להלן פסק דין בנושא עיקול חשבון בגלל דוח חניה: פסק דין 1. 1. בכתב התביעה עותרים התובעים לביטול קנס על דו"ח חניה משנת 1996 והחזר כספי בסך 532 ₪ שנגבה מחשבון הבנק של התובעים, באמצעות הליכי הוצאה לפועל. בנוסף דורשים התובעים פיצוי בגין עוגמת הנפש, בזבוז הזמן וההוצאות שנגרמו להם עקב התנהלות העירייה, לרבות הזלזול בהם והסחבת בטיפול בעניינם. 2. 2. מכתב התביעה ומעדות התובעים עולה כי באפריל 2008 הם הופתעו לקבל הודעות משני סניפי הבנקים בהם מתנהלים חשבונותיהם, כי הוטל עליהם עיקול בסך 532 ₪ מטעם עיריית ירושלים. לדברי התובעים הם לא קיבלו כל הודעה על הדו"ח או על החוב. עוד לדבריהם, על מנת לסיים את העניין במהירות, הם הציעו לשלם את הקנס המקורי, למרות שלא היה ידוע להם על קיומו. לכתב התביעה צורף תצהיר של התובע, אשר נשלח לעירייה ביום 3.4.08, בו הוא מצהיר כי הוא לא קיבל הודעה על דו"ח החניה וכי בפנייה למחלקת חובות של העירייה התברר כי תזכורות שנתיות נשלחו למושב גאליה, אלא שהוא עזב את מקום מגוריו זה בשנת 1997, ואף עדכן את כתובתו החדשה מול הרשויות. 3. 3. ביום 6.5.08 פנו התובעים אל העירייה באמצעות הפקסימיליה וביקשו העתק מהדו"ח ואישורים על משלוח הודעת הקנס בדואר. 4. 4. בתשובה, קיבלו התובעים את הפקס ששלחו, אשר עליו נכתב בכתב יד: "נא לציין מס' ת"ז של החייב. על פי ת"ז המצויינת במכתב, לא ניתן לאתר את הדו"ח" יחד עם מכתב זה קיבלו התובעים שלושה דפי מחשב, בהם מצוינת כתובתם העכשווית. 5. 5. מעדות התובעים עולה כי כתובתם מעודכנת במשרד הפנים משנת 1999. 6. 6. משנת 2002, עת קנו רכב חדש, מעודכנת כתובתם גם במשרד הרישוי. 7. 7. בתאריך 18.5.08 שלחו התובעים מכתב נוסף לעירייה, בבקשה לביטול הקנסות. 8. 8. מכתב התביעה עולה כי בהעדר תשובה למכתב, הם החלו בפניות טלפוניות למדור הגביה, אשר לא נענו או שהופנו לגורמים שונים. 9. 9. ביום 4.8.08 פנו התובעים לתלונות הציבור בעירייה, ואף שלחו מכתב (נספח 8 לכתב התביעה). 10. 10. בתאריך 5.8.08 נשלחה אל התובעים תשובה למכתבם מיום 13.4.08 (נספח 10 לכתב התביעה). התשובה נשלחה על ידי עו"ד יערה שוורץ. בתשובה הוסבר לתובעים כי הודעת הקנס הוצמדה לרכב, ומשלא כובדה, נשלחה בדואר רשום תוך שנה מיום ביצועה לכתובתם של התובעים במושב גאליה. במכתב נאמר כי משלא הוכח כי התובעים לא קיבלו את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בהם, מהווה המסירה המצאה כדין. עוד נכתב כי על פי החוק ניתן להגיש בקשה לביטול הדו"ח תוך 30 יום ממועד המצאתו, אולם בקשה כזו לא הוגשה ולא הוכח כי אי ההגשה נובע מסיבות שאינן תלויות בתובעים. למרות האמור לעיל, ניתנה לתובעים אפשרות לשלם את החוב בסכום מופחת של 300 ₪. 11. 11. התובעים לא הסתפקו בתשובה של עו"ד יערה שוורץ ובתאריך 28.8.08 פנו וביקשו שוב את הראיות על כך שההודעות נשלחו אליהם (נספח 11 לכתב התביעה). 12. 12. בכתב התביעה כותבים התובעים: "פנינו במקביל לגב' אתי כלאף מפניות הציבור בכתב (נספח 12) וטלפונית, מכאן הופננו למר משה לוי, מנהל הארנונה שהפנה אותנו למנכ"ל העירייה ששלח אותנו שוב לאתי כלאף ששלחה אותנו למשה לוי שהפנה אותנו למאור מורני, מנהל חובות החניה. לא ניתן היה להשיג את מר מורני בטלפון למרות עשרות הנסיונות בתאריכים שונים" (סעיף 5 לכתב התביעה). 13. 13. ביום 18.11.08 שלחו התובעים פקס נוסף למאיר שטרית, סגן מנהל אגף השומה והגביה בבקשה לעכב את צו מימוש העיקול עד תום הבירור (נספח 13 לכתב התביעה). בקשתם לא נענתה ובתאריך 7.12.08 הודיעו לתובעים מבנק דיסקונט על מימוש צו העיקול (נספח 14 לכתב התביעה). מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה עולה כי אגף השומה והגבייה של עיריית ירושלים פנה עוד ביום 29.4.08 לבנק דיסקונט בבקשה למימוש צו העיקול. 14. 14. בתאריך 17.12.08, לאחר ביצוע העיקול, קיבלו התובעים מכתב מעו"ד לימור בן חיים ממחלקת חובות החנייה המודיע להם על הפחתת הקנס בשנית, הפעם ל- 150 ₪ (נספח 15 לכתב התביעה). למרות שבמכתב צוין כי מצורפות האסמכתאות למשלוח הודעות התשלום, בפועל לא צורפו ההודעות (סעיף 7 לכתב התביעה). טענות הנתבעת 15. 15. לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. 16. 16. לטענת הנתבעת, התובע לא שילם את הקנס ולכן לאחר שחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, החוק רואה אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס. עוד לטענת העירייה, לאחר שהעיקול שהוטל על חשבונו של התובע מומש, רואים אותו כמי שהודה בעבירה, הורשע, ונגזר דינו. לטענת הנתבעת, הסמכות לדון בבקשה לביטול פסקי הדין נתונה לבית המשפט שגזר דינו של התובע, או שאמור היה לדון בעניינו, לו היה התובע משתמש בזכותו לבקש להישפט, דהיינו בית המשפט לעניינים מנהליים. 17. 17. לגופו של עניין טענה הנתבעת כי הודעת תשלום הקנס הוצמדה לשמשת רכבו של התובע בסמוך לשעת ביצוע העבירה ומשלא שולמה, ולא התקבלה בגינה כל תגובה, נשלחה כדין בדואר רשום תוך שנה מיום ביצועה (ביום 23.7.96) למען הרשום של התובע על פי רישומי משרד הרישוי במושב גאליה. 18. 18. מכתב ההגנה עולה כי הודעת התשלום חזרה מהטעם שלא נדרשה על ידי התובע. 19. 19. לטענת הנתבעת, מדובר בהמצאה כדין, המקימה את החזקה הקבועה בתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974. עוד לטענתה, התראות נוספות נשלחו אל התובע בתאריכים הבאים: 20.11.97, 1.3.00, 15.4.02, 17.11.03, 22.7.04, 14.5.05, 29.5.06, 17.6.07. לטענת הנתבעת, ההודעות נשלחו בדואר רשום, ללא צורך באישור מסירה, והנטל לסתור את החזקה כי ההודעות הומצאו כדין וכי הוא לא קיבל את הדוחות עובר אל התובע. בעניין הנטל מוסיפה הנתבעת וטוענת כי תקנות 10 ו- 13 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, קובעות את חובתו של התובע, כבעלים רשום של הרכב, לעדכן כל שינוי שחל בפרטים הרשומים ברשיון הרכב, כולל כתובת. לטענתה, המחדל לעדכן את הכתובת במשרד הרישוי הוא מחדל של התובע, ולכן החוק רואה אותו כמי שחזקת קבלת ההודעות חלה עליו. 20. 20. לטענת הנתבעת, העיקול על חשבונו של התובע הוטל ביום 27.3.08, כמוצא אחרון, לאחר שכל הפניות וההתראות שנשלחו אליו לא הואילו. 21. 21. ביחס לטענות התובע בעניין התנהלות העירייה טוענת הנתבעת כי כל פניה המתקבלת מאזרח, זוכה למענה במהירות האפשרית. 22. 22. עוד לטענת הנתבעת, לא נגרמו לתובע נזקים המזכים אותו בפיצוי. הסמכות העניינית 23. 23. על פי הפסיקה, טענות לגבי ביטול פסק הדין יש לטעון בבית המשפט לעניינים מנהליים (עפ"א (תל-אביב-יפו) 80254/07 אורליה משי נ' עירית גבעתיים (פורסם במאגרים, 23.12.07)), אלא שלתובעים טענות בעניין התנהלות העירייה ושימוש רשלני בסמכויותיה, וטענה זו, אשר עילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הנה בסמכות בית משפט זה. 24. 24. אני דוחה, אפוא, את טענת הנתבעת בעניין הסמכות העניינית. עילת התביעה 25. 25. כפי שנפסק בפרשת גורדון (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985)): "רשות ציבורית אחראית בגין שימוש רשלני בסמכויותיה." עוד נפסק כי: "מידת הזהירות הנדרשת משתנה ממקרה למקרה." 26. 26. התובע העיד כי בקיץ 1996, הוא נסע מספר פעמים לצרפת, מסיבות רפואיות, וייתכן שמסיבה זו לא נדרש הדואר הרשום. בקיץ 97' עבר התובע דירה. הדבר מסביר מדוע לא קיבל את ההתראה שנשלח בתאריך 20.11.97. תקנה 44 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד - 1974, הקובעת את חזקת המסירה, אשר עליה מסתמכת הנתבעת, קובעת כי רואים את ההודעה על ביצוע העבירה וההודעה על תשלום קנס כאילו הומצאו כדין, גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחו בדואר רשום "זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן." הנתבעת התעלמה מאפשרות התובע להוכיח שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה. עדותו של התובע נותנת הסבר סביר לכך שהוא לא קיבל את ההודעה. 27. 27. כפי שטוענת הנתבעת, על התובע החובה מוטלת הייתה החובה לעדכן את כתובתו במשרד הרישוי (רע"פ 2096/07 דר' צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 1.5.07)), אלא שטענה זו יפה עד לשנת 2002, שכן במועד זה כבר עודכנה הכתובת, אלא שהנתבעת המשיכה לשלוח את הודעות לכתובת הישנה, כפי שהופיעה במאגריה. התראות נשלחו למושב גאליה, לאחר עדכון הכתובת של התובע במשרד הרישוי בתאריכים הבאים: 17.11.03, 22.7.04, 14.5.05, 29.5.06, 17.6.07. 28. 28. התובע שלח אל העירייה תצהיר לפיו עזב את מושב גאליה בשנת 1997 ועדכן את כתובתו ברשויות וכי הוא לא קיבל שום הודעה בעניין הדו"ח מתאריך 3.5.96. בפנייתו הודיע התובע כי הוא מסכים לשלם את הקנס המקורי. העירייה לא הסתפקה בתצהיר זה. עדותם של התובע ואשתו בבית המשפט, הייתה אמינה. גם הפעולות הנמרצות בהן נקטו מאז התברר להם שקיים חוב, תומכות בעדותם. העובדה שהנתבעת בחרה לנקוט בהליכי גבייה כ- 12 שנים לאחר משלוח ההודעה בדואר רשום, מקשה על בירור העובדות. 