פסק-דין א. מהות התובענה זו תובענה בה מתבקש בית המשפט ליתן פס"ד המצהיר כי המבקשים ו/או מי מהם זכאים לקבל קרקע בשטח של 2.5 דונם במקום העסק שהיה בבעלותם ואשר פונה במסגרת פינוי מטרדים על פי החלטה שהתקבלה; וכן כי המשיבים יקצו למבקשים מגרש בשטח של 2.5 דונם באזור התעשייה המזרחי של כפר סבא, ללא מכרז, ובאותם התנאים שבהם הוקצו המגרשים ליתר העסקים שפונו מכח אותה החלטת פינוי, או כל קרקע שוות ערך אחרת, במידה ואין קרקעות זמינות באזור התעשיה הזה. ב. עובדות רלבנטיות המבקשת מס. 1 מאפיה, פעלה במשך כ - 50 שנה ברחוב העמק בכפר סבא, שהינו אזור מגורים, ושיווקה את תוצרתה לכפר סבא ולאזור השרון כולו, לרבות רעננה, טירה ואזורים נוספים. בשנת 1975 פנה ראש עירית כפר סבא, מר זאב גלר ז"ל למנהל המבקשת מר יעקב גלר, וביקש לדון עמו בפינוי המאפיה. פניית ראש העיר המנוח היתה חלק מתוכנית כוללת של עירית כפר סבא, לפנות את אזור התעשיה המזרחי מעסקים שפעלו במקום והיו מטרד סביבתי באזור, ולהעבירם למקום אחר. לבקשת עירית כפר-סבא הוקמה ועדה משותפת של משרד המסחר והתעשיה ומינהל מקרקעי ישראל שבדקה כל עסק ועסק והציגה את המלצותיה בפני המינהל. (להלן: "ועדת המטרדים"). תפקידה היה: "לבדוק מטרדים אורבניים לפי הרשימות המוגשות על ידי הרשויות המקומיות ולאתר שטחים להעברתם" (נ/4). מפרוטוקול ועדת המטרדים משנת 1978 עולה כי המאפיה הוכרה כמטרד אשר הומלץ להעתיקו לאזור התעשיה (נספח א לה"פ). "מאפית זוהר - מאפיה - קיים במקום 50 שנה. יעוד האזור הוא מגורים. גודל הבניין שיוקם חייב להיות 20X50. ממליצים להעביר לאיזור התעשיה ולתת מגרש בגודל של כ - 2 - 2.5 דונם".המלצות ועדת המטרדים להעביר חלק מהעסקים וחלקם לא.תמורת הקצאת קרקע." ביום 29.11.1985 הוצא מכתב למינהל מקרקעי ישראל בו מופיעה רשימת המטרדים וגודל השטחים המומלצים. המינהל קיבל המלצה זו ואישר להם הקצאת קרקע בתשלום ובפטור ממכרז. המאפיה לא מופיעה במכתב זה. בשנת 1978 בדקה הועדה את העסקים שפעלו במקום. לגבי חלקם המליצה לקבל הקצאת שטחי רצפה במבנה תעשיה שיוקם ע"י עירית כפר סבא, ולגבי חלק נוסף, אלה שיפונו, המליצה לקבל קרקע שתוקצה להם ע"י המינהל. העיד המבקש כי בא אליו מר גלר ז"ל ראש העיריה וביקש ממנו לסגור את המאפיה ואף חזר על התחייבותו להקצות למבקשות קרקע. ובלשונו: "לא חתמתי. פנה אלי ב - 1981 ראש העיר ואמר לי. יעקב תסגור את המאפיה. תקבל את השטח, תטפל בעניינים האלה ותיקח את הזמן שלך לביצוע העבודה." (עמ.7). בחודש אוקטובר 1988, עולה מפרוטוקול ועדת המטרדים כי זו הרשימה הסופית של מטרדים. הרשימה כללה בעלי עסקים להם יועדו להקצאה שטחי רצפה במרכז מסחרי חדש שנבנה, וכן רשימה של בעלי עסקים להם יועדה הקצאת שטחי קרקע. לימים נפטר מר גלר, ומסתבר שעירית כפר-סבא, שלא הוציאה כל מסמך כתוב ברוח ההבטחה שתוארה ע"י המבקש, התכחשה להבטחה, עד שהוצגו לה דפי הפרוטוקול המקורי. או אז ס/ראש העיריה לעדות המבקש אמר לו: "יעקב תמתין עד שייגמר המבנה ותקבל שטח בגודל שאתה תרצה במחיר עלות. חיכינו תקופה של שנתיים. אחרי שנתיים שהופעתי לחברה הכלכלית, מר דהאן אמר לי, המחיר הוא מחיר שוק. הכוונה היתה למחיר שאני בתור אדם מהרחוב הולך לקנות שטח. אמרתי שאני לא מעונין משכו אותו ושיקרו לי...בחוץ אפשר היה להשיג בחצי מחיר". לעמדת המבקש מי שטיפל בכך בפועל היה סגן ראש העיר ולא ראש העיר, ומכיון שבין השניים היו חילוקי דעות, - הוא נפל בין הכסאות( עמ. 7). כשפנה אליו סגן ראש העיריה עם ההצעה החדשה, הוא לא חייב אותה ולא שלל אותה. המבקש הסביר את השיהוי בטיפול במשך השנים ובהגשת העתירה בכך, שבמשך מספר שנים לא יכול היה לטפל בנושא עקב מחלת הסרטן של רעיתו, מחלה שלאחר מכן אף נפטרה ממנה. לאחר מחלה זו הוא היה שרוי כשנתיים בדכאון, ורק לאחר מכן החל לטפל בנושא. מסתבר כי המאפיה כבר שנים אינה פועלת. במקום בו ניצבה המאפיה קיים כיום מבנה מגורים בן מספר קומות, שנבנה במסגרת עיסקת קומבינציה שנחתמה בין הקבלן לבין בעל הקרקע, מר וינשטיין, שהנו חותנו של המבקש מס. 2, כלומר אביה של רעיתו ז"ל (עמ. 7). לאחר שהמאפיה נסגרה, לא פתחו המבקשים מאפיה חדשה. לטענת המבקש הוא פנה שוב ושוב , במהלך השנים לעירית כפר סבא במטרה לקבל את הזכויות שהובטחו לו ומשלא נענה הוגשה תובענה זו. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - הקיים שיהוי בהגשת התובענה? - הקיים חוסר תום לב בהגשת התובענה? - האם הובטח למבקשים שתוקצה להם קרקע חלופית ומיהות המבטיח? - מה דין ההבטחה. ד. הקיים שיהוי בהגשת התובענה? טענה המשיבה מס. 1 שיש לדחות את העתירה מחמת שיהוי. המשיבה מס. 2 לא טענה זאת, אבל בסיכומיה הרחיבה ופרטה בנושא. (וע"כ להלן) טוען ב"כ המשיבה מס. 1 כי השיהוי כפול: שיהוי ראשון הוא ממתן החלטת ועדת המטרדים ועד לפניה הראשונה של המבקש לעיריה בשנת 1994; והשיהוי השני הוא מפניית המבקש לעיריה ועד להגשת התובענה. נבדוק טענה זו לאור האירועים שהתקיימו: - בשנת 1978 התקבלה החלטת ועדת המטרדים. - בשנת 1