להלן פסק דין בנושא רשיון נשק ארגוני: פסק דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 10.12.06 בעת"מ 1444/05, בגדרו נקבע כי המערער אינו רשאי לקבל רישיון נשק לצרכי עבודתו אלא באמצעות מעסיקו - "אגד", המשיבה 2 (להלן "אגד" או "המשיבה 2"). ב. (1) בחודש דצמבר 2001 הגיש העותר בקשה לקבלת רישיון נשק במסגרת עבודתו אצל המשיבה 2 כנהג אוטובוס ביישובים הסמוכים לקו התפר, אך פקיד הרישוי דחה את בקשתו. ערר על בקשה זו נדחה אף הוא, בהחלטת ועדת ערר מיום 1.10.03, בה נקבע כי הבקשה הוגשה בגין עיסוקו של המערער, וכיוון שהמשיבה 2 היא "מפעל ראוי" לפי סעיף 10 לחוק כלי היריה, תש"ט - 1949 הזכאי לבקש רישיון נשק עבור עובדיו (ראו להלן), בקשה זו צריך שתוגש על-ידי המעסיק. לאחר מתן ההחלטה פנה המערער למשיבה 2, אך זו לא הגישה בקשה לקבלת רישיון נשק בעבורו, ולכן עתר המערער נגדה (עת"מ 1173/05) לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה. בתגובתה לעתירה טענה המשיבה 2, כי היא אינה "מפעל ראוי" ואינה בעלת רישיון מיוחד על פי החוק, ולכן אינה יכולה להגיש בקשה לרישיון נשק בעבור המערער. ביום 5.7.05 דחה בית המשפט (השופט - כתארו אז - נאמן) את העתירה, אך קבע כי המערער רשאי לפנות שנית למשיבה 1 ולבקש רישיון נשק - תוך הסתמכות על תגובת המשיבה 2, כי איננה מפעל ראוי. (2) ביום 29.8.05 פנה העותר למשיבה 1 בבקשה שניה לקבל רישיון נשק, אך בקשתו נדחתה בשנית. בהחלטה מיום 21.11.05 נדחתה בועדת ערר השגת המערער על החלטה זו, מן הטעם כי "חרף העובדה שאגד אינה מפעל ראוי ובעלת רשיון מיוחד... אגד יכולה לפעול ולהגיש בקשה להכיר בה כמפעל ראוי ולהעניק לה רשיון מיוחד". בעקבות החלטה זו הגיש המערער עתירה שניה כנגד שתי המשיבות, היא העתירה נשוא הערעור. בפסק דין מיום 10.12.06 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא גינת) את העתירה, בנמקו שהחלטת ועדת הערר נמצאת במתחם הסבירות, שכן פיקוח על מעביד יעיל יותר מפיקוח על מתן רישיונות פרטניים, וכי חזקה שצרכי נשיאת נשק במסגרת העבודה נהירים למעביד. כנגד פסק דין זה הוגש הערעור דנא. ג. (1) לטענת המערער, שגה בית המשפט כאשר קבע כי החלטת ועדת הערר נופלת במתחם הסבירות, שכן בכך נותר המערער בלא מענה למבוקשו. לפי הנטען, אין מוטלת על המשיבה 2 חובה לפנות למשיבה 1 בבקשה שתכיר בה כמפעל ראוי, ואף אם תעשה כן אין הדבר ודאי שבקשתה תתקבל, ולכן כל זמן שלא הוגשה ואושרה בקשה כזו, על המשיבה 1 לדון בבקשתו של המערער לקבלת רישיון לגופו של עניין. (2) לטענת המשיבה 1, המערער לא העלה טיעון המצדיק התערבות בפסק הדין של בית משפט קמא. עוד נטען