להלן פסק דין בתביעה בנושא פרויקט לטיפול בשפכים: פסק דין מבוא: בפני תובענה כספית שהגישה הקרן הקיימת לישראל כנגד הנתבעות שהן מועצות אזוריות ומקומיות אשר חברו יחדיו לביצוע פרויקט לטיפול בשפכים, התביעה הוגשה בכנגד הנתבעות ביחד ולחוד. לטענת התובעת, בינה לבין הנתבעות נחתם הסכם לביצוע פרויקט לטיפול בשפכים המתייחס רק לשלב א' של הפרויקט ואינו חל לגבי שאר העבודות שבוצעו לאחר מכן בפרויקט, בעוד שהנתבעות טוענות כי ההסכם שנחתם נוגע לכלל העבודות שבוצעו במהלך הפרויקט וכי התובעת התחייבה להשתתף בהיקף כלל הפרויקט. רקע: התובעת הינה הקרן הקיימת לישראל (להלן -"קק"ל") אשר בין פעולותיה, עוסקת בעבודות פיתוח קרקע באזורים שונים ברחבי הארץ. הנתבעות 5-1 (להלן - "הנתבעות") הינן רשויות מקומיות (כאשר נתבעות 1,2 הן מועצות מקומיות ואילו נתבעות 5-3 הן מועצות אזוריות) אשר חברו יחדיו לביצוע הפרויקט שמטרתו טיפול בשפכים שנקרא: "פרויקט שג"ב" בחפץ חיים (להלן - "הפרויקט"), אשר נועד ותוכנן לשימושן העיקרי של הנתבעות. ביום 10.08.97 נחתם הסכם בין קק"ל לבין הנתבעת 1, לביצוע עבודות עפר, איטום וצנרת למיתקן טיפול בשפכים, כל זאת במסגרת הפרויקט (נספח א' לכתב התביעה ולהלן -"ההסכם"). בהסכם נכתב כי בתאריך 17.07.97 הגישה קק"ל לנתבעת 1 אומדן לגבי היקף ועלות הפרויקט שהוערך, נכון לאותו יום, בסך של 7,910,210 ₪ +מע"מ. עוד נכתב בהסכם כי הקק"ל תשתתף במימון הפרויקט בשיעור של 50% מהיקפן, לפני מע"מ, לגבי עבודות העפר והאיטום בלבד, כל זאת לא יותר מסכום של 3,254,625 ₪ המהווה 50% מהאומדן לעיל וזאת גם אם ההיקף הסופי של העבודות יעלה על האומדן (סעיף 7 להסכם). בגין עבודות שלב ב' של הפרויקט לא נחתם חוזה בין הצדדים ומכאן גדר המחלוקת בעניין שבפנינו, בדבר היקף השתתפותה של התובעת, אם בכלל, בעבודות שלב זה. את מרבית עבודות שלב ב' ביצעה חברת אלקטרה תשתיות בע"מ, את התשלום בעבור עבודות אלו שילמה התובעת, לטענתה, כמימון ביניים. התובעת מסרה את הפרויקט לידי הנתבעות ביום 17.04.00, כאשר התובעת לטענתה, מסרה לנתבעות את החשבונות הנוגעים לחלקן של הנתבעות בחודש אוקטובר 2000. התובעת טוענת כי הסכום החוב הכולל של הנתבעות עמד על סך 8,880,872 ₪. בין הצדדים אין מחלוקת בנוגע לסך של 4,272,352 ₪ אשר שולם לתובעת על ידי הנתבעות, על חשבון הפרויקט. מכאן שלטענת התובעת סכום החוב הכולל עומד על סך של 4,608,520 ₪ (נומינלית). ביום 26.01.03 הוגש כתב התביעה כנגד חמש הרשויות (הנתבעות) וכן, כנגד מר משה ברוקנטל (להלן - "ברוקנטל"), אשר עמד בראש מנהלת הפרויקט, כנתבע מס' 6. בהחלטה מתאריך 04.05.04 כב' השופט עדי אדר ז"ל בתפקידו כרשם, נמחקה התביעה כנגד הנתבע 6, בהסכמת התובעת. כמו כן, נקבע כי תם קדם המשפט וכי התיק יועבר לשמיעת הוכחות בפני שופט. טענות הצדדים: לטענת התובעת, כוונתה הייתה להשתתף באופן סופי ומוחלט בפרויקט (בהתאם להוראות ס' 7(א) להסכם) ואילו ניסיונן של הנתבעות להחיל את אחוזי ההשתתפות גם על שלב ב', כאילו המדובר ב"עבודות