היתר בנייה באתר עתיקות

פסק דין

בשנת 1994 התקשרה המשיבה בחוזה פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן "המינהל") ולפיו ניתנה לה האפשרות להקים קניון בשטח מקרקעין מוגדר השייך למינהל והמצוי בעיר בית שאן כאשר עם סיום הבנייה אמור היה להחתם עמה חוזה חכירה לדורות. המקרקעין מצויים בתוך אתר עתיקות מוכרז לפי חוק העתיקות תשל"ח - 1978 (להלן "חוק העתיקות") ולפיכך נדרשה המשיבה לקבל את הסכמתה של המערערת לבצוע העבודות במקום. ההסכמה אף נכללה כתנאי לקבלת היתר בנייה. המערערת הינה תאגיד סטאטוטורי שהוקם לפי חוק רשות העתיקות, תשמ"ט - 1989. (להלן יקרא "חוק הרשות"). לפי סעיף ההגדרות בחוק העתיקות מנהלהּ של המערערת הוא המנהל המוסמך לפי חוק זה (להלן יקרא "המנהל") ולפי סעיף 29 (א) שבו נדרש אישורו לבצוע העבודה במקרקעין הרלבנטיים, כמו בכל אתר עתיקות מוכרז אחר. (להלן תיקרא ההוראה הכלולה בסעיף האמור "הוראת החוק"). על פי סמכותו היתנה מנהל המערערת את מתן האישור למשיבה בכך שיתבצעו במקום חפירות ארכיאולוגיות, או "חפירות הצלה" בלשונה, על פי קריטריונים שנקבעו על ידו. עוד הוסיף המנהל וקבע כי את החפירות מורשים לבצע הרשות עצמה או מכון מחקר שיפעל בחסותה ובלבד שעלות העבודה תוטל על המשיבה ותשולם על ידה. דרישה זו היתה כרוכה בהצגת העמדה ולפיה למערערת עצמה אין תכנית לבצע חפירות ארכיאולוגית באתר בעתיד הנראה לעין. המשיבה מחתה על הדרישה אך לאחר התכתבויות ופגישות שלא הניבו פרי, היא שילמה בסופו של דבר למערערת את עלות ביצוע החפירות על פי דרישתה ותחשיבה של האחרונה. לאחר שאלה בוצעו ניתן היתר הבנייה והמשיבה יכולה היתה לגשת לבניית הקניון. המשיבה שילמה על פי הדרישה האמורה סך נומינלי של 344,511 ₪ במספר תשלומים שרובם שולמו מראשית ספטמבר 1995 ועד לסוף 1996. לית מאן דפליג כי המערערת דרשה מהמשיבה את התשלומים הללו על פי פרקטיקה קבועה ושגרתית שהיתה נקוטה בידה.

ביום 22/11/98 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בבג"צ 4146/95, עזבון המנוחה דנקנר ז"ל נ' מנהל רשות העתיקות ואח'. פסק הדין פורסם בפד"י נ"ב (IV) עמ' 774. (להלן פרשת דנקנר). השאלה שנדונה בפרשה זו עסקה בסמכותו של המנהל להכריז על שטח כאתר עתיקות לפי חוק העתיקות, אלא שבצד העיסוק בסוגיה הזו נדרש בית המשפט העליון לפרקטיקה הנקוטה בידי המערערת בענין חיוב היזמים בעלות חפירות ההצלה שהיא דורשת לבצע, כתנאי למתן אישורה לפי הוראת החוק. השופט זמיר שכתב את פסק הדין, אליו הצטרפו חבריו למותב, מתח ביקורת חריפה על הפרקטיקה הנהוגה בידי המערערת, בענין הטלת עלות חפירות ההצלה על היזם, וזאת כתנאי למתן האישור וקבע כי פרקטיקה זו משוללת בסיס משפטי והינה בלתי חוקית. בעמוד 813 בפסקה 32 לפסק הדין, מסכם כב' השופט זמיר את מסקנותיו בסוגיה האמורה בהאי לישנא:

