עתירה מנהלית לביטול מכרז

להלן פסק דין בעתירה מנהלית לביטול מכרז: פסק דין 1. מונחת בפני עתירה מנהלית בדבר מכרז שערכה עיריית אשדוד (להלן: "העירייה"). מנופי אשדוד בע"מ, היא משיבה 2 (להלן: "המשיבה") זכתה במכרז. העותרת מבקשת לבטל את זכיית המשיבה במכרז, ותחת זאת לקבוע שהיא הזוכה. המכרז עבר דרך פתלתלה. ציוני דרך זו יוצגו להלן. המכרז אינו נובע מחובה שבדין. הליך המכרז עבר שני שלבים. העירייה היא זו שיזמה את ההליך תוך פנייה למשיבה ולמשיבים 3-5 (להלן: "המשיבים האחרים"). העותרת השתתפה במכרז בעקבות פנייתה. העירייה החליטה שהעותרת היא הזוכה. המשיבה הסתייגה מקביעה זו. העירייה הורתה על ביטול זכיית העותרת. נערך שלב חדש שבו לא השתתפה העותרת. הפעם זכתה המשיבה. על מנת להתמודד עם השאלות המשפטיות הנכבדות, שהוליד המסלול הלא שגרתי האמור, ארחיב בעובדות. במסגרת הליך פנימי הזמינה העירייה הצעות מחיר לביצוע שירותי הריסות ופירוק מבנים. זאת לא באמצעות מכרז פומבי. בדיקת ההצעות גילתה שרק העותרת פעלה בהתאם לדרישת העירייה בכך שהציעה הנחה כוללת באחוזים. המשיבה והמשיבים האחרים הציעו הנחות שונות לסעיפים שונים. תחילה החליטה העירייה על זכייתה של העותרת. העניין נשקל שוב על ידי העירייה בעקבות פניית המשתתפים האחרים, והגיעה למסקנה שדרישותיה בנידון - אשר הובנו נכון רק על ידי העותרת - לקו באי-בהירות. העותרת טוענת שהיה מקום לבטל את ההצעות של כל המשתתפים האחרים גם בשל נימוק נוסף. לדבריה המשיבים האחרים לא הגישו ערבות בנקאית ואילו המשיבה הגישה ערבות בנקאית פגומה. משכך סבורה היא שהצעתה היתה היחידה שעמדה בכל התנאים. היא תוקפת את העירייה על כך שלא שמעה אותה טרם החליטה על ביטול זכייתה בשלב הראשון של המכרז. עוד טוענת העותרת שנציג העירייה והמשתתפים האחרים חברו יחדיו בכדי להביא לתוצאה לפיה המשיבה היא שתהא הזוכה במכרז. לכן, מסבירה העותרת, היא לא השתתפה בשלב השני של המכרז. העירייה דוחה טענות אלו. התנהגותה לאורך כל שלבי המכרז היתה סבירה. לדידה היה על העותרת להשתתף גם בחלק השני של המכרז. העירייה מדגישה שהיא פנתה ויידעה את העותרת וחרף זאת האחרונה לא השתתפה בחלק השני של המכרז. כן טוענת העירייה שהיה שיהוי בהגשת העתירה המנהלית. המשיבה עומדת על כך שהיא זכתה במכרז בדין. סבורה היא שטענת העותרת בדבר קיומה של קנוניה בין המשיבה לבין המשיבים האחרים אינה אלה פרי דמיונה, והרי טענה חמורה כזו יש להוכיח. לגישתה, שיקול הדעת של העירייה רחב והיא פעלה בסבירות. ועוד, החלטת העותרת שלא להשתתף בחלק השני של המכרז משום שמדובר ב"משחק מכור", נעדרת כל ביסוס. 