במסגרת עתירה זו טענה המערערת כי החלטתם של ועד המחוז והועד המרכזי שלא להעמיד עורך דין לדין משמעתי הינה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני וזאת נוכח התשתית העובדתית והמשפטית שנפרשה לפניהם. להלן פסק דין בנושא דין משמעתי בלשכת עורכי הדין: פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' גדות) בעת"מ 2079/06 מיום 17.1.2008 במסגרתו נדחתה עתירתה של המערערת, אשר ביקשה להורות למשיבים 2-1 להגיש קובלנה כנגד המשיב 3 על יסוד תלונתה כנגדו. 1. ביום 17.5.2004 הגישה המערערת לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין תלונה כנגד המשיב 3 (להלן: עורך הדין) אשר התייחסה לשני נושאים: גביית שכר טרחה במזומן ללא מתן קבלה או חשבונית וקיום יחסי מין בין המערערת לבין עורך הדין במשרדו של עורך הדין, תוך שמתקיימים ביניהם יחסי עורך דין-לקוח. ביום 29.12.2004, לאחר שעורך הדין הגיש את תגובתו לתלונה והמערערת הגישה את תשובתה לתגובה זו, החליט המשיב 1, ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: ועד המחוז), לגנוז את תלונתה של המערערת: "א. לעניין הקבלה/חשבונית - העתק הימנה צורף לתשובת עוה"ד הנ"ל, אשר הועברה אלייך. ב. באשר לטענה בדבר קיום יחסי מין [עם המערערת] - מדובר בגירסא מול גירסא ולא ניתן בנסיבות אלה וע"ס החומר שברשותנו לקבוע גרסתו של מי היא הצודקת". 2. בהתאם להוראות סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין) פנתה המערערת ביום 25.1.2005, במקביל, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליט המדינה ולראש לשכת עורכי הדין בבקשה שיגישו קובלנה לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין נגד עורך הדין. ביום 26.1.2005 השיב ראש לשכת עורכי הדין למערערת כי פנייתה הועברה לועדת האתיקה הארצית של הלשכה (להלן: ועדת האתיקה), על מנת שתבחן את העניין; היועץ המשפטי לממשלה השיב למערערת כי פנייתה הועברה לטיפול לשכת פרקליט המדינה וביום 9.2.2005 השיב עו"ד אלעד רוזנטל, סגן לפרקליט המדינה, כי למרות שבסמכותם של פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה להגיש קובלנות בבתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, השימוש בסמכות זו הוא נדיר ביותר: "ככלל, לצורך הטיפול בעבירות אתיות, קיימים גופים סטטוטוריים שונים - כגון לשכת עורכי הדין, מועצת רואי החשבון, ועדת אתיקה של מהנדסים ואדריכלים וכיוצ"ב - המוסמכים לפעול עפ"י דין, ואין זה ממנהגנו להתערב בעבודתם ובהחלטותיהם אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן.... ....במקרה דנן, לא מצאנו הצדקה לסטות ממדיניותנו האמורה. העניין אותו העלית בתלונתך הינו עניין משמעתי שנמצא במסגרת סמכותה של לשכת עורכי הדין ואינו חורג ממנה לתחומים אחרים המצדיקים התערבותם של היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה". 3. המערערת, אשר לא קיבלה תשובה מועדת האתיקה ומהמשיב 2, הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: הועד המרכזי), הגישה לבית משפט זה עתירה כנגדם במסגרתה ביקשה שינתן צו על תנאי שיורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יחליטו לאלתר האם להגיש קובלנה כנגד עורך הדין (בג"ץ 7164/05). ביום 8.9.2005 הגישו המשיבים תגובה לעתירה לפיה ביום 17.8.2005 המליצה ועדת האתיקה לועד המרכזי שלא להגיש קובלנה כנגד עורך הדין וביום 6.9.2005 דן הועד המרכזי בתלונתה של המערערת והחליט לגנוז את התלונה הן על סמך הסברו של עורך הדין שטען כי קבלה בגין התשלום נמסרה למערערת והן על סמך הקביעה כי בנסיבות העניין לא נעברה עבירה אתית על ידי עורך הדין. נוכח דברים אלו הגישה המערערת ביום 25.9.2009 הודעה לבית משפט זה במסגרתה ביקשה מבית המשפט להורות לועד המרכזי לנמק את החלטתו שלא להעמיד את עורך הדין לדין משמעתי. ביום 13.11.2005 דחו השופטים א' גרוניס, א' רובינשטיין וס' גובראן את עתירתה של המערערת וקבעו: "לנוכח קבלת ההחלטה על-ידי המשיבים שלא להגיש קובלנה כנגד עורך-הדין, הרי שבאה עתירת העותרת (המערערת - י.ד.) על סיפוקה. אין להידרש גם לטענותיה של העותרת, לפיהן ההחלטה איננה מנומקת דיה. בעתירתה ביקשה העותרת, כי נורה למשיבים להחליט האם יגישו קובלנה כנגד עורך-הדין ואין בה דבר לגבי תוכן או מהות ההחלטה, אשר טרם נתקבלה בעת הגשת העתירה. לא ניתן לאפשר לעותרת לתקוף בעתירתה זו את ההחלטה לגופה, על נימוקיה או היעדרם של נימוקים בה". ביום 5.12.2005 עתרה המערערת פעם נוספת לבית משפט זה (בג"ץ 11213/05) בבקשה למתן צו על תנאי כנגד ועד המחוז והועד המרכזי לבוא וליתן טעם מדוע לא יגישו קובלנה כנגד עורך הדין. ביום 17.7.2006 קבעו השופטים א' ריבלין, א' גרוניס וד' ברלינר כי לאור תיקון מס' 15 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 על המערערת להגיש עתירתה לבית המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך הגישה המערערת את עתירתה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו. 4. במסגרת עתירה זו טענה המערערת כי החלטתם של ועד המחוז והועד המרכזי שלא להעמיד את עורך הדין לדין משמעתי הינה החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני וזאת נוכח התשתית העובדתית והמשפטית שנפרשה לפניהם. לטענת המערערת, בהפעילם את סמכותם על פי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין חובה על ועד המחוז והועד המרכזי לפעול על פי כללי המשפט המנהלי ובאם הם פועלים בחוסר סבירות, על בית המשפט להתערב בהחלטותיהם. לפי טענת המערערת קיימות "ראיות חיצוניות מוצקות" התומכות בגרסתה וההחלטה שלא להעמיד את עורך הדין לדין משמעתי סותמת את הגולל על תלונתה ועל היכולת לברר את גרסתה. המערערת טענה עוד כי עורך הדין לא הכחיש באופן ברור ומפורש קיום יחסי מין איתה וחזרה על טענתה לפיה יחסי המין קוימו בעוד עורך הדין ייצגה ותוך שמתקיימים ביניהם יחסי עורך דין-לקוח. במסגרת תגובתו לעתירה טען הועד המרכזי כי יש למחוק את העתירה ככל שזו מכוונת לועד המחוז, שכן לא יתכן שיתבקש סעד לפיו בית המשפט יורה לשני קובלים גם יחד להגיש תלונה. עוד טען הועד המרכזי כי בנסיבות המקרה לא נעברה עבירה משמעתית או אתית על ידי עורך הדין. עורך הדין עצמו טען כי הוא הכחיש באופן מפורש כי קיים יחסי מין עם המערערת תוך שמתקיימים ביניהם יחסי עורך דין-לקוח. עורך הדין טען עוד כי לא ניתן היה לראותו כ"בא כוחה" של המערערת שכן השירות שניתן לה על ידו הסתכם במתן ייעוץ משפטי במסגרת מספר פגישות בחודש נובמבר 2003 ולפיכך גם לא ניתן לטעון כי היתה לו השפעה על המערערת או שזו היתה תלויה בו. בנוסף הדגיש עורך הדין כי הוא שלח למערערת ביום 15.3.2005 המחאה על סך 20,000 ש"ח כהחזר שכר הטרחה שגבה ממנה וכי המערערת החזירה לו את ההמחאה. לדבריו הוא עשה זאת מתוך רצון לסיים את הפרשה ואין לראות בכך הודאה כלשהי בעובדות תלונתה של המערערת. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים 5. בפתח פסק דינו ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי: "המחוקק הקנה ללשכת עורכי הדין עצמאות רבה בכל הנוגע לטיפול בתלונותיהם של אזרחים הרואים עצמם נפגעים על ידי מעשה או מחדל של חבר לשכה. בית המשפט יתערב בהחלטת קובל לגנוז תלונה רק במקרים בהם נגנזה התלונה משיקולים פסולים ובלתי חוקיים כמו חוסר תום לב ושיקולים זרים, או שההחלטה מקורה בטעות ברורה או שניתנה בחוסר סבירות קיצוני" (סעיף 39 לפסק הדין). בהמשך קבע בית המשפט כי המערערת לא עמדה בנטל ולא הצליחה להוכיח שהמשיבים 1-2 קיבלו החלטותיהם משיקולים פסולים או שנפלה טעות בהחלטותיהם, ולפיכך אין מקום להתערב בהן. 6. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את טענתה של המערערת שהתייחסה לתמליל שיחה מוקלטת הנמצא ברשותה, אשר מעיד, כך לדבריה, כי עורך הדין הודה במעשים המיוחסים לו: "[המערערת] מצביעה על חלקי שיחה קטועים שאינם ברורים ואשר ניתנים לפרשנויות שונות.... ...יתרה מכך וחשוב מכך - משיב 3 טוען, בס' 14 לתגובתו לעתירה (ואף בסיכומים), כי [המערערת] לא הסכימה להציג את הקלטת כדי שניתן יהיה לבדוק את התאמתה לתמליל... ...העובדה לפיה מבססת [המערערת] את גרסתה, במידה רבה, על תמליל קלטת, כשאין היא מציגה את הקלטת לבדיקה, ומשלא ניתן לבדוק באופן אובייקטיבי את הדברים אשר נאמרו בקלטת ע"י הצדדים, פוגמת לא רק בתוכנו של התמליל אלא גם במהימנות [המערערת] וטענותיה" (סעיף 43 לפסק הדין). בנוסף קבע בית המשפט כי למרות טענותיה של המערערת בעניין, עורך הדין הכחיש כי קיים יחסי מין עמה "במהלך דיון או פגישה מקצועית" וכי על פי חומר הראיות שהונח לפני בית המשפט ולפני המשיבים 2-1, לא ניתן לקבוע כי נעברה עבירה אתית על ידי עורך הדין. לפיכך, דחה בית המשפט את עתירתה של המערערת בקובעו כי לא נמצא כל טעם המבסס את התערבותו בהחלטת המשיבים 2-1. מכאן הערעור שלפנינו. נימוקי הערעור 7. במסגרת הערעור חוזרת המערערת על טענותיה לפיהן קיימות ראיות ברורות המוכיחות כי עורך הדין קיים עימה יחסי מין במהלך מתן שירותיו כעורך דין. לדבריה, היא עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה כי אכן קיים חוסר סבירות בהחלטותיהם של המשיבים 2-1 שלא להעמיד את עורך הדין לדין משמעתי. לטענתה גם אם מדובר במקרה של "גרסה מול גרסה" מוטלת על המשיבים 2-1 החובה להגיש קובלנה כנגד עורך הדין וזאת בכדי שניתן יהיה לברר, במהלך ההליך המשמעתי, גרסתו של מי היא הגרסה הנכונה. תשובת המשיבים 8. במסגרת תשובתו חוזר הועד המרכזי על הטענה שלפיה אין מקום לצרף את ועד המחוז כצד לערעור שכן ההליכים מולו מוצו עת החליטה המערערת לבקש סעד מקובלים נוספים לפי הוראות סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין. לגופו של עניין טוען הועד המרכזי כי מסקנתו לפיה לא נעברה בנסיבות המקרה דנן עבירה אתית הינה מסקנה מבוססת הנתמכת על ידי חומר הראיות שהונח לפני כל הערכאות והגופים שדנו בבקשתה של המערערת להעמיד את עורך הדין לדין משמעתי. הועד המרכזי מציין כי לפי עמדתו "אין בעצם קיום יחסי מין בין לקוח לעורכת דינו, או בין לקוחה לעורך דינה, כאשר היחסים מתקיימים בהסכמה הדדית, מרצון חופשי, ללא יחסי תלות, וללא כל אילוץ או כפייה, משום עבירה אתית". לטענת הועד המרכזי בנסיבות המקרה דנן ביקשה המערערת אך להיוועץ בעורך הדין, ובמהלך קיום הקשר המקצועי התפתחה ביניהם בהסכמה מערכת יחסים ובנסיבות אלה, כאשר כלל לא ברור האם התקיימו יחסי מין בין המערערת לבין עורך הדין, לא נמצא כי זה עבר עבירה אתית. 9. עורך הדין טוען במסגרת תגובתו כי המערערת לא הביאה כל ראייה חדשה או נימוק ענייני המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעתם של המשיבים 2-1 ובפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, סבורני כי דין הערעור להידחות. ראשית, לפי סעיף 2(3) לחוק לשכת עורכי הדין אחד מתפקידיה של לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) הוא לקיים "שיפוט משמעת" לחבריה. לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין (כנוסחו בתקופה הרלוונטית לערעור דנן): "הועד המרכזי, ועד מחוזי וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (להלן -קובל) רשאים להגיש קובלנה לבית דין משמעתי בשל עבירת משמעת, בין ביזמתם ובין על פי תלונת אדם אחר". כפי שעולה מפסיקותיו של בית משפט זה וכפי שציין גם בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת פסק דינו: "על פי אמות המידה המקובלות עלינו אין בית משפט זה רואה עצמו כמי שנכנס בנעליו של הקובל וכמי שמחליט, כאילו מעיקרו, אם יש בתלונה עילה לכאורית לייזום הליכים משמעתיים. כאשר מוקנה לרשות פלונית שיקול הדעת, אם ליזום הליכים פליליים או משמעתיים, נוהג בית משפט להתערב בשיקוליה רק באותם מקרים, בהם יש יסוד לכאורי לסברה, כי החלטתה של הרשות העצמאית האמורה נבעה משיקולים פסולים ובלתי חוקיים כגון חוסר תום לב או מניעים זרים" [בג"ץ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 533, 540 (להלן: עניין ווליס)]. ואכן, בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את החלטת המשיבים 2-1 שלא להגיש קובלנה כנגד עורך הדין על פי הלכה זו ועל פי אמות המידה שגובשו במסגרתה ומצא כי לא נפל בה כל פגם המחייב את התערבותו של בית המשפט. סבורני, כי אין מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט לעניינים מנהליים. 11. אי התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת הקובל אם ליזום הליכים משמעתיים אם לאו אושרה פעם נוספת בבג"ץ 1541/06 חננאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 28.5.2005) שם נקבע: "כחוט השני עוברת בפסיקת בית משפט זה הגישה, כי אינו נוטה להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה למעט במקרים חריגים ונדירים.... בהיקש - אולי אף מקל וחומר - חל האמור גם במישור המשמעתי, כשהמדובר בסמכות להגיש קובלנה, בנושא שנדון בועד המחוזי ונבדק בו לגופו, ואחר כך נבדק לגופו גם בפרקליטות המדינה, והעמדה היתה אחידה" [שם, פסקה ה(2)]. במקרה דנן נבדקה תלונתה של המערערת גם על ידי פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, אשר החליטו כזכור כי אין המדובר במקרה חריג בו יש להתערב בשיקול דעתם של גופי הלשכה האמונים על הגשת קובלנות כנגד חבריה. יתרה מכך, התלונה נבדקה לגופו של עניין על ידי ועד המחוז, ועדת האתיקה הארצית והועד המרכזי, אשר אחזו כולם בעמדה אחידה וקבעו כי בנסיבות המקרה לא נעברה על ידי עורך הדין עבירה אתית המצדיקה את העמדתו לדין משמעתי. 12. פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים התבסס במקרה דנן על חומר ראייתי שהונח לפניו ונבדק על ידו וכידוע ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים העובדתיים כפי שאלו נקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ראו: עע"ם 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (לא פורסם, 24.9.2007)] גם קביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים לפיה המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי קיים חוסר סבירות בהחלטת המשיבים 2-1 התבססה על ממצאיו העובדתיים ולכן לא ניתן לקבל את טענת המערערת בעניין זה. יתר הטענות המועלות על ידי המערערת במסגרת הערעור דנן הועלו כבר בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, נדונו ונדחו על ידו, ומשכך סבורני כי דין הערעור להידחות. 13. למרות מסקנה זו איני יכול להתעלם מעמדתו של המשיב 2 כפי שזו עולה מסיכומיו ואשר לפיה: "אין בעצם קיום יחסי מין בין לקוח לעורכת דינו, או בין לקוחה לעורך דינה, כאשר היחסים מתקיימים בהסכמה הדדית, מרצון חופשי, ללא יחסי תלות, וללא כל אילוץ או כפיה, משום עבירה אתית". בית משפט זה חזר וציין במסגרת פסקי דינו כי: "המחוקק הקנה ללשכת עורכי הדין, כמוזכר לעיל, עצמאות רבה בכל הנוגע לטיפול בתלונותיהם של אזרחים, הרואים עצמם נפגעים על-ידי מעשהו או מחדלו של חבר הלשכה, וכבר צוין על-ידי בית-משפט זה כי יש לראות בכך לא רק הענקת כוח אלא, במקביל, גם משום הטלת אחריות, שהרי עולה מכך החובה להגן על הציבור בכלל ועל הלקוחות של עורכי הדין בפרט ביחסיהם עם חברי הלשכה הפועלים במילוי תפקידם המקצועי ולשקוד על רמתו של המקצוע מבחינה מוסרית וציבורית. משמע, הענקת שיקול הדעת בכל הנוגע להפעלתם של בתי הדין המשמעתיים לא באה רק כדי להגן על עצמאותם המקצועית של חברי הלשכה בכל היבטיה, אלא גם נועדה להפקיד את הלשכה על הגנת עניינו של הציבור, הנזקק לשירותם של חברי הלשכה" [עניין ווליס לעיל, 540 (ההדגשות אינן במקור - י.ד.)]. 14. נוכח דברים אלו סבורני כי טוב תעשה הלשכה אם תשקול שינוי עמדתה שאוזכרה לעיל ואם תבהיר באופן מפורש כי קיום יחסי מין בין עורכי דין ללקוחותיהם, ובפרט אם אלו נעשים במסגרת פגישות הייעוץ במשרדו של עורך הדין, אכן מהווים עבירה אתית. דברים אלו נכונים ביתר שאת למקרים בהם מדובר בעורכי דין המייצגים לקוחות בתחום דיני משפחה, תחום בו התלות הרגשית בעורך דין עלולה להיות מוגברת. 15. אשר על כן, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין איני סבור כי יש לחייב את המערערת בהוצאות המשיבים, וכך אציע לחבריי לקבוע. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. לשכת עורכי הדין (משמעת)עורך דיןלשכת עורכי הדיןעבירות משמעת