נוספות" (לפי הוראות ס' 10 להסכם), נועדו לכישלון, זאת לנוכח נוסח ההסכם, כוונת הצדדים והגבלת סכום ההשתתפות אשר צוינה באופן שאינו משתמע לשתי פנים בחוזה. בנוסף טוענת התובעת כי הנתבעות לא הציגו אסמכתא להתחייבות זו של התובעת ולעומת זאת טוענת התובעת כי בידה ישנן אסמכתאות המראות כי לא התחייבה להשתתפות במימון כלל הפרויקט. לטענת התובעת, החוזה שנחתם בנוגע לשלב א', אינו חל על שלב ב'. עוד לטענת התובעת, בפרויקטים מסוג זה נוהגות הרשויות המזמינות לקבל מימון מנציבות המים או מהמינהל לתשתיות ביוב ועל כן, נקבע בהסכם כי התמורה תועבר לקק"ל על ידי המזמין באמצעות קו אשראי שפתח המינהל לתשתיות ביוב לטובת הפרויקט. עם זאת נקבע בהסכם כי במידה ולא יועברו הסכומים או שלא יספיקו לכסות את מלוא התמורה, הרי שהאחריות לתשלום תהיה על המזמין, על כן ומשלא שולמה מלוא התמורה, חלה על המזמין ו/או הנתבעות האחריות לתשלום. כן טוענת התובעת כי טענות הקיזוז שהעלו הנתבעות הן בגדר הודאה והדחה ולעניין הנזק שנגרם לנתבעות, הרי שנטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבעות. לעניין העיכוב במסירת הפרויקט טוענת התובעת כי הדבר תואם עם הנתבעות ואושר על ידן לכן האחרונות מנועות מלהעלות טענות בעניין זה. לאור האמור לעיל, טוענת התובעת כי הנתבעות חייבות בתשלום החוב אשר עמד (נומינלית) על סך 4,608,520 ₪. כטענה מקדמית, טוענות הנתבעות כי על תובענה זו להתברר בפני הליכי הבוררות הקבועים בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה. טענת הנתבעות בכל האמור לגבי שלב ב' של הפרויקט, היא שהרי אף אם לא נחתם חוזה בינם לבין התובעת לגבי ביצוע שלב ב', אין צורך במסמך כתוב בכתב בעניין, מכיוון שלגבי שלב ב' התקבלו הסכמות בע"פ שהינן פועל יוצא מהכתוב בסעיף 10 להסכם. הנתבעות טוענות כי התובעת התחייבה ואף השתתפה בעקבות אותה ההתחייבות במימון 50% מהיקף עבודות שלב ב' של הפרויקט. כן טוענות הנתבעות כי התובעת הפסיקה באופן חד צדדי את ביצוע העבודות ובכך, הפרה התובעת את תנאי ההסכם. כמו כן נטען כי לפרויקט נגרמו נזקים רבים בשל העבודות עליהן הייתה אחראית הקק"ל, נזקים אשר בגין תיקונם שילמו הנתבעות כסף רב. הנתבעות טוענות כי יש לקזז מכתב התביעה סך של 4,512,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו להן וכן, כי יש לקזז סך של 3,651,600 ₪ אשר שולם לתובעת עד למועד הגשת כתב התביעה. דיון והכרעה: בראשית הדיון אדרש לטענתן המקדמית של הנתבעות באשר לאי מיצוי הליכים. הנתבעות טוענות כי לפיה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה (הנחייה 60.195) יש להפנות את המחלוקת בעניין להליכי בוררות, זאת מפני שהתובעת הינה יישות דואלית הפועלת במישור הציבורי והפרטי וכן, כי לא מוצה הליך הגישור שהחל בשנת 2004. התובעת טוענת כי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה אינה חלה לגביה מכיוון שאינה רשות מרשויות המדינה וכן, כי המתינה שנתיים טרם הוגשה התובענה שבכותרת, במהלכן הובטח