2. טענות הצדדים רבות ומגוונות, ומגיעות מכוונים שונים. אתייחס אליהן על פי סדרן הכרונולוגי. אך, ראשית לכל, ומעל לכל - תרתי משמע - יש לפתוח בנושא משפטי אחד שעשוי לעצב את כוחן של סוגיות רבות אחרות: מהי מהות ההליך? אכן, עסקינן במכרז, אך אין זו תשובה מספקת. לא כל המכרזים עומדים בשורה אחת מבחינת עוצמת דרישות הדין והכללים המחייבים. מוסכם שהעירייה לא היתה חייבת לערוך מכרז על פי דין. היא בחרה במסלול זה מרצונה. יש לכך משמעות. מאפייני המכרז ועקרונותיו דבקים בהליך כתוצאה מבחירת העירייה לערוך הליך כזה. משהחליטה לפנות למספר מציעים חלים עליה כללי המשפט המנהלי. ואולם, במצב זה מאופיין ההליך בגמישות שאינה נחלת מכרז אשר נערך מכוח הדין. מספר טעמים לדבר. ראשית, ההיגיון אומר שהדין ידרוש יותר ממכרז שמתקיים מכוח החוק מאשר ממכרז שמתקיים מכוח בחירה, אפילו אם מדובר ברשות מקומית. שנית, תקנות מסוימות תחולתן רק על מכרז שנערך מכוח חובה שבדין. שלישית, נכון הוא שכל צד הגדיר, במהלך טיעוניו בפני, את ההליך כמכרז ואחז בפסיקה התומכת בעמדתו. ברם, ניתן לומר שעסקינן לא במכרז אלא במעין-מכרז. כפי שהעירייה הסבירה, היא פנתה למספר מציעים לקבלת הצעות למתן שירותים אך לא נקטה בהליך של מכרז לקבלת קבלן למתן השירותים. משמע, במידה מסוימת היא קבעה את הכללים, יותר מאשר במצב בו היה מתנהל מכרז שהדין מחייב לעשותו. אופיו של ההליך אינו זהה. יש לכך השלכה בבוא בית המשפט המנהלי לבחון את התנהגות הרשות. רביעית, גם תכלית החוק תומכת בגמישות. הרי העירייה לא היתה חייבת לערוך מכרז. ככלל פעולה כזו יש לעודדה. יתרונות רבים למכרז. הוא אמור להיות הליך הוגן יותר. מכאן, הקפדה יתירה מצד בית המשפט על מכרז שהינו תולדה של בחירה עלולה להרתיע מפני נסיעה במסלול הזה. תוצאה כזו אינה רצויה. יש להתרחק איפוא מהקצוות. אין לומר שמכרז ציבורי מתוך בחירה לאו מכרז הוא, ועקרונות המשפט המנהלי לא חלים עליו. מהצד האחר אין לומר שהכללים המנחים במכרז שחובה לערכו עומדים במלוא עוצמתם. יש מקום לגמישות. מתי גמישות זו תבוא לביטוי? התשובה, כפי שנראה, תלויה במעמד העיקרון הרלוונטי במשפט המנהלי ובמידת הסטייה ממנו. המבחן הינו קונקרטי ומשולב. 3. בשלב הראשון של המכרז דרשה העירייה: "על המציע לתת הנחה בלבד באחוזים להצעת המחיר בכללותה ובהתחשב בכל הסעיפים בלי יוצא מן הכלל". גם אם אקבל את עמדת העותרת שאופן ההבנה הסביר ביותר של דרישה זו הינו שיש להציע הנחה אחת, עדיין פרשנות זו אינה מחייבת. קיימת אי בהירות בדבר הדרישה. בשלב השני הוספה ההבהרה הבאה: "יודגש כי על הקבלן המשתתף להציע הנחה אחת אחידה בלבד (במקום המיועד לכך במסמך ההצעה). הנחה זו תחול על כל הסעיפים הכלולים בכתב הכמויות בגין כל עבודה שתבוצע". התיקון מבהיר את אי הבהירות בניסוח הראשוני. די להשוות בין שני הניסוחים. לא ניתן לטעות בהבנת הדרישה כפי שזו נוסחה בפעם השניה. כמובן, כמעט תמיד ניתן לשפר את הכתוב ולנסח טוב יותר