" 32. על יסוד האמור, אפשר לסכם כך: א. דרישה מן הבעלים של אתר עתיקות שיממן את הבדיקה (לרבות חפירה) באתר, כתנאי לקבלת אישור לביצוע פעולות באתר, פוגעת בזכות הקניין של הבעלים במידה העולה על הנדרש. ב. אין בחוק העתיקות הוראה מפורשת המטילה על הבעלים של אתר עתיקות חובה לממן את הבדיקה באתר, אף אין בו הוראה מפורשת המסמיכה את מנהל הרשות לדרוש שהבעלים יממן בדיקה כזאת. ג. בהעדר הוראה מפורשת בחוק, ראוי לתת לחוק פירוש שיצמצם את הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים, ופירוש כזה מונע חיוב הבעלים במימון הבדיקה באתר. ד. המסקנה היא, שמנהל הרשות אינו רשאי להתנות את האישור בביצוע בדיקה על חשבון הבעלים".     

הגם שדברי השופט זמיר בהקשר זה נאמרו אגב אורחא אין מחלוקת שמאז מתן פסק הדין זו הפרשנות הנכונה והנוהגת וכי מאז חדלה המערערת לדרוש מהיזמים ומבעלי הקרקע לממן מכספם את הוצאות חפירות ההצלה או הבדיקות שנדרשו על ידה והיא החלה לבצעם על חשבונה. במקביל ועל פי המלצת בית המשפט באותו פסק הדין, התקין שר החינוך, הממונה על ביצוע חוק העתיקות, את תקנות העתיקות (אגרות למתן אישור פעולות), תשס"א - 2001 ובהן נקבעו קריטריונים ושיעורים ברורים של אגרות שהרשות רשאית לגבות כתנאי למתן אישור לפי הוראת החוק.

לאחר שניתן פסק הדין בפרשת דנקנר, הלכה המשיבה והגישה לבית משפט השלום בעפולה את תביעתה נשוא ההליך הנוכחי. התביעה הוגשה ביום 9/2/2000.
המערערת התגוננה כנגד התביעה וביקשה לדחותה. לאחר ששמע את ראיות בעלי הדין וטענותיהם קיבל בית משפט קמא את התביעה וחייב את המערערת להשיב למשיבה את התשלומים שגבתה ממנה עבור פעולות החפירה באתר.
על הכרעה זו מונח הערעור שבפנינו. כאמור אין חולק עוד כי מאז מתן פסק הדין בפרשת דנקנר ועד התקנת התקנות החדשות, לא היתה המערערת רשאית לדרוש מבעלי הקרקע ומהיזמים המבקשים לבנות, כתנאי למתן אישורה לפי הוראת החוק, כי יממנו מכיסם את עבודות החפירה. מנגד נאסר על המערערת לעכב ביצוע עבודות החפירה וההצלה, ככל שהן נדרשות, "עד בוא המשיח".

כפי שקבע השופט זמיר על הרשות המערערת, לבצע החפירה ולממן את עלותה מתקציבה. כאן המקום לציין כי על פי חוק הרשות תקציבה ממומן מאוצר המדינה ומאגרות ותשלומים אחרים שהיא רשאית לגבות. יצוין כי גם לפני התקנת התקנות החדשות רשאית היתה המערערת לגבות אגרות שונות אך כאמור לא בגין פעולות מעין אלה בהן עסקינן כאן.

המחלוקת בין בעלי הדין התמקדה בשאלה האם לפסק הדין בפרשת דנקנר תחולה פרוספקטיבית בלבד, כלומר מעת הִינתנוֹ ואילך או שמא תחולתו הינה גם רטרואקטיבית ויזם אשר שילם התשלומים הללו, טרם צאתו של פסק הדין, זכאי להשבה.
בית משפט קמא אימץ בפסק דינו את פסק הדין שניתן בבית משפט המחוזי בתל-אביב בתיק אז' 2308/00 מפעלי תחנות בע"מ נ' רשות העתיקות (פורסם בדינים מחוזי ל"ג (2) עמ' 214) ובעקבותיו קבע כי המשיבה כאן זכאית להחזר התשלומים ששילמה וכך אכן הורה. יצוין כי על פסק דין זה תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון בתיק ע"א 1761/02. לתוצאה דומה הגיע בית משפט השלום בחיפה בתיק אז' 15608/00 (פורסם בהוצ' נבו). ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ללא הנמקה ותוך אימוץ מסקנותיו של בית משפט קמא והכל בגדרה של תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. (ע"א 2844/04 של אותו בית משפט).