לה כי חובן של הנתבעות ישולם. בהתייחס לטענות מקדמיות אלו אעיר כי פעמים רבות נתתי את ברכתי להליך אשר יש בו כדי לסיים את המחלוקת נשוא התובענה מחוץ לערכאות המשפטיות, יחד עם זאת בתיק זה מצויות פניות רבות מצד התובעת, לשם מציאת פתרון מחוץ לכותלי בית המשפט. על כן, טענה זו המגיעה מטעמן של הנתבעות, אינה מקובלת עליי. לעניין הטענה לפיה ההליך אמור להיערך כהליך בוררות בין הצדדים אדגיש כי אמנם התובעת קמה כגוף פרטי אך לאורך השנים פעלה רבות במישור הציבורי. לעניין סיווגה ומהותה של התובעת ראו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בת"א (י-ם) 1722/96 ל.נ.ע. סחר ועבודות מיוחדות בע"מ נ' קרן קיימת לישראל תק-מח 2000(1), 515: "אין מבחנים ברורים לצורך סיווג גוף כדו-מהותי, ואין זה ברור אילו כללים של המשפט הציבורי חלים על כל גוף שכזה, אולם ככל שהגוף קרוב יותר במהותו לרשות מינהלית כך תגבר הנטייה להחיל עליו כללים מן המשפט הציבורי. ככל שהוא קרוב יותר במהותו לתחום המשפט הפרטי כך תגבר הנטייה להרחיק אותו ממוסרות המשפט הציבורי". לנוכח האמור, אינני מוצאת מניעה כי ההליך דנן יידון בבית המשפט. הודאת הנתבעים ונטל ההוכחה לטענת התובעת, הנתבעות אינן מכחישות את העובדות המקיימות את עילת התביעה ואת חובן כלפי התובעת, אלא שהנתבעות העלו טענות בדבר נסיבות אשר חייבו קיזוז חובן. על כן, מכיוון שהמחלוקת העיקרית בתובענה אינה בגין העובדות אשר בכתב התביעה אלא לגבי הטענות והעובדות שנוספו, מכאן שהתובעת טוענת כי מדובר בהודאה והדחה ומשכך, מתהפך נטל ההוכחה ועובר לכתפי הנתבעות. הנתבעות טוענות כי אין בנטען על ידן משום הודאה בעובדות עילת התביעה, על כן, אין המדובר בהודאה והדחה ולפיכך, נטל ההוכחה נותר על התובעת. בעניין זה אני סבורה כי אין מדובר בהודאה והדחה מכיוון שהנתבעות אינן מודות בעובדות אשר נטענו בכתב התביעה, לכך יפים דברי כב' השופט עדיאל בע"א 1061/04 עיריית באר-שבע נ' י.י.ר.א. חברה לשירותים בע"מ (בפירוק זמני), תק-על 2006(1), 4609, 4615 (2006): "והרי "אין הטענה בבחינת הודאה והדחה אלא אם הודה הנתבע בכל עובדות העילה" (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321; ע"א 121/70 גלעדי נ' אוריון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 648, 654; ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143, 146)". (ההדגשה שלי, צ.ב.) מכאן שעל התובעת להרים את נטל ההוכחה בכל הנוגע להתקיימות עילת התביעה במקרה דנן. עם זאת, לעניין טענות הקיזוז הנטענות על ידי הנתבעות, בהתאם לכלל לפיו נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, הרי שנטל השכנוע לעניין טענות הקיזוז מוטל על הנתבעות (ראו בע"א 1184/04 - גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ, תק-על 2007(2) 256 (2007)) וכן, בהקשר זה ראו דברי פרופסור א הרנון בספרו דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 200: "העקרון הוא, כי כל