את כוונת הכותב. אך במקרה זה הניסוח הראשון אינו כה ברור. לכך נוסיף כי בהליך הצעת מחיר שערכה העירייה כשלוש שנים לפני מכרז זה, דהיינו בתחרות הקודמת, הציעה המשיבה הנחה בצורה שאינה כוללת והצעה זו התקבלה. יתרה מזו, מהחומר עולה שנציג העירייה הודיע לאחד מהמשיבים האחרים שיש לפרש את הדרישה בדומה לדרך בה הבינה זאת המשיבה. אמנם נכון הוא שהמשיבה לא טוענת שהיא ניהלה שיחה כזו עם נציג העירייה טרם הגישה את הצעתה. אך עצם הצגת עמדת נציג העירייה מחזקת את המסקנה שהתנאי אינו ברור וניתן לפרשנויות שונות. החלטת העירייה להורות על ביטול זכיית העותרת, כשלעצמה סבירה היא. זאת במיוחד כאשר מדובר במכרז על פי בחירה ולא על פי דין. ניתן לומר שהיקף שיקול הדעת של הרשות המקומית במכרז שכזה רחב יותר מאשר במכרז שנערך על פי חיוב בדין. כידוע, תפקידו של בית המשפט המנהלי אינו לבדוק האם הרשות המנהלית פעלה באופן הסביר ביותר, או אפילו האם טעתה, אלא האם החלטתה נופלת בתוך מתחם הסבירות. מסקנה זו חשופה לתקיפה משני כיוונים. הראשון, לגישת העותרת הצדדים המעורבים חברו נגדה. אתייחס לטענה זו בהמשך. בשלב זה אסתפק ואומר כי בהקשר זה על העותרת לבסס את המסקנה שהעירייה הינה חלק מהקנוניה. הרי סבירות החלטת העירייה היא העוברת תחת שבט הביקורת. כפי שאבהיר אין בחומר ללמד שהעירייה שותפה למהלך פסול. עוד ניעזר בשאלה בסיסית יותר - מדוע הסכימה העירייה לדון בהצעת העותרת, דהיינו מדוע נענתה לבקשתה להשתתף במכרז, אם מלכתחילה רצתה שדווקא המשיבה היא אשר תזכה בסופו של דבר. הכיוון השני הוא טענת העותרת שהעירייה לא שמעה אותה טרם החליטה להורות על ביטול זכייתה. לטענה זו משיבה העירייה שחובת השימוע לא חלה. לגישתה חובה זו מתקיימת, למשל, כאשר עירייה מגיעה למסקנה שנפל פגם בהצעה. או אז יש לפנות למציע. ואולם בענייננו לא נפל כל פגם בהצעת העותרת ועל כן אין צורך בשימוע. מוסיפה העירייה שהיא פנתה מיוזמתה לעותרת והזמינה אותה להשתתף בשלב השני של ההליך בכדי לא לפגוע בזכויותיה. עמדת העירייה אינה מקובלת עלי. זכות השימוע מקומה רם בכללי המשפט המנהלי. דווקא מפני שבית המשפט המנהלי מסתפק בכך שהחלטת הרשות עומדת במתחם הסבירות, חשוב שהרשות תנהל הליך הוגן, לא רק באשר לתוצאה אלא גם בדרך בחינתה. השימוע אינו "עוד כלל" במשפט המנהלי. זכותו הבסיסית של כל הנוגע בדבר שקולו ישמע. אי שמיעתו כשלעצמה עלול ללמד על חוסר סבירות בהתנהלות, ואף בתוצאה. בכגון דא הפרוצדורה הופכת למהות. נכון שלא נפל פגם בהצעת העותרת. אך היא הנותנת. העירייה החליטה שהצעת העותרת היא הזוכה. משהחליטה לבדוק עם המשתתפים האחרים האם נוסח תנאי ההנחה בהיר אם לאו, היה על העירייה לשמוע גם את המציע היחיד שהבין את הדברים לאשורם. התוצאה של ביטול הזכייה פוגעת בעותרת