בעת הדיון בפנינו הורינו לב"כ בעלי הדין על הגשת סיכומים בכתב. אלה מונחים בפנינו ועלינו לחרוץ עתה הדין. הצעה שהעלינו כי נשהה את פסק הדין כאן עד שבית המשפט העליון יאמר דברו בע"א 1761/02, לא זכתה להסכמה משותפת ולפיכך נאמר עתה את דברינו אנו במחלוקת.

כאן המקום לציין כי בתיק הערעור המתנהל בבית המשפט העליון הצטרף היועץ המשפטי כצד להליך כשהוא תומך בעמדת המערערת שם. לסיכומיו כאן צירף ב"כ המערערת את נייר העמדה המפורט שהגיש היועץ בבית המשפט העליון וביקש לראות בטיעונים המועלים שם חלק מנימוקיו בהליך הנוכחי.

כאמור השאלה העומדת להכרעה כאן הינה האם ליזם ששילם למערערת תשלומים שנדרש על ידה לשלם, כתנאי לקבלת אישור לפי הוראת החוק, ועשה זאת טרם מתן פסק הדין בפרשת דנקנר, עומדת לו הזכות לקבל אותם חזרה לידיו, אם לאו.

המערערת אינה טוענת כי בשום מקרה לא יהיה זכאי להשבה יזם ששילם תשלומים מעין אלה כפי שנדרשה המשיבה, אלא שלשיטתה במקרה שלפנינו אין המשיבה זכאית לכך וזאת בשל שיקולים שונים בהם נדון להלן. (אשר לעמדתה העקרונית של המערערת ראה את דבריו של היועץ המשפטי לממשלה בסעיף 55 לתגובתו האמורה שצורפה כאמור לסיכומי המערערת, כחלק הימנה).

כאמור בית משפט קמא הלך בדרכו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב תוך אימוץ הנמקתו.
להלן נפרט את עמדתנו תוך הצגת עובדות נוספות הרלבנטיות לענין ותוך התייחסות לאותן טענות ספציפיות שהעלו בעלי הדין ואשר ראינו לנכון לעסוק בהן. נקודת המוצא כאן הינה כי כיוון שאין המדובר במעשה חקיקה שמטבעו הוא צופה פני העתיד, הרי בהיות פסק הדין בפרשת דנקנר בגדר מעשה של פרשנות שיפוטית הרי ברי שהפירוש אינו יוצר יש מאין, כפי שעושה דבר חקיקה, אלא משמעות המעשה היא כי הפירוש שניתן עתה מבטא את פירושו הנכון של החוק מאז ומתמיד.
מעשה הפרשנות אינו יוצר דין, יש מאין, אלא רק חושף ומגלה את פירושו הנכון, פירוש שלמעשה היה טבוע בו מראשיתו. זה הפירוש הנכון שיש ליתן לחוק וכך יש וצריך היה לראותו מלכתחילה. במובן זה הפרשנות המוסמכת שניתנה בנקודת זמן מסוימת היא זו שליוותה בפוטנציה את החוק מיומו הראשון וכל מי שנהג או פירש אחרת טעה. ברי איפוא שהמערערת נהגה שלא כדין ופעלה באופן בלתי חוקי גם בעת מעשה, שעה שדרשה מהמשיבה את התשלום האמור והיתנתה את מתן האישור לפי הוראת החוק בבצוע התשלום. משנקבע כי דרישת התשלום היתה בלתי חוקית מלכתחילה מוטלת לכאורה על המערערת חובת ההשבה.