בעל-דין, הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט, נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי. הותנה פעלו של דין מהותי בקיומה של עובדה כלשהי, הרי המבקש את עזרת בית המשפט בהסתמך על אותו דין, חייב לשכנע כי עובדה זו אמנם קיימת". השתתפות התובעת במימון הפרויקט: ההסכם בין הצדדים מסדיר את סוגיית מימון הפרויקט, זאת בכל הנוגע לביצוע עבודות ולמימון שלב א', כך שלעניין שלב א' אין מחלוקת בין הצדדים, לכך ראו סעיף 7 של ההסכם: 7.א. "הקק"ל תשתתף במימון העבודה מתקציב אגף הכשרת הקרקע בשיעור 50% מהיקפם לפני מע"מ של סעיפי עבודות עפר ואיטום בלבד, אבל בכל מקרה לא יותר מסכום של 3,254,625 ₪ המהווה 50% מהאומדן (להלן "סכום ההשתתפות"). סכום ההשתתפות לא יעלה על הסך 3,254,625 ₪ הנ"ל גם אם ההיקף הסופי של העבודות יעלה על האומדן. סכום ההשתתפות ינוכה מן התמורה. ב. סעיף עבודות צנרת ומתקנים הינו במימון 100% ע"ח המזמין. ג. ההיקף הסופי הכולל הוערך כ - 7,910,210 ₪ (שבעה מיליון תשע מאות ועשרה מאתיים ועשרה ₪) + מע"מ. סכום זה מהווה אומדן בלבד, (להלן: "סכום האומדן"). ההיקף הסופי של התמורה יחושב כאמור בסעיף 6 לעיל ובתוספת דמי ניהול ופיקוח כאמור". לטענת התובעת, כוונתה הייתה להשתתף באופן סופי ומוחלט בשלב א' של הפרויקט כך שאין להחיל את אחוזי השתתפות גם על שלב ב' כאילו המדובר ב"עבודות נוספות", כאמור בהוראותיו של סעיף 10 להסכם: 10. "באם יוסכם בין הצדדים על עבודות נוספות יחולו הוראות הסכם זה בהתאמה על העבודות הנוספות הללו". (ההדגשות שלי, צ.ב.) לעניין התחייבות התובעת למימון הפרויקט טוענת זו כי תנאי החוזה אינם חלים על שלב ב' של הפרויקט וכי המדובר בניסיון מצד הנתבעות להשיג מימון גדול יותר לפרויקט. לצורך כך הציגה התובעת מסמכים המראים לטענתה, כי מימון שלב ב' חל על הנתבעות. מאידך, טוענות הנתבעות כי התחייבות התובעת להשתתפותה במימון שלב ב' לפרויקט מצויה בחלופת המכתבים (עמ' 71 לפרוטוקול הדיון מיום 29.01.06). מעיון במסמכים המדוברים עולה כי הדרישה להשתתפות קק"ל בעלות 50% משלב ב' עלתה במכתבו של מר צמח ישי, ראש המינהל לתשתיות ביוב מיום 22.06.98 אל מר עמי רדיאן אשר לטענת הנתבעות, הוא אשר הבטיח מטעם קק"ל את השתתפותה של זו במימון הפרויקט (נספח ו'1 לתצהירו של אמנון דאובר). דרישה זו עלתה בשנית, בתוספת בקשה כי קק"ל תממן את עבודות שלב ב', ללא דמי ניהול של 10%, במכתבו של מר ברוקנטל מיום 30.07.98 (סומן כמוצג ת/2) במכתב נוסף שהוציא ברוקנטל (לאחר שהתקבלה אצלו תשובת מר רדיאן בעניין, הלה מציין כי: "פרויקט שגב מתחייב לשלם את 100% של הפרויקט שלב ב' כפי שסוכם עם עמי רדיאן". (סומן כמוצג ת/1). לטענת התובעת ממכתב זה עולה בבירור כי לא התחייבה להשתתפות במימון עבודות שלב ב', מאידך גיסא, טוענות הנתבעות כי במסגרת הבנות שהושגו בעל פה בין הצדדים, בין הנתבעות לבין מר רדיאן מטעם התובעת, לאחר הוצאת מכתב זה, לקחה על עצמה התובעת להשתתף במימון של 50% מהיקף הפרויקט ובכללן מימון שלב ב' לפרויקט. כך מתוך עדותו של ברוקנטל לעניין זה בפני בית המשפט: ת: ..."וחוץ מהחוזה הזה גם בהמשך כל הפרויקט הזה כמעט כל הדברים נאמרו תוך כדי תנועה. לא היה פרויקט אחד שלא התחלנו בלי החוזים...והעסק היה ברמה כזאת של אמון בין הצדדים...הדברים נעשו, קודם כל היה הסכמה בינינו ואחרי זה התחלנו לעבוד ואחרי זה נעשו ההסכמים. עכשיו לשאלתך, זו הייתה רוח הדברים, אמון בין הצדדים" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 29.01.06 בעמ' 71-70). ת: "...עם עמי רדיאן לפחות שלושה ארבעה פרויקטים התחלנו לעבוד בלי שהוא אמר מילה תתחילו לעבוד, ככה עבדנו. וכשעמי רדיאן אומר לנו שנקבל על זה מענק 50% והוא יועץ לי את זה, אני הסתמכתי שאני מקבל 50% מענק...מבחינתי המילה של עמי רדיאן זה אישור ל- 50% אבל קיבלתי גם את עצתו..." (שם, בעמ' 75-74). אציין כי למעט עדותו של מר ברוקנטל לעניין התחייבות מאת התובעת, לא הציגו הנתבעות ראיות נוספות התומכות בטענות מטעמן לעניין זה ואף נמנעו מלזמן לדיוני ההוכחות את מר רדיאן אשר לטענתן, התחייב מטעם התובעת להשתתפותה של זו במימון שלב ב' של הפרויקט. הבקשה מטעם הנתבעות לזימונו של מר רדיאן עלתה רק לאחר תום שלב ההוכחות ובשלב קביעת התיק לסיכומים. בעניין זה קבעתי (בהחלטתי מיום 14.03.07) כי מדובר בראיות אשר היו ידועות לנתבעות אף קודם למועד הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמן, אולם אלו בחרו שלא להציגן במועד המתאים. על החלטה זו ביקשו הנתבעות לערער (רע"א 3366/07 מועצה מקומית גדרה נ' קרן קיימת לישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 30.04.07), בעניין זה קבע כב' השופט גרוניס כי מכיוון שהתיק מצוי בשלב הסיכומים, אין מקום להיעתר לבקשת זימון העדים ועל כן, בקשתן נדחתה. ממסכת הראיות שהוצגה בפני ובעיקר מתוך מכתבו של ברוקנטל, לא מצאתי ביטוי להתחייבות התובעת באשר למימון 50% מעבודות שלב ב' לפרויקט. למסקנה זו מצטרפות דרישות התשלום אשר נשלחו מטעם התובעת לנתבעות ופגישות בנושא הסדרת החוב (נספחים יג-יד לתצהירו של מר אמנון דאובר) אשר לא עלתה בהם טענת הנתבעות להתחייבות כביכול של התובעת להשתתפות של 50% במימון עבודות שלב ב'. דוגמא לכך ניתן לראות בנספח יג1 הנזכר לעיל (פרוטוקול הדיון בנושא חובות פרויקט שג"ב), שם בסעיף 4 מצוין כי: 4. "סוכם, שמשה ברוקנטל, בשם חמשת הרשויות: גדרה, בני עיש, ברנר, נחל שורק, גדרות, יעביר מיד לתשלום את הסכום בסך 4,100,000 ₪, אשר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים..." במקרה דנן, עדיפים לטעמי המסמכים הכתובים בנוגע לסוגיית ההתחייבות, על פני עדותו זו של מר ברוקנטל. אזכיר כי טענת ההתחייבות כביכול, נסתרה במסמכים שהציגה התובעת ומאידך, הנתבעות לא הציגו ראייה ממשית, למעט עדותו של מר ברוקנטל לקיום ההתחייבות. לעניין זה ראו את ההלכה אשר נקבעה על ידי השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 138/56 דוידון נ' בוני חיפה פ"ד י"א 1479: "כבר העיר בית-משפט זה בע"א 65/49, ,פסקי-דין', כרך