ישירות. מכאן, חלה על העירייה חובה לשמוע גם את העותרת, והעירייה הפרה חובה זו. מה ההשלכה של מסקנה זו? מטיעוני העותרת עולה שעמדתה היא שבהעדר שימוע יש לבטל את ביטול זכייתה. ראייה חד מימדית זו אינה תמיד תואמת את הדינמיקה של ההליך המנהלי. בענייננו, כפי שנראה, התנהגות העותרת לאחר שנודע לה על ביטול זכייתה, פועלת נגד המסקנה אליה היא מכוונת. העתירה להורות על ביטול נכנסת לסוגיית הסעד הראוי במשפט המנהלי. זהו נושא מורכב, במיוחד לנוכח דוקטרינת הבטלות היחסית. לעניין זה אדרש בהמשך, לאחר הצגת היבטים נוספים שנדרשים להכרעה. 4. העותרת טוענת, כאמור, שנפלו פגמים בערבויות הבנקאיות שהיה על כל מציע להגיש. משיבים 3-5 לא הגישו כלל ערבות בנקאית. אך הואיל והם לא זכו במכרז יש להתמקד בערבות הבנקאית שהוגשה על ידי המשיבה. העותרת מדגישה שסכום הערבות הבנקאית הנדרש עמד על 5,000 ש"ח. המשיבה הגישה ערבות בנקאית על 10,000 ש"ח. למעשה היא האריכה את תוקפה של הערבות הבנקאית שהוגשה לעירייה בעבר, במסגרת הליך אחר. במבט ראשון ניתן לשאול מה פסול בערבות בנקאית הגבוהה מהנדרש? מעניין הוא שנפלה מחלוקת בבית המשפט העליון בסוגייה זו. לפי עמדת כב' השופטת ארבל העמדת שיעור ערבות גבוה באופן משמעותי מהסכום שנדרש לפי תנאי המכרז הינה מהלך פסול. הרציו בעמדה זו נובע מהחשש שמהלך כזה עלול לפגוע בשוויון ולהעניק יתרון למציע שאינו עומד בתנאי הערבות לעומת מציע אחר שפועל כנדרש (ראה עע"ם 8610/03 והשווה עם עמדתו של כב' השופט גרוניס שם). אך כל זה אינו שייך לענייננו. כב' השופטת ארבל הבהירה שהפגם בדבר הגשת ערבות גבוהה מדי יתקיים כאשר אין לכך הסבר מניח את הדעת. אז יתעורר חשד להתנהגות בחוסר תום לב. במקרה דנא התנהגות המשיבה מוסברת ברצונה לפשט את ההליך בדרך של הארכת תוקפה של ערבות בנקאית קודמת. אין בסיס לקבוע שהמניע של המשיבה היה להשיג יתרון על המשתתפים האחרים ולפגוע בשוויון. טענה אפשרית נוספת היא שבכל מקרה מוטב היה לו המשיבה היתה מגישה ערבות בנקאית חדשה. אלא שכפי שציינתי לעיל מדובר במכרז שהינו פרי יוזמת העירייה. הגמישות בדרישות תבוא לביטוי כאן. הרשות רשאית להקפיד במילוי התנאים בעוצמה נמוכה יותר. לו המשיבה לא היתה מגישה ערבות, ניחא. אך הערבות הוגשה, ועוד בסכום גבוה יותר מהנדרש. 5. טענה נוספת של העותרת היא שהצדדים חברו יחד במעין תכסיסנות. הפסיקה קבעה שלא ניתן להיעתר לצד שטוען טענה זו בעלמא ויש לבססה. על סמך החומר שהוגש לא התרשמתי שהעירייה פעלה בחוסר תום לב. גם אם נפלו פגמים שונים בהליכים השונים, מהחומר עולה שעניין-עניין נבדק לגופו. המצב באשר למשיבים מורכב יותר. העותרת טרחה ויגעה והגישה חומר שיתכן ומעורר חשדות מסוימים. מעיון בפרטי החברות המעורבות, המופיעים במסמכי רשם החברות, עולה שמשיבה 5 הינה חברה