המערערת מבקשת להשתחרר מחובה זו על ידי העלאת נימוקים מנימוקים שונים שחלקם מעוגן במשפט הציבורי וחלקם במשפט הפרטי. בין הטענות שמעלה המערערת מצויה הטענה כי המשיבה הסכימה למעשה לתשלום מתוך נכונות וכוונה להתפשר עם הרשות, כי מכח תורת הבטלות היחסית לא מתחייבת כאן השבה, כי המערערת פעלה בתום לב, כי למשיבה לא נגרם למעשה נזק ולפיכך ההשבה תהיה כאן בלתי צודקת שאז יש לפטור אותה, כזוכה, מחובת ההשבה בגדרו של סעיף 2 לחוק עשייה עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1975. עוד מפנה המערערת לקושי הכלכלי שיגרם לה אם ידחה ערעורה שאז הנטל הכספי שיוטל עליה כלפי המשיבה וכלפי בעלי ענין נוספים יביא לקריסתה. כאמור הפרקטיקה שהנהיגה המערערת נהגה עמה שנים לא מעטות וכלפי מספר גדול של יזמים ובעלי ענין.

לא ראינו צורך לקבוע הלכה כללית אשר תהלום את ענינו של כל יזם ויזם ששילם בעבר לרשות תשלום מהתשלומים בהם עסקינן, מה עוד וכאמור המערערת מכירה בכך שאין בידה פטור כללי מחובת השבה היפה לכל מקרה. נסתפק איפוא בבחינת ענינה הפרטני של המשיבה תוך שימת דגש על העובדות והנתונים הרלבנטיים אליה, אך בטרם נעשה כן לא נוכל שלא לציין כי "התבצרותה" של המערערת מאחורי העובדה שהיא נהגה על פי הפרקטיקה האמורה עת רבה, אין בה רבותא מיוחדת. כפי שעולה הדבר מתוך כלל החומר שבפנינו אותה פרקטיקה הינה מבית היוצר של המערערת עצמה. לא שמענו שגוף שיפוטי או דומה לו היה שותף אי פעם לגיבושה של הפרקטיקה האמורה או נתן לה את הגושפנקא המשפטית לכך. מטבע הדברים היזם נזקק לאישורה של המערערת, לפי הוראת החוק, שעה שהוא עומד בפני מימוש זכויותיו בקרקע, שאז אצה לו הדרך ואין זמנו בידו להרהר ולערער אחר דרישת הרשות. מבחינה זו ניצלה המערערת את יתרונה ועוצם ידה והנהיגה את הפרקטיקה האמורה. בשום שלב לא עצרה המערערת לבדוק את עצמה ולבחון את חוקיות צעדה ומדיניותה בענין. לעובדה כי זו היתה הפרקטיקה הקבועה אין איפוא לייחס בנסיבות הענין משקל רב. לא מן המותר יהיה להזכיר כי במהלך השנים קמו עוררין על דרכי התנהלותה של המערערת בנושא דרישות התשלום ואופן קביעת שיעורם של תשלומים שונים שדרשה וראה בענין למשל את פסק הדין שניתן בבית משפט השלום בנצרת בתיק אז' 2516/89, רשות העתיקות נ' קיבוץ הגושרים (פסק הדין מצוי בתיק המוצגים של המשיבה), שבו מתח בית המשפט ביקורת על אופן טיפולה בדרישת החזר הוצאות לפי סעיף 31 לחוק העתיקות ואת דברי הביקורת של מבקר המדינה שנכללו בדו"ח השנתי של שנת 1994 ולחשבונות שנת הכספים 1993 (דו"ח מס' 45) כפי שאלה הובאו בפסק הדינו של השופט זמיר בפרשת דנקנר. בדו"ח זה נמתחה ביקורת חריפה על אופן קביעת שעורי התשלומים הנדרשים מיזמים שונים וחוסר עקביותה של הרשות בענין. אמנם לנושאים אלה אין נגיעה ישירה לעניננו אך יש לראות בהם סימפטומים ברורים לרגל הגסה שבו נהגה הרשות כלפי היזמים שנדרשו לאישורה לפי הוראת החוק ואת גבהות ליבה בענין.

