המפלגות למניעת שחיתות ובזבוז כספי ציבור, מחייבות שלא לכבד הזמנה בלתי תקנית כבענייננו. הכרה בחבות לפי עקרונות חוזיים או מעין-חוזיים תרוקן מתוכן את הוראותיו של חוק מימון מפלגות ובנותיהן, לרבות הנחיות מבקר המדינה. הדבר יוביל לנסיגה חמורה בטוהר המידות הציבורי ולפגיעה קשה בהישגים שהושגו הודות לתחיקה הנזכרת. דיון והכרעה 7. ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים אינה בגדר הבחנה בין אמת לשקר, או בין טוב לרע. זוהי הכרעה בין שתי גישות ערכיות. שתיהן מבוססות על תחושות מוסריות כנות. שתיהן מבוססות על הוראות-דין. 8. אולם, לא ראי זו כראי זו. התובעת תומכת יתדותיה בשיקולי צדק מתחום המשפט הפרטי. היא מתמקדת בעיקרון כי הסכמים יש לכבד, ועבור טובין שהתקבלו יש לשלם. הנתבעת, לעומתה, תומכת יתדותיה בשיקולי מדיניות מתחום האינטרס הציבורי. היא מתמקדת בהשלכות המסוכנות של חריגה ממינהל כספי תקין, אשר דומה כי בזמננו ובמקומנו מיותר להכביר מילים על חומרתן. 9. בין זכויות הפרט, לרבות הקניין, לבין האינטרס הציבורי, לרבות מינהל כספי תקין של מפלגות, קיים מתח דיאלקטי. ההשקפה החירותנית (ליברטריאנית) גורסת כי אין אינטרס ציבורי בסיסי יותר מן ההגנה על זכויות הפרט. ההשקפה הקהילתנית (קומיוניטריאנית) גורסת כי אין זכות-פרט חיונית יותר מאשר מסגרת ציבורית המתפקדת כהלכה. שתיהן צודקות. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי יש להגן על זכויות הפרט; אך לעתים נדרש לפגוע בהן באופן מידתי כדי להגן על אינטרס ציבורי ראוי, וההכרח - בל יגונה. 10. במקרים קונקרטיים יש לבצע איזון אינטרסים עדין, ולתת את המשקל הראוי לכל ערך ואינטרס הרלבנטי למקרה. ההכרעה בין שתי הצעות בדבר האיזון הנכון בנסיבות העניין היא לעולם מעשה של שיקול דעת שיפוטי, שבלבו הכרעה ערכית. בענייננו, דומה כי ההכרעה גלומה כבר בהוראות החוק המיוחד החל על המקרה הנדון, כלהלן. 11. אכן, הנאה מטובין שהוזמנו מבלי לשלם עליהם צורמת את חוש הצדק. אולם מתן יד להתעלמות מכללים של עשייה בכספי ציבור חמורה ממנה. מוטב שייגרם לתובעת חסרון-כיס, ואל ייפגע העיקרון כי כספי ציבור אינם מוצאים שלא כדין. 12. סעיף 6א בחוק מימון מפלגות קובע לאמור: "יהיה תוקף להתחייבות ממונית של סיעה או של רשימת מועמדים רק אם ניתנה בידי מי שקבעה הסיעה ופרסמה את שמותיהם לפי הנחיות מבקר המדינה". זוהי קביעה קוגנטית, שאינה מתיישבת עם עקיפתה על ידי פנייה למקורות נורמטיביים חוזיים ומעין-חוזיים. 13. בהיעדר הרשאה לפי חוק השליחות, אין צריך לומר שלא יהיה תוקף להתחייבות של אדם בשם אדם אחר, לרבות תאגיד ומפלגה. לפיכך, אין לייחס להוראה הנזכרת בחוק מימון מפלגות תכלית זולת הקביעה כי על אף קיומה של הרשאה לפי חוק השליחות, לרבות הרשאה חיצונית או נחזית - אין להסתמך עליה, בין מצד המתחייב ובין מצד מקבל ההתחייבות, כל עד לא התקיימו בהרשאה הוראותיו של חוק מימון מפלגות. 14. עקרון תום הלב מחייב מפלגה שלא להכשיל ספקים. חזקה שהמפלגה מודעת יותר מן הספקים להוראות חוק מימון מפלגות. לפיכך ראוי למפלגה לפרסם ברבים מודעות שבהן נקראים הספקים, במיוחד בעת בחירות, שלא להיחפז בהתקשרויותיהם עם פעילים מקומיים - אלא לבחון היטב, עובר להתקשרות, את ההרשאה ואת האישור התקציבי; שאם לא כן - יימצאו אותם ספקים מניחים כספם וסחורתם על קרן הצבי. 15. בענייננו, הוכח ולא נסתר כי הנתבעת נהגה כן. העתק המודעה צורף לכתב ההגנה. במודעה מופנה ציבור הספקים למקורות הנגישים שבהם ניתן לערוך את הבירור הנדרש, לרבות שם ומספר טלפון של עובדת מנהל הכספים של