ה, ע'878 , ב-ע' 890, שיש להחמיר יותר בדרישה להוכחה בכתב (או הודאת הצד או פנקסיו) נגד מסמך, לפי החלק השני של סעיף 80, מאשר בדרישת החלק הראשון להוכחתם המקורית של עסקאות ידועות על-ידי מסמך. הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב כל מה שהוסכם ביניהם. לפיכך אין אנו אלא נותנים תוקף לכוונת הצדדים, בדחותנו כל הוכחה המוצעת לסתירת המסמך, כי למסמך יש ערך קונקלוסיבי, ודברים שאינם כלולים בו אינם נשוא להוכחה בבית-המשפט, מפני שאינם לענין". לנוכח האמור לעיל, אני מקבלת את טענת התובעת וקובעת כי המימון שניתן על ידה לשלב ב' של הפרויקט, ניתן כמימון ביניים ואין לראות במימון זה משום ויתור של התובעת על סכום זה, אשר על הנתבעות להשיבו. על כן ובמקביל, אני דוחה את דרישת הנתבעות לקיזוז הסכומים אשר לטענתן מגיעים להם בשל אי מילוי ההתחייבות כביכול, על ידי התובעת. המדובר בסך של 2,571,000 ₪ + מע"מ ובנוסף, סך של 963,000 ש"ח. טענות הנתבעות בדבר הנזקים והסכומים שיש לקזז: טוענות הנתבעות כי בשל השיהוי בסיום הפרויקט נגרמו לה נזקים בגין 450,000 ₪ + מע"מ וכי התובעת עזבה באופן חד צדדי את השטח בינואר 1999. לעניין זה אציין כפי שהובהר לעיל כי נטל ההוכחה באשר לטענות אלו של הנתבעות חל על כתפי הנתבעות. לגופו של עניין, הנתבעות לא הציגו ראיות באשר לעזיבה החד צדדית של התובעת את השטח. יתר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעות באשר לפיצויים הנדרשים על ידן לקיזוז בעבור השיהוי בסיום הפרויקט, על סך של 450,000 ₪ + מע"מ. ההסכם בין הצדדים מורה כי כאשר קיימות נסיבות לעיכוב במועד סיום הפרויקט שאינן תלויות בתובעת, לא תחול האחריות לכך על התובעת (סעיף 4 להסכם). במכתבו של מר ברוקנטל לתובעת (סומן כמוצג ת/3), אין הוא מציין כי ההשתהות בסיום העבודות הינה בשל תובעת, אלא בשל סיבות שאינן בשליטת התובעת (כגון: מזג אויר גשום, קרקע חרסתית וכ"ו). כמו כן, אני דוחה את טענות הנתבעות באשר לקיזוז תשלומי תיקון הליקויים בעקבות הנזקים שבאחריות התובעת בסך של 528,000 ₪ + מע"מ. טענות אלו אינן עולות בקנה אחד עם דרישת סעיף 14 להסכם לפיו אחריות התובעת לתיקון הנזקים משתרעת על אלו שנתרחשו עד 12 חודשים ממועד סיום העבודות, בעוד שדרישות הקיזוז בגין אותן הליקויים הועלו לאחר מועד זה, כעבור כשנתיים מהמועד בו נמסרו העבודות. יתר על כן, משך אותן שנתיים לתובעת לא ניתנה האפשרות לתיקון הנזקים אשר נטען כי היא האחראית להם וכן, בחוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעות, לא הוכח הקשר הסיבתי בין העבודות אשר היו באחריות התובעת לבין אותם הנזקים. סיכומם של דברים: לאור האמור לעיל, דין התובענה להתקבל. הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 4,608,520 ₪ סכום החוב הנומינלי. הסכום הנ"ל ישוערך למועד מתן פסק הדין ויתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כמן כן, על הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. טיפול בשפכים