בטיעונה מציגה המערערת את ההוויה ולפיה שילמה המשיבה את התשלום מתוך פשרה, על מנת לסיים הפרשה ומתוך רצון שלא לשוב ולדון בה עוד שאז תחול על הענין ההלכה שנקבעה ברע"א 2911/95 עו"ד אברהם נ' עירית רמת-גן (פד"י נ"ג (1) עמ' 218), שם נקבע כי בנסיבות כאלה תישלל עילת ההשבה הגם שמדובר בתשלום שנדרש על ידי הרשות שלא כדין. בנסיבות הענין שבפנינו אין לטיעון זה תקומה.
עיון בהתכתבות שנוהלה בין בעלי הדין, עובר לבצוע התשלום, מעלה כי המשיבה התנגדה לתשלום. בהמשך ומשעמדה המערערת על דרישתה ביקשה המשיבה לשלם הנדרש תחת מחאה ואף שיגרה המחאה תחת תנאי זה אלא שהמערערת סירבה לקבל התשלום בכפוף לתנאי ואף את זכות המחאה סירבה להותיר בידי המשיבה. הכיצד ניתן לומר איפוא כי המשיבה שילמה מרצונה ותוך ויתור על כל טענה בענין, והיכן מצאנו כאן פשרה, כבתקדים המצוין? כאן יש לזכור את הנסיבות בהן היתה שרויה המשיבה באותה עת. בידיה היה חוזה פיתוח עם המינהל אשר חייב אותה לבצע את הפרויקט, שלשמו קיבלה את הקרקע תוך 3 שנים. המדובר בקניון שהינו פרויקט מורכב למדי. לנוכח עמדתה הבלתי מתפשרת והפטרונית משהו של המערערת, שאף את זכות המחאה לא הסכימה להותיר בידי המשיבה ובהיותה של זו נתונה בסד של זמן, איזו אלטרנטיבה מעשית נותרה בידיה מלבד ביצוע התשלום? לענין זה אין טוב מאשר להביא את דבריו של השופט זמיר בפרשת דנקנר אשר מתאר את מערכת היחסים שיצרה המערערת באופן טיפולה בבקשות שהופנו אליה לפי הוראת החוק. ואלה דבריו בעמ' 806 לפסק הדין, מול האות ד' ואילך:

"תמימות היא, רחוקה מן המציאות, לראות את היחסים בין הרשות לבין הבעלים כיחסים חוזיים גרידא. היחסים החוזיים בין הרשות לבין הבעלים הם יחסים וירטואליים. היחסים האמיתיים ביניהם הם יחסים כפייתיים. שהרי ברור כי החוזה אינו נערך משום שהבעלים מעוניינים לגלות אם האתר שבבעלותם מכיל עתיקות, אלא משום שאחרת מוטל עליהם איסור לעשות שימוש באתר, לצורך בנייה או פעולה אחרת. האיסור מוטל במפורש ובמפורט בסעיף 29 לחוק העתיקות. אמנם סעיף זה גם מקנה סמכות למנהל הרשות לפטור אתר עתיקות מן האיסור. אך המנהל מסרב להפעיל את הסמכות, באופן שגרתי, אלא לאחר שתיערך באתר בדיקה (ואם יראה צורך, חפירה בכל שטח האתר) כדי לברר אם האתר מכיל עתיקות. אכן, להלכה רשות העתיקות מוכנה לשאת בהוצאות הבדיקה, כולל חפירת הצלה. אך זאת, כפי שהרשות הודיעה לעותרים במכתב מיום 30.11.94 (לעיל פיסקה 24), רק לכשימצאו הזמן והאמצעים הנדרשים לצורך זה. מסתבר כי בפועל הצירוף של זמן ואמצעים אינו מתרחש אלא, אולי, במקרים נדירים. הפרקטיקה היא, שהרשות אינה מוכנה לבצע את הבדיקה והחפירה על חשבונה".      