29. 29. לאור הזמן שחלף (כ- 12 שנים) ולאור העובדה שלא התקבל כל מענה להודעות התשלום שנשלחו, ניתן היה לצפות מהעירייה כי תברר האם חל שינוי בכתובת של התובע בטרם הטלת העיקול על חשבונו. כן ניתן היה לצפות שהבקשה להטלת העיקול, כמו גם הבקשה למימוש העיקול תשלח אל התובע. לשאלת בית המשפט האם הבקשה למימוש עיקול נשלחה לתובע, השיבה ב"כ הנתבעת שכן. מעדות התובעים עולה כי הם לא קיבלו העתק מהבקשה להטלת העיקול וכי לראשונה נודע להם על העיקול לאחר שהוא הוטל. 30. 30. התנהלות הנתבעת הייתה רשלנית גם בטיפול בפניית התובע. התובע קיבל תשובות באיחור בלתי סביר, התובע לא קיבל נתונים אודות ההודעות שנשלחו אליו על ידי העירייה והנתבעת המשיכה בהליכי הגביה תוך התעלמות מההתכתבות בין הצדדים. 31. 31. אני מקבלת, אפוא, את טענות התובע לפיה התנהלות הנתבעת בכל הנוגע למשלוח ההודעות ולהליכי הגביה בה נקטה, כולל הליך העיקול, נעשו ברשלנות. 32. 32. לעניין התנהלות העירייה והציפיה כי לא תשב בחיבוק ידיים ורק לאחר מכן תפעיל את מערכת הגביה, כמו גם הציפיה כי העירייה תערוך בירורים במקרים המתאימים ראו את עמ"נ (מחוזי חיפה) 330/03 אברהם סבג נ' עירית חיפה -מנהלת הארנונה (פורסם במאגרים, 1.9.04)). לעניין המועד הסביר להתחיל בהליכי גבייה ראו את פסק הדין בעת"מ (מחוזי נצרת) 1188/07 אברהם יוחאי נ' עיריית צפת (פורסם במאגרים, 4.11.08)) שם נפסק כי: "המחוקק לא קצב את המועד לגביית הארנונה באמצעים מינהליים, יחד עם זאת, אין זה סביר כי לרשות נתונה האפשרות להתחיל באופן חד צדדי ועצמאי בנקיטת הליכי הוצאה לפועל לגביית חוב ללא הגבלה בזמן, ותוך הסתמכות על החזקה כי הרשום בספריה משקף את המציאות, מבלי שתהיה בידי האזרח אפשרות ממשית להתגונן מפני הליכים אלו. יוער, כי השיקולים העומדים אחר מדיניות ההתיישנות יפים באותה מידה לגבי נישום המבקש להתגונן מפני דרישת חוב שהתגבש שנים רבות קודם לכן." וכן: "אף שאין החוק קובע זמן קצוב לנקיטת הליכי הגבייה בדרך מינהלית, הרשות מחויבת להפעיל סמכותה בתוך פרק זמן סביר, כדברי כב' השופט זמיר: "החובה לפעול במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מינהל תקין. היא מובנת מאליה, עד כדי כך שבית המשפט מחיל אותה לא פעם אף בלי להסתמך על חוק הפרשנות" (ראה ספרו "הסמכות המנהלית" כרך ב' עמ' 717" על חובת העירייה לנהוג ביעילות ובמהירות ראו גם את בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (פורסם במאגרים, (17.04.2008)). 33. 33. בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב טיפולה של העירייה בפרשה ובגין ההוצאות בהן נשא, תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בסכום של 5,000 ₪. 34. 34. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסכום של 350 ₪. 35. 35. את הסכומים על הנתבעת לשלם תוך 30 יום מהיום. משפט תעבורהעיקולחניהדוח חניה