כי ההיתר לשאת נשק אינו זכות מוקנית, וכי על ארגון מורשה מוטלים אמצעי פיקוח הדוקים יותר מאלה המוטלים על אנשים פרטיים האוחזים בנשק, שכן ארגונים כאלה הם אמצעי לשליטה מרוכזת על כלי ירייה בכמות גדולה יחסית. כיוון שבקשתו של המערער לקבל רישיון נשק נובעת כולה מעבודתו, כיוון שהמשיבה 2 בחרה שלא לפעול כמפעל ראוי אף שהיא אמונה על שלומם של עובדיה, יש להניח כי עמדתה היא שעובדיה אינם זקוקים לנשק לצורך תפקידם. בדיון בפנינו הדגיש בא כוח המשיבה 1 את הצורך בפיקוח על פעולותיו של עובד המחזיק נשק במסגרת עבודתו, והוסיף וטען כי העתירה ראויה להידון בפני בית הדין לעבודה, במסגרת יחסי עבודתו של המערער עם המשיבה 2. (3) לטענת המשיבה 2, דחיית עתירתו הראשונה של המערער נגדה מהוה מעשה בית דין לגביה, ועל כן לא ניתן לקבוע כי היא מפעל ראוי או כי יש לחייבה להגיש בקשה לקבל מעמד כזה. כן נטען, כי עמדת המשיבה 2 היא שעל המשיבה 1 ליתן רישיון נשק לעובדים החפצים בכך על בסיס אינדיבידואלי. כן ציינה המשיבה 2, כי הציעה לא אחת לגורמי הביטחון לסייע בכל הקשור למתן רישיון החזקת נשק לעובדיה, לרבות במתן המלצות למשרד הפנים ובדיווח על שינוי במצב הבריאותי של העובדים או על שינויים בתנאי תפקידם. (4) בתגובתו לסיכומי המשיבות טען המערער, כי במסגרת עתירתו הראשונה לא דן בית המשפט בשאלת חיובה של המשיבה 2 להגיש בקשה להכיר בה כמפעל ראוי, ולכן פסק דינו אינו מהוה מעשה בית דין. עוד נטען כי ההגבלות על האפשרות לשאת נשק אינן פוגעות בעצם קיומה של זכות כזו, וכי הסכמת המשיבה 2 לשתף פעולה עם המשיבה 1 יכולה לשמש בסיס לפתרון הסוגיה. ד. (1) לשאלתנו בדיון ציין בא כוח המדינה, כי אין פתרון למקרה ספציפי זה, שכן מחד גיסא אין זכות קנויה לרישיון לכלי יריה, ומאידך גיסא אכן נהג משאית או מונית שאינו עובד של גוף היכול להפוך מפעל ראוי, יכול לקבל רישיון נשק. עם זאת כשהמדובר במעסיק כמו "אגד", בהסדר רגיל היה הנשק מופקד אחרי העבודה בחברה ולא בבית הנהג; דבר זה אינו מתקיים כאן, על המשתמע מבחינת הימצאות נשק. (2) בא כוח המערער ציין את הסיכון אליו נחשף כנהג ומסיע הציבור; הוא מבקש נשק להגן על עצמו ועל הנוסעים. (3) באת כוח "אגד" ציינה, כי שולחתה נכונה לשתף פעולה כאמור. ועוד, לשיטתה יש לראות את הדברים בפרמטרים רחבים של כלל אבטחת התחבורה הציבורית. (4) בהחלטה מיום 6.2.08 הצענו למדינה לשקול אפשרות לפתרון, שלפיו יוכל המערער לפנות לקבל רישיון נשק בהיתר פרטני, לאחר ש"אגד" תאשר את מיקום עבודתו ותתחייב להודיע למדינה לאחר סיום עבודתו באזורים מסוימים או ב"אגד". (5) ואולם, המדינה - לאחר בחינה נוספת של הסוגיה - הודיעה (4.5.08) כי אין בידה להסכים למוצע, שכן אין עניינו של המערער שונה משל מבקשים אחרים בגדרי שויון, ועל פי המדיניות המצמצמת באשר לתפוצת כלי הנשק, תנאי סף למבחני משרד הפנים הוא שרישיון לא יינתן לעובדים במפעל היכול להיות מוכר כמפעל ראוי, שאחרת ירוקן מושג המפעל הראוי מתוכנו. יש אלפי נהגים כמערער, כך נטען, ועל מעבידו של המערער לספק לו סביבת עבודה בטוחה, כמפעל ראוי, ללא הגדלת מספר כלי הנשק שבידי הציבור. קבלת הערעור, נאמר, תאיין את סעיף 10 לחוק כלי היריה. (6) לשיטת המערער (הודעה מ-13.5.08) אין במבוקש כדי לאיין את סעיף 10 לחוק שכן אינו שולל אפשרות לרישיון פרטני. (7) אגד ציינה (19.5.08), כי אין עליה חיוב להגיש בקשה למפעל ראוי, ועל המדינה שלא לגלגל אחריותה לכתפי "אגד". לדעתה גם אם אין המערער זקוק לנשק אישי להגנתו, המדובר בתחושה סובייקטיבית, ואם הנהג מבקש זאת יש מקום לאשר לו, כדין כל אדם פרטי. הכרעה ה. (1) הבסיס הנורמטיבי לענייננו הוא חוק כלי היריה, שזכה להיות מחוקיה הראשונים של המדינה. כעולה מדברי ההסבר (הצעות חוק תש"ט, 28, 34) הוא החליף את פקודת כלי היריה המנדטורית. סעיף 10 בו עסקינן לא נכלל בהצעת החוק. הסעיף במקורו קבע (ס"ק (1)), כי "רשות מוסמכת רשאית לתת לבעל של מפעל ראוי רישיון מיוחד להחזקת כלי יריה להגנת המפעל ועובדיו והתחבורה עם המפעל" (כך במקור - א"ר). מפעל ראוי הוגדר (ס"ק (3)) כ"מפעל ששר הפנים, על פי המלצת שר הביטחון, אישר אותו כמפעל ראוי לצורך סעיף זה". הסעיף תוקן פעמים אחדות (תשי"ד, תשכ"ב ותשל"ח) להבהרת נושאים מסוימים וסמכויות, אך הבסיס הרעיוני נותר כשהיה. בפשטות, כשבמפעל ראוי המדובר, עסקינן בגוף שהמוסמכים לכך אישרוהו כראוי לאמון על-ידי מתן רישיון לנשק לשם הגנתו והגנת התחבורה אליו, ואזי יכולים עובדיו לשאת נשק בתנאים ולאחר אישורים. (2) האם הפעלת הסעיף תלויה בבקשתו של מפעל המבקש להיות "ראוי", או שמא יכולה הרשות לבוא אל מפעל פלוני ולומר לו, מצאתיך ראוי ועל כן אנא היכבד ומלא את התנאים לשם קבלת כלי נשק לצורך המפעל - ולענייננו ה"מפעל" הוא התחבורה הציבורית שמפעילה "אגד"? סעיף 9, למשל, שכותרתו "כלי יריה להגנת כפרים" מרשה הענקת רישיון ל"ממונה על ישוב", ובידי האחרון להרשות לתושבים ביישוב לשאת נשק בתחום מוגדר. הדעת נותנת כי דבר זה מוענק במסגרת הביטחון השוטף כדבר שבשיגרה, וכך גם מופעל סעיף 10א (נשיאת כלי יריה מטעם המדינה) ועוד. היכולה הרשות להפעיל את סעיף 10 מיוזמתה? אותיר שאלה זו בגדרי הרהורים, הגם שאולי יש בכך טעם, מבלי שאקבע מסמרות; זאת משלא נטען הדבר בפנינו, ואיני רואה מקום הפעם להרחיק לשדה פרשני תכליתי זה. אוותר איפוא בשדה הפרשנות ה"קונבנציונלית". ו. (1) אכן, חוששני ש"החטא הקדמון" הוא בכך ש"אגד", שבעבר היתה "מפעל ראוי", החליטה בשלב מן השלבים כי מה לה ולצרה זו, ועל שום מה כאב הראש הגדול, כגון החזקת נשקיה, פיקוח ושאר "מרעין בישין" וחדלה להיות "מפעל ראוי". על פי הפרשנות הרגילה אין משרד הפנים כופה על איש להיות "מפעל ראוי", "אין אונס" ועל כן נעשים הדברים "כרצון איש ואיש" (אסתר, א' ח'). בית המשפט קמא אמנם לא דן בסבירות הכרעתה של "אגד", שכן השאלה לא עמדה בפניו, אך הוסיף "עם זאת ניתן להניח, שאם זו עמדתו של המעביד, הרי כנראה שהסיכון בגינו מבקש העותר הרשאה להחזקת כלי נשק אינו כזה המחייב נשיאת נשק על פי עמדת המעביד". (2) ואולם, ההליך דנא מכוון כלפי משרד הפנים. משרד זה יצר ב-1996 תבחינים הקרויים "מתן רישיון חדש לכלי יריה לאדם פרטי", ובין התנאים במסמך זה מופיע (מס' 3) "המבקש אינו זכאי לקבל נשק אם הוא משתייך לארגון מוכר או שהמפעל יכול להיות מוכר כמפעל ראוי (במקרה זה יוכל לקבל נשק בהרשאה על פי צורך מטעם האירגון)". (3) ועם זאת, בתבחינים עצמם מופיע בין תבחיני בעלי עיסוק (שלגביהם יישקל מתן הרישיון) גם "נהג מסיע ציבור" (אוטובוס לסוגיו, טיולית, מונית), "נהג בעל רישיון להסעת נוסעים, שזו פרנסתו, העוסק בכך באופן קבוע ואינטנסיבי (מסיע חמישה נוסעים לפחות)". לתבחין זה, על פני הדברים ובכפוף לשאר הוראות דין, נכנס המערער. כלי היריה בו מדובר הוא "אקדח אחד בלבד". (4) המדינה טוענת אל נכון שבית משפט זה אמר משכבר, כי "אכן אין לו לאזרח זכות להחזיק ולשאת כלי יריה, וסבירה היא המדיניות, המבקשת לצמצם את מספר כלי הנשק שבידי הציבור", והרישיון ניתן במקרים מיוחדים שבהם שוכנעה הרשות "כי קיימת סכנה מתמדת המצדיקה זאת" (השופט - כתארו אז - ברק בבג"צ 423/84 עזאם נ' שר הפנים פ"ד לט (1) 337, 339). אציין, כי באותו עניין נפסק הדין ברוב דעות (השופטים ברק ווייס); דעת המיעוט של השופט - כתארו אז - ש' לוין היתה, כי העותר שם, מנהל מדור גביה במועצת טייבה שביקש נשק להגנה מפחד שוד, עומד בקריטריונים; והוסף (עמ' 340), "שהשיקולים העומדים לפני הרשויות אמורים להתחשב באינטרסים המנוגדים זה לזה - מחד גיסא - המדיניות היא שלא להרבות כלי נשק בציבור הרחב (על מדיניות זו איני בא לחלוק); מאידך גיסא, סירוב דווקני מדי להעניק רישיון לאזרח, הנתון בסכנת שוד או של גניבה עקב עיסוקו, עשוי להביא לכלל פיתוי של נטילת נשק ללא רישיון..."; ואין מקום - לשיטת השופט לוין - גם לנימוק "שהרשות המקומית חייבת לנקוט אמצעי אבטחה אחרים". כשלעצמי אטעים כי בענייננו מטה לדעתי, במידה רבה, את הכף טעם השויון. לשיטת המדינה, כאשר ישנה אפשרות שאדם יקבל הרשאה לנשיאת נשק בהרשאה ארגונית, כשהסיכון כולו נובע מעבודתו במסגרת ארגונית, תבכר היא אפשרות של הרשאה ארגונית. על פי ועדת כהן שעסקה בנושא הרישוי ב-1993, הארגון המורשה הוא "אמצעי לשליטה מרוכזת בכלי יריה רבים יחסית המצויים בידי גורם שצריך שימצא בפיקוח ובדרישות מחמירות". ואכן, חוברת של האגף לרישוי ופיקוח במשרד הפנים מתארת את הדרישות המפורטות וההסדרים לעניין זה. דברים אלה יפים ונכוחים, והם בבחינת הרצוי; אך האם יכולים הם לעקר ולשלול את האפשרות שפלוני נהג אוטובוס העובד בחברת תחבורה שאינה רוצה להיכנס לקטגוריית "מפעל ראוי" על החובות הכרוכות שבה, ינסה לבקש רישיון נשק, בשעה שנהג מונית עצמאי, למשל, כפי שנראה להלן, רשאי לעשות כן? (5) אכן, כל בר דעת מבין, מחד גיסא, שהאינטרס הציבורי הרחב הוא שברשות הרבים לא יימצאו כלי יריה ביתר, שהרי המצב הבטחוני המוכר וידוע ממילא פותח פתחי נשק לרבים - ואם על הראשונות יהיו שמצטערים אלא שההכרח לא יגונה, על שום מה להוסיף. שונים אנו מבחינה זו מחוקת ארצות הברית, שהתיקון השני לה (1791) מדבר על זכות האנשים לשאת נשק, נושא שיישומו שנוי במחלוקת קבע. מאידך גיסא, התשובה לטעמי מצויה בחלקה בנתונים שמסרה המדינה עצמה בהודעתה המשלימה מיום 4.5.08; ראשית, באמרה כי למעלה מ-1,300 חברות פועלות כ"מפעל ראוי", מתוכן 400 לערך בתחום האבטחה, ואם כן, היה לכאורה מקום לשכנע את "אגד" לשוב להיות מפעל ראוי, או אף לקבוע זאת בהוראת דין. ושנית, וזו עיקר, על פי נתוני המשיבה 2 - כפי שגם מציין המערער בתגובה מיום 13.5.08 - מכ-20,000 נהגי מוניות כ-2,000 הם נהגי שירות החייבים להשתייך לתאגיד, וכדוגמתם רכבי הסעות ותחבורה ציבורית, אך 18,000 נהגי מוניות אינם שייכים לתאגיד, ועל כן בידם לפנות לרישיון פרטני. למה ייגרע חלקו של המערער, נהג אוטובוס בקו התפר? בגדרי שויון, הדברים מדברים בעדם ואינם טעונים מלים הרבה. (6) בכל הכבוד הראוי לתנאי הבסיסי שהטילה המשיבה 1 במסגרת התבחינים, השולל מלכתחילה זכאות לעובד במפעל ה"יכול להיות מוכר כמפעל ראוי", אין תנאי זה, שאינו מופיע בחוק, יכול לדידי לנעול את הדלת בפני מי שחפץ ברישיון ועומד בתנאים האינדיבידואליים. זאת, כאמור, ביחס למפעל ה"יכול להיות" מוכר לפי תנאי החוק, אך מסיבותיו שלו אינו פועל לקבלת הכרה זו. אינני סבור כי יש בכך משום איונו של סעיף 10, שכן קשה להלום אחיזת המקל בשני קצותיו, מזה היעדר מעמד של מפעל ראוי ל"אגד" לפי בחירתה שלה, ומזה אי מתן אפשרות לאדם החש סכנה, ושאף "אגד" סבורה כי יש להעניק לו - ולשכמותו - רישיון נשק אם הוא חפץ בכך, אף אם דעתה אינה כי ישנה סכנה. תוצאה זו משמעה נפילתו של המערער בין הכיסאות, כשפוקדים עליו את "עוון" "אגד" המסרבת להיות מפעל ראוי. כאמור, במה שונה הוא מנהג מונית "רגילה"? הסכנה האפשרית דומה, הפונקציה המקצועית דומה, וקשה גם - בכל הכבוד - להלום את דברי בית המשפט קמא, כי אם "אגד" אינה חפצה להיות "מפעל ראוי", מעיד הדבר שהסיכון אינו כזה המחייב נשיאת נשק לפי עמדתה. מעמדת "אגד" ברי במיוחד, כי היא אינה חפצה ב"בלבול המוח" שמחייבת החזקת נשקיה - ומן הסתם יותר מאחת - וכדומה, אם תשוב להיות "מפעל ראוי". איננו מקלים ראש בחששה של המדינה למוסד "המפעל הראוי", אך בנסיבות ענייננו גובר כאמור השיקול שפורט, ואם חלילה יוברר כי יש ההולכים בדרכה של "אגד" וה"ראוי" הופך שלא כראוי ל"לא ראוי", תדע המדינה דרכה, לרבות בפניה למחוקק אם יהא בכך צורך. (7) נוכח כל האמור, אציע לחברי לקבל את הערעור, במובן זה שהמערער יגיש בקשת רישיון והיא תטופל בלא התנאי הבסיסי שבתבחינים הקשור במפעל ה"יכול להיות מוכר כמפעל ראוי". אציע לצאת מן ההנחה, כי כחלק מן הטיפול בבקשה, תאשר "אגד" למשיבה 1 את מיקום עבודתו של המערער ופרטים נוספים שיתבקשו על ידי המדינה, וכן תתחייב להודיע למדינה לאחר סיום עבודתו באזורים מסוימים או ב"אגד", כפי שהוצע בהחלטתנו מיום 6.2.08. (8) אציין כאן, כי אין מקום להפנות את המערער, כפי שהציעה המדינה, לבית הדין לעבודה בכל הנוגע לעתירתו הנוכחית, המכוונת במהותה ובעיקרה כנגד משרד הפנים; זאת גם בהתחשב בתולדות הנושא כפי שפורטו (העתירה הקודמת), ומבלי להביע דעה אם קיימת עילה בהקשר התיק ביחסי עובד ומעביד. (9) לא למותר לציין, כי בקשת המערער תישקל על-ידי המשיבה 2 על פי הקריטריונים הרלבנטיים כולם למעט - כאמור - היותו במפעל היכול להיות מפעל ראוי, ועל כן יהא עליו לעמוד בדרישות חוק כלי היריה כולן, לרבות הכשרה מתאימה (סעיף 5 ג') ותקנות כלי היריה (הכשרה למתן רישיון ולחידושו), תשנ"ב - 1992 וכל דרישה אחרת כדין. בכך יוקהה, למצער חלקית, חשש המדינה מההבדל בין מי שמצוי במסגרת פיקוחית של מפעל ראוי למי שאינו מצוי בה; ויהא מצבו ככל שיקבל את הרישיון, כבעלי רישיון פרטי אחרים. (10) ולבסוף, בידי המדינה לשקול - בהתאם לצורך, כאמור - אם לפעול לתיקון החקיקה כך שגוף רב משמעות בתחבורה הציבורית כמו "אגד" יחויב להיות מפעל ראוי, מה שנראה כדרך המלך, התואמת את השכל הישר, וכמובן עשויה "אגד" בעצמה להחליט לחדש ימיה כמפעל ראוי, כקדם. (11) אם תתקבל דעתי, ישלמו המדינה ואגד למערער את הוצאותיו חלק כחלק, וכן שכר טרחת בא כוחו בסך 7,500 ₪ כל אחת. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. נשקרישיון נשק