הנתבעת. התובעת לא הצביעה על מעשה נוסף שהנתבעת הייתה אמורה לעשות, לפי גישת התובעת, כדי לקיים את חובת תום הלב מבעוד מועד לפני ההתקשרות. בנסיבות אלה, כמאמר התלמוד, "מאי הווה לה למיעבד?" (מה היה עליה לעשות)? בהיעדר מחדל מקיום חובה, לא אוכל לקבוע כי הנתבעת נהגה שלא בתום לב. 16. התובעת טוענת כי עקרון תום הלב מחייב את הנתבעת לכבד את ההזמנה ולשלם את מחירה. אולם, בכך מניחה התובעת את המבוקש. עקרון תום הלב מחייב לעשות את הדבר הנכון; אבל השאלה אם נכון לכבד את ההזמנה שעליה חתם הפעיל, חרף היעדר הרשאה ואישור תקציבי לפי חוק מימון מפלגות - היא בדיוק השאלה שלפנינו. 17. כל התחייבות ממונית, חזקה עליה שהיא נעשית כנגד תמורה. בהינתן התמורה, לכאורה יש באי-כיבוד ההתחייבות משום עשיית עושר ולא במשפט. אולם, חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע [בסעיף 6(א)] כי הוראותיו "יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון". בענייננו, כאמור, יש הוראת חוק מיוחדת, קוגנטית, הדוחה מפניה את הוראותיו של חוק עשיית עושר ולא במשפט. 18. יש הבדל בין ההתייחסות של הדין להתחייבות ללא הרשאה פנימית במשפט הפרטי, לבין ההתייחסות להתחייבות ללא סמכות חוקית במשפט הציבורי. ההבדל מתבטא בפער בין הפסיקה והספרות בעניינו של סעיף 3 בחוק השליחות, המעדיפות את האינטרס של 'הצד השלישי' התמים, שהסתמך על המצג בדבר קיומה של הרשאה, לבין הלכת סאי-טקס, המעדיפה את האינטרס הציבורי שלא לכבול את הממשלה, 'השולחת', להבטחה של נושא משרה בחריגה מסמכותו, שמשמעותה עשייה בכספי הציבור שלא כדין. עמדתי על כך במקום אחר [ת.א. (שלום ת"א) 26905/05 קזימירסקי נ' כרמי צבי אחים סגל בע"מ (מיום 11.6.06)], באומרי: "24. בשולי הדיון העיוני ראוי להעיר כי שונים פני הדברים בהקשר של היחסים בין היחיד לציבור. לדוגמא, בעניין "סאי-טקס" ואח' נ' שר המסחר והתעשייה [בג"צ 135/75, פ"ד ל(1) 673] נדונה שאלת חובתה של המדינה לכבד הבטחה בעלת משמעות תקציבית של שר. נקבע שם כי - "הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה". מכלל הן אתה שומע לאו; ואמנם בית המשפט הוסיף והבהיר, בהתייחס למקרה אחר, כי שם - "נמנענו מלהורות על קיום הבטחה של השר. כל כך למה? משום שניתנה מחוץ לגדר סמכותו ולא היה בידו לממשה". לפי דברינו לעיל, ניתן היה לצפות לתוצאה הפוכה, שהרי השר פעל באופן כללי במסגרת פעילותו המיניסטריאלית, ולכאורה המדינה, ולא הצד השלישי, היא האמורה לשאת בנזק אם חרג עובד-הציבור מהרשאתו הפנימית. נראה, אפוא, שלא ראי המשפט הציבורי כראי המשפט הפרטי. כאשר אינטרס הציבור עומד על כף המאזניים - לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול; אפילו הוא שר; שאם לא תאמר כן - ייעשו פלסתר הן תקציב המדינה, שנקבע בחוק, והן חוק נכסי המדינה, הקובע מי וכיצד רשאים להתחייב התחייבות כלכלית בשם המדינה. רוצה לומר: אף שאינטרס הצד השלישי התמים במימוש המצג של חבות השולח גובר לעתים על אינטרס השולח במימוש ההרשאה הפנימית כפי שהתכוון לה - משהשולח הוא הציבור, שמשקלו כמשקל היחיד מוכפל במספר היחידים הכלולים בציבור, ולמעלה מכך - משתנה האיזון ומתהפכת התוצאה. כשם שהרשות המינהלית רשאית להשתחרר מחוזה כשהאינטרס הציבורי מחייב זאת, על אף דיני החוזים במשפט הפרטי [ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506 (2000), 520, 528] - כך רשאית הרשות המינהלית שלא להתקשר בחוזה מכוח הבטחה בלתי-מוסמכת של נושא-משרה, על אף דיני השליחות והאחריות השלוחית בנזיקין של המשפט הפרטי." 19. למעשה, התובעת אינה יכולה להסתמך בענייננו אפילו על דיני השליחות הכלליים של המשפט הפרטי. הפסיקה והספרות המפרשות את סעיף 3 בחוק השליחות מטעימות כי השולח אינו נתפס בפעולתו המשפטית של השלוח אלא אם השולח יצר מצג שלפיו השלוח פועל בהרשאתו, והצד השלישי הסתמך בתום לב ושלא בהתרשלות על מצג זה. הצד השלישי אינו זוכה להגנה אם, בנסיבות העניין, היה עליו לברר את טיב הרשאתו של השלוח עובר להתקשרות [ראו הדיון וההפניות בפסק דיני הנזכר בעניין קזימירסקי]. 20. בענייננו, כאמור, הנתבעת הקפידה לפרסם מצג השולל מצגי-הרשאה מטעים העשויים להינתן על ידי פעילים בלתי-מורשים. בנסיבות אלה יש לומר כי התובעת לא הסתמכה על מצג של השולח, כנדרש לכינון הרשאה חיצונית או נחזית, אלא על מצג של השלוח, שאינו יכול להרים עצמו בציציות ראשו ולהקנות סמכות לעצמו. 21. זאת ועוד: התובעת ידעה שהיא מתקשרת עם מפלגה, והיה עליה לוודא כי ההתקשרות תואמת את הוראות חוק מימון מפלגות. מחדלה מלעשות כן שולל ממנה את הזכות להסתמך על ההנחה שהפעיל הנדון מייצג כחוק את הנתבעת. 22. לאור המקובץ אני קובע, מתוקף הוראותיו של חוק מימון מפלגות, כי התובעת לא ביססה את חבותה של הנתבעת בגין ההזמנה הנדונה, חרף חתימתו הבלתי-מוכחשת של הפעיל של הנתבעת על גביה, וחרף השימוש שעשו אנשיה בטובין שסופקו. 23. לא מצאתי צורך להתעכב על טענות נוספות של התובעת, ואני סומך את ידיי על שנאמר בעניינן בסיכומי הנתבעת. סיכום 24. מן המפורסמות הוא שמפלגות כאלה ואחרות חטאו בעבר במינהל כספי בלתי תקין של כספי ציבור. כדברי הנתבעת [בסעיף 26 בסיכומיה]: "השיטה הפכה לתופעה, שערערה את יציבותן הפיננסית של המפלגות, פתחה פתח לשחיתות, לחשבונות מנופחים ואף פיקטיביים. פעילים רבים הזמינו, ללא כל הרשאה וסמכות, ללא כל ביקורת ופיקוח מרכזיים, מוצרים שונים, כגון: מודעות פרסום ותעמולה בעיתונות המקומית, ציוד משרדי, מזון, ערכו כנסים פוליטיים חגיגיים, הזמינו הפקות של אמנים ורכשו מיני טובין ושירותים אחרים". בעקבות חוק מימון מפלגות, והתיקון העומד בלב ענייננו [סעיף 6א הנזכר], הפציעו סימני חזרה-בתשובה. ברוח 'תקנת השבים' - יש לחזק ידי החוזרים-בתשובה, חרף הפגיעה המסוימת בצדדים שלישיים; ולא לרפותן, על ידי עיקור מאמציהם לכונן מנהל כספי תקין בשעריהם. 25. לאור המקובץ - התביעה נדחית. 26. לאור הסיכום בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה [פרוטוקול, עמ' 1], הנתבעת תשלם לתובעת את סכום התביעה בסך 3,400 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד פסק הדין. התשלום יבוצע תוך 30 יום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. 27. בשים לב לכך שהתובעת זוכה לקבל מידי הנתבעת את סכום התביעה, חרף דחיית התביעה נגד הנתבעת - ראוי לחייב את התובעת בהוצאותיה של הנתבעת, אף שלולא כן הייתי מתחשב בהנאה שנהנתה הנתבעת ממימי התובעת ונמנע מלחייב את התובעת בהוצאותיה. מכיוון שהצדדים חסכו בהוצאותיהם ובזמנו של בית המשפט על ידי הסכמתם הדיונית, ונוכח האינטרס הציבורי לתמרץ הסכמות כאלה, ובשים לב לסכום התביעה - תשלם התובעת לנתבעת סך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כשכ"ט עו"ד בתובענה. 28. הסכומים האמורים ניתנים לקיזוז. 29. לסיום אבקש להודות לב"כ הצדדים על סיכומיהם הנאים, אשר תרמו לבירורה של המחלוקת הנורמטיבית והערכית החשובה. אבקש להודות גם לצדדים עצמם, על שנהגו כבוד במנוח ובמשפחתו, כמו גם בזמנו של בית המשפט, וצמצמו את המחלוקת להיבטיה העקרוניים - מבלי להתנצח על פרטים שוליים-יחסית, ועל סכומים קטנים-יחסית. מפלגות