בבעלות ובניהול של שתי משפחות אשר גם המשיבה בבעלותן. קירבה משפחתית כשלעצמה לא בהכרח מוכיחה קנוניה. אך לכך יש להוסיף שהמשיבים האחרים - והדגש יושם על משיבה 5 - לא המציאו ערבות בנקאית כלל. מצב זה מעורר תמיהה, אם לא מעבר לכך. ואולם, המשקל של טענה זו אינו רב. ראשית, כפי שציינתי לעיל, לא השתכנעתי שהעירייה פעלה בחוסר תום לב. בל נשכח שהמכרז היה מאופיין בחוסר פורמליות. גם העותרת לא טוענת שהעירייה בהכרח ידעה, אלא שהיה עליה לדעת. שנית, הצעת העותרת היא זו שזכתה בשלב הראשון של ההליך. הביטול בשל אי הבהירות בדרישת תנאי ההנחה בעייתי בשל אי קיומו של שימוע לעותרת. נושא זה עומד בפני עצמו ואינו קשור לטענות העותרת בדבר קיומם של פגמים אחרים. אף ניתן לומר שההחלטה הראשונה של העירייה לפיה העותרת זכתה במכרז מלמדת על כך שלא היה מדובר ב"משחק מכור". עתה, אם בית משפט יתן את המשקל לטענת הקנוניה כפי שמבקשת העותרת, שורת הצדק מחייבת שהעירייה תשמע את המשיבה והמשיבים האחרים בנדון. הרי, כוחה של חובת השימוע יפה לכל צד. האם החזרת השעון לאחור באופן כזה הינה מעשית? האם יש בה לעשות צדק עם כל הצדדים, לרבות העותרת? כפי שנראה בהמשך קיים פתרון אחר, מעשי וצודק יותר. עוד יצויין שהוריתי לעותרת לצרף את המשיבים האחרים לעתירה שכן הם נוגעים בדבר. חרף האמור הללו לא התייצבו. זוהי זכותם. ברם, המשמעות היא שאין הם מעוניינים להגן על התוצאה. הנפקות המעשית תבחן בהמשך. 6. באופן בו התנהגה העותרת, לאחר השלב הראשון של המכרז, היא חשפה את עצמה לביקורת. העותרת מחתה על ביטול זכייתה. כבר הבעתי את עמדתי שאני שותף לחלק מהסתייגויותיה. שאלה אחרת היא באיזו דרך מחתה העותרת. עניין זה אף הוא חלק מהביקורת המנהלית. הנכון לרשות נכון למסתייג מהחלטותיה. על שניהם לשמור על כללים דיוניים. הרשות למשל חייבת לערוך שימוע במקרה המתאים. מי שתוקף החלטה של הרשות חייב לפעול בניקיון כפיים דיוני, לדוגמא אל לו להשהות את פנייתו לבית המשפט. בענייננו העותרת לא היתה מוכנה להגיש כל הצעה בהליך השני. עמדה זו כשלעצמה אינה פסולה שכן יש בה לבטא אי השלמה עם תוצאות השלב הראשון של המכרז. אלא שהעותרת אינה יכולה לנקוט בדרך של שב ואל תעשה. למשל, היה עליה לפנות בהקדם לבית המשפט המנהלי ולבקש צו ביניים. ודוק, רשאית היתה העותרת להשלים עם התוצאה, אך אין היא יכולה לשמור את ההסתייגות באמתחתה. מוסכם על הצדדים כי העתירה הוגשה ארבעים-ושלושה יום לאחר שנודע לעותרת כי העירייה החליטה לקיים שלב שני של ההליך. עתירה מנהלית יש להגיש תוך ארבעים וחמישה יום. אך עמידה במועד זה אינה סוף פסוק. תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי הדין) התשס"א - 2000, קובעת: "תוגש עתירה ללא שיהוי לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה יום מיום שההחלטה... או מיום שנודע לעותר עליה". התקופה של ארבעים וחמישה יום אינה אלא תאריך אחרון, במובן מסוים. המשיבה והעירייה מדגישות שהעותרת השתהתה בהגשת העתירה. טענה זו בעלת משקל. העותרת ידעה שהעירייה עורכת שלב שני של המכרז על כל המשתמע מכך. הזמן לחץ. היא תירצה את מועד הגשת העתירה בצורך לקבל מכתבים ומידע מהעירייה. ואולם, בדיקת טענה זו מגלה שאין בה לשכנע. מספר שבועות לפני הגשת העתירה הודיעה העותרת שבכוונתה להגיש את העתירה תוך מספר ימים. כן טען בא כוח העותרת שזוהי העתירה הראשונה שהוא הגיש. יצויין שוב שתקנה 3(ב) נוקטת בלשון "שיהוי לפי נסיבות העניין". על פי מבחן זה היה על העותרת להזדרז יותר בהגשת העתירה. המשיבה והעירייה מציינות שהמשיבה החלה לבצע עבודות שונות על פי התעריפים שנקבעו בשלב השני של המכרז. חרף האמור אינני סבור, ושוב - בנסיבות העניין, שיש לדחות את העתירה על הסף בשל טענת שיהוי. ראשית, העירייה לא חתמה על חוזה עם המשיבה. כך לא מדובר במעשה עשוי באופן מלא. שנית, על בית משפט לצפות על המקרה תוך שאיפה להגיע לתוצאה צודקת. שאיפה זו כוללת מתן משקל ראוי לטענת השיהוי. אך יש לזכור כי בכל מקרה העתירה הוגשה תוך פחות מארבעים וחמישה יום. העותרת מעלה טענות נכבדות. היא זכתה במכרז. זכייה זו בוטלה על אף שהיא פעלה לפי דרישות המכרז. העירייה קבעה שיתנהל שלב שני של המכרז לאחר ששוחחה עם המשתתפים האחרים, אך לא עם העותרת. זהו סוג של פגיעה בעקרון שלטון החוק. טענת השיהוי עומדת על שלוש רגליים. יש לאזן בין התנהגות העותרת, הפגיעה בצדדים אחרים והפגיעה בשלטון החוק. מבחן משולש זה בא ללמדנו שלא די בחישוב מכני של מועד הגשת העתירה. האיזון משתנה ממקרה למקרה על פי כוחו של כל אחד משלושת המבחנים - שיהוי אובייקטיבי, שיהוי סובייקטיבי ופגיעה בעקרון שלטון החוק. פסק דין הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' החברה להגנת הטבע (עע"ם 7142/01 פ"ד נו(3) 673) קובע שיש להעניק משקל רב יותר לבחינת הרכיב האובייקטיבי. לא נראה, בהמשך לאמור לעיל, שטענת המעשה העשוי גוברת על טענות השיהוי הסובייקטיבי והפגיעה בעקרון שלטון החוק. 7. משנקבעו הממצאים העובדתיים והמשפטיים הרלוונטיים יש לקבוע מהו הסעד המתאים. הבהרתי שיש לקבל באופן חלקי את טענות העותרת, והכוונה להעדר השימוע. אינני סבור שהמשמעות האופרטיבית הנגזרת מכך היא שדין העתירה להתקבל. הרי לא שללתי את הסבירות בעמדת העירייה כלשעצמה לפיה תנאי ההנחה לא נוסח כראוי בשלב הראשון. בדומה אינני סבור שיש להחזיר את העניין לנקודת הזמן הרלוונטית ולהורות לעירייה לקיים שימוע. תוצאה כזו עלולה להאריך את ההליך יתר על המידה. במובן זה העירייה אחראית למחדל הראשון והעותרת אחראית למחדל האחרון - התפתחות הדברים כפי שהתפתחו. כאמור הכלל של דוקטרינת הבטלות היחסית עשוי לסייע למלאכת קביעת הסעד. כפי שנקבע על ידי בית המשפט הגבוה לצדק: "עקרון הבטלות היחסית, שהשתרש בפסיקתנו במהלך העשור האחרון, מאפשר לבית המשפט להגיע לכלל הכרעה מידתית ומאוזנת בדבר תוצאותיה של החלטה מינהלית בטלה. בניגוד לתפיסת הבטלות שהייתה מקובלת בעבר, שלפיה חריגה מסמכות גוררת בטלות "אוטומטית" של ההחלטה המינהלית, ובטלותה של ההחלטה המינהלית חייבת להוביל, מניה וביה, גם לבטלות תוצאותיה, הרי שתורת הבטלות היחסית מאפשרת לבית המשפט לגזור את תוצאותיהם המעשיות של החלטה או מעשה בטלים, תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובהשפעת התוצאות הנגזרות על המתדיינים, על הרשות הנוגעת בדבר ועל הציבור. כדברי השופט זמיר: "המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא, שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר על כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה (4) 673, בעמ' 685)" (ראה בג"צ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין וכן בג"צ 2910/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משרד החינוך). האמור מובילני למסקנה הבאה. יש מקום לבטל את קביעת העירייה שהמשיבה זכתה במכרז. העירייה תפתח בשלב חדש במכרז, שיוזמנו להשתתף בו המשיבה והעותרת. אינני מתעלם מכך שהתוצאה המוצעת אינה מושלמת. לו ניתן מוטב היה לקבוע מי הזוכה במכרז, ואולם תוצאה כזו תעשה אי צדק עם הצדדים. כידוע, בית משפט קובע את התשתית העובדתית אך אינו אחראי לה. עליו לפסוק על פי נסיבות המקרה כפי שהן - בשלב בו העניין הובא אליו. בראייה זו דומני שהתוצאה אליה הגעתי הינה הטובה ביותר בין האפשרויות השונות בשלב זה. החלת הדוקטרינה של הבטלות היחסית משמעותה קביעת התוצאה בצורה מידתית והתאמתה לנסיבות המקרה. כלומר, שיקולי צדק בהיבט המעשי ושיקולים מעשיים תחת הפריזמה של הצדק. בהגיעי לתוצאה זו לא התעלמתי מכך שהעירייה הביעה עמדתה שחשוב שבית משפט יכריע לכאן או לכאן על מנת שלא לעכב אותה מביצוע עבודות בשטח. שקלתי את העניין אך אין מקום שבית משפט יחליט באופן מלאכותי שהעותרת או המשיבה היא הזוכה. בכל מקרה יתכן והצדדים כולם יוכלו להגיע להסכמת ביניים. אפשר גם שהעירייה תקיים את הליך המכרז בזריזות יתרה. 8. סוף דבר. העתירה מתקבלת כאמור לעיל. בנושא ההוצאות יצויין שהתוצאה אליה הגעתי הוצעה לצדדים בדיון שהתקיים בפני. המשיבה והעירייה הסכימו ואילו העותרת סירבה. זכותו של כל צד לסרב להצעת פשרה. אך לנוכח התוצאה אליה הגעתי יש לתת לכך ביטוי מסוים בסוגיית ההוצאות, בין יתר השיקולים הרלוונטיים. המשיבה תשא בהוצאות העותרת בסך 5,000 ש"ח להיום. העירייה תשא בהוצאות העותרת בסך 12,000 ש"ח להיום. מכרזביטול מכרזעתירה מנהלית