ובהמשך:

"נכון הדבר שרשות העתיקות אינה כופה על הבעלים של אתר עתיקות לערוך בדיקה באתר. אם הבעלים לא ירצו, לא תיערך הבדיקה. אולם, אם הבעלים לא ירצו, עלול האתר להישאר זמן רב כאבן שאין לה הופכין. לכן, מבחינתו של הבעלים, הרי הוא כמי שכופים אותו עד שיאמר רוצה אני. אך גם כשהוא אומר רוצה אני, מבחינתו דמי הבדיקה שהוא משלם לרשות העתיקות אינם תשלום בעד שירות שנתבקש, אלא מעין היטל או אגרה שהוא מחוייב בהם, מכוח החוק, כתנאי לקבל אישור ממנהל הרשות, שיאפשר לו לעשות שימוש באתר כמנהג בעלים".     

בעניננו ולנוכח הדברים שפורטו לעיל הדברים יפים ונכונים עוד ביתר שאת.

טענה אחרת שבפי המערערת ענינה שיהוי בהגשת התובענה. אכן יתכנו מקרים שבהם שיהוי מצידו של המשלם ישמוט מתחת רגליו את זכות ההשבה אך אין זה המצב בעניננו. כאמור פסק הדין בפרשת דנקנר ניתן ביום 22/11/98 ואילו התובענה הוגשה ביום 9/2/2000. על כך שהתובענה הוגשה בעקבות פרסום פסק הדין בפרשת דנקנר אין חולק. העובדה שזה היה המנוף שהניע את המשיבה לפתוח בהליך המשפטי ולא קודם לכן, לא יכולה להיות לה לרועץ. את התקופה שחלפה מאז פרסום פסק הדין ועד הגשת התובענה לא ניתן להגדיר כלוקה בשיהוי. ממילא התשלום בוצע כמה שנים קודם לכן, לפני פרסום פסק הדין בפרשת דנקנר, ואין המערערת מצביעה על כל נזק שנגרם לה כתוצאה ממעבר הזמן הזה.

טענה נוספת שמעלה המערערת, באספקלריה של שיקולי הצדק שעשויים לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, ענינה בעובדה שהמשיבה ידעה מראש שהיא עשויה להידרש לשלם למערערת עבור החפירות ושיקול זה נכלל מן הסתם בגיבוש הצעתה למינהל במסגרת המכרז שבעקבותיו זכתה בהקצאת הקרקע. בנסיבות הענין לא נוכל לשעות לטענה. אכן במסמכי המכרז, שעל פיו זכתה המשיבה בקרקע, נאמר כי הזוכה יתחייב "לשאת בהוצאות בדיקה ארכיאולוגיות במידה ותידרש לרשות העתיקות" (הנוסח במקור). מסמכי המכרז מצויים בתיק מוצגי המערערת. התנייה זו נועדה למעשה לחסן את המינהל מפני תביעתו של הזוכה במכרז כלפיו למקרה וידרש לשלם למערערת. אין בהכללת הוראה זו במסמכי המכרז כדי להטיל על המשיבה את חובת התשלום כלפי המערערת כאשר כזו אינה קיימת כפי שהוסבר לעיל. מעבר לכך. אין במסמכי המכרז כל הערכה גבי הסכום שעשוי להידרש וכפי שלמדנו מדו"ח מבקר המדינה שצוטט בפרשת דנקנר, לא היו נקוטים בידי המערערת קריטריונים ברורים וידועים לחישוב העלויות. ממילא המציע אינו יכול לדעת ולהעריך מתוך מסמכי המכרז, באיזה שיעור עלות מדובר. גם אם הפחיתה המשיבה את סכום הצעתה במכרז, בשל עובדה זו שהובאה לידיעתה, ואין לנו כל ראיה פוזיטיבית לכך, עדיין אין בפנינו כל ראיה מה היחס הכמותי בין הסכום שבו הפחיתה המשיבה הצעתה, אם הפחיתה, לבין השעור הכספי שנדרשה לשלם למערערת. יצוין כי המערערת לא העלתה טענות אלה בפני בית משפט קמא ולא הביאה כל ראיה בענין. כיצד ניתן לומר איפוא כי הזכות שזכתה בה המערערת לא היתה כרוכה בחסרון המזכה - המערערת וגם אם כן אזי באיזה שיעור? דברים אלה נאמרים בזיקה להוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979. גם טענה זו אין בה איפוא כדי לסייע בידי המערערת.

טענה נוספת שבפי המערערת ענינה טענת "הגלגול". (ראה בסעיף 56 ואילך לעמדת היועץ המשפטי לממשלה). טענה זו שיש לה אספקטים עובדתיים מובהקים לא הועלתה ולא בוררה בבית משפט קמא. כך למשל אין בפנינו כל ראיה שהמשיבה מכרה את הנכס שבנתה ו"גלגלה" את העלות הנוספת שנגרמה לה כתוצאה מבצוע התשלום למערערת כך שלה עצמה לא נגרם חסרון כיס. כאמור לא הובאה בפנינו כל ראיה כי המשיבה מכרה זכויותיה בקניון. ממילא מן המפורסמות הוא שעסקאות בנדל"ן מוכתבות ומושפעות בעיקר מתנאי שוק קוניקטוראליים וערכו של "המוצר" הנמכר אינו מושפע בהכרח מהעלויות שהיו למוכר. גם טענה זו לא תסייע איפוא בידי המערערת.

טענה נוספת בפי המערערת ענינה הנטל הכספי שיושת על תקציבה אם פסק הדין ישאר על כנו. טענה זו שלובה בטענה כי תובעים ודורשים רבים אמורים להתדפק עתה על דלתה. ככל שטענה זו ראויה לעמוד כנגד שאר הטענות והשיקולים עדיין לא נראה לנו כי מצב הענינים הוא כצעקתה.
פסק הדין כאן ככל שיש לו נגיעה ליזמים אחרים, בשל החלתו הרטרואקטיבית, יכול להשליך על ענינם של אלה אשר שילמו שלא כדין עובר ליום 22/11/98 (מועד מתן פסק הדין בפרשת דנקנר) ואשר טרם עברה על עניינם תקופת ההתיישנות. מטבע הדברים מספרם של אלה לא יכול להיות גדול. ממילא ועל פי חוק הרשות תקציבה אמור להיות ממומן, אם לא בעיקר, הרי גם מתקציב המדינה אשר מן הסתם לא תיתן למערערת לקרוס שאז תתחלק עלות ביצוע הבדיקות והחפירות הארכיאולוגיות על כלל הציבור, תוצאה צודקת יותר מזו שתהיה אם תידחה כאן תביעת ההשבה. גם לענין זה ראה את דבריו של השופט זמיר בפרשת דנקנר בפסקה 33 שם בעמוד 813. עוד נפנה כאן לבקשה שהגישה בזמנו המערערת לבית משפט השלום בתיק בש"א 1539/00 ובה ביקשה לצרף את המדינה כנתבעת נוספת כמי שאמורה לשאת בהחזר הכספים, אם היא עצמה תחויב בכך. המערערת חזרה בה מבקשתה זו תוך מתן הודעה לבית המשפט כי הגיעה להסכם עם היועץ המשפטי לממשלה כי אם היא, המערערת, תחויב בהשבה הם יסדירו הסוגיה ביניהם. מכאן ברי הדבר שהלכה למעשה אין המערערת עומדת בפני קריסה.

גם אם לא כך היו פני הדברים עדיין קשה לנו לראות כיצד הטענה של העדר היערכות תקציבית יכולה היתה לאפשר למערערת להשתחרר מחובת ההשבה על ידי תשלום. כאילוסטרציה לעמדתנו זו נביא את פסיקתו התקדימית של בית המשפט העליון בענין "השנים האבודות". כלום תישמענה חברות הביטוח בטענה שלא נערכו לשאת בתשלומים הנוספים שיוטלו עליהם בעקבות פסק הדין שניתן בע"א 140/00 בפרשת אטינגר, ולפיכך תחול ההלכה החדשה רק גבי נפגעים שהלכו לעולמם לאחר צאתו לאור של פסק הדין? נראה כי התשובה ברורה מאליה.

מסקנתנו הכוללת הינה איפוא כי לא ראינו כל מקום ובסיס לפטור את המערערת מחובת ההשבה וכך דינו של הערעור להידחות.

לפני שנחתום את פסק דיננו לא נוכל להימנע מההערה הבאה. אילו היתה באה מצידה של המערערת בקשה מאת בית המשפט כי יעשה שימוש בשיקול דעתו לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"ח - 1961 ויקבע מועד לתשלום ריבית או הפרשי הצמדה השונה ממועד היווצרות העילה, (למשל יום הגשת התביעה), או מועד פרסום פסק הדין בפרשת דנקנר, הרי בשים לב לכלל נסיבות הענין יתכן והיה מקום לנהוג כך אלא שמשלא באה כל בקשה מעין זה מצידה של המערערת, אשר מיקדה את כל טענותיה בהתנגדות טוטאלית להשבה, לא נוכל להושיט לה סעד מעין זה מה גם שלא ניתנה למשיבה ההזדמנות להתייחס לאפשרות כזו.

סוף דבר. אנו מורים על דחייתו של הערעור תוך שאנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבה הוצאות בסכום כולל של 20,000 ₪ בצרוף מע"מ כחוק.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מה זה היתר בניה ?

  2. דמי היתר בניה

  3. הקטנת חדר על גג

  4. התנגדות להיתר בניה

  5. דק היתר בניה

  6. היתר בניה שער חשמלי

  7. היתר בניה חיפה

  8. מחסן חקלאי - היתר בניה

  9. סככה - היתר בניה

  10. היתר לבניית בית מטבחיים

  11. השבת דמי היתר בניה

  12. בקעת בית הכרם - היתר בניה

  13. היתר בניית דיר צאן

  14. היתר בניה ברמת השרון

  15. עורך הבקשה להיתר בניה

  16. היתר בנייה באתר עתיקות

  17. חידוש היתר בניה למחסן

  18. חוות סוסים - היתר בניה

  19. דמי היתר בניצול זכויות בנייה

  20. מניעת הוצאת היתר בניה

  21. ביטול היתר בניה בדיעבד

  22. היתר בניה בתחנה המרכזית החדשה

  23. היתר בנייה לעיריית חיפה

  24. בקשה להיתר לבניית מוזיאון

  25. היתר בנייה רטרואקטיבי אחרי הרשעה

  26. ביטול היתר בניה ברמת השרון

  27. הוצאת היתר בניה בדיעבד למפעל

  28. היתר לבניית מדרגות לולייניות

  29. הפרת חובה חקוקה - היתר בניה

  30. תנאי לקבלת היתר בניה - התאמה לתוכנית

  31. תכנית מפורטת כתנאי להיתר בנייה

  32. הוכחת "נוהג" להוציא היתרי בניה

  33. היתר לבניית תעלה לניקוז מי גשמים

  34. מי צריך לחתום על בקשה להיתר בניה ?

  35. דחיית בקשה להיתר בניה תואמת לתכנית

  36. בקשה להיתר בניה והקלה לקומת משרדים ומרפאות

  37. היתר בניית בריכת שחייה בחצר, עד גבולות המגרש

  38. חיבור למערכת ביוב מרכזית כתנאי למתן היתר בניה

  39. בקשה להיתר להקמת מבני ציבור (מעון יום ומרכז חוגי לילדים)

  40. תקנה 16(א)(7): התניית הוצאת היתרי בנייה בהריסתם של מבנים

  41. בקשה להיתר בנייה להקמת ג'קוזי על גג פרטי ולהקמת בריכה בגג פרטי

  42. היתר בניה לאישור בדיעבד לסגירת קומת עמודים ושינויים בפיתוח שטח

  43. ערר החלטת הוועדה המקומית - קבלת היתר בנייה לבית פרטי חד משפחתי

  44. תיק המידע להיתר מהווה שלב ראשון והכרחי לצורכי הגשת בקשה להיתר בנייה

  45. העורר הגיש בקשה להיתר חפירה וכן להיתר בניה לבניית מבנה חדש בן שבע קומות

  46. נטען כי הוועדה המקומית אישרה היתר בנייה, חרף חריגות המהוות סטייה ניכרת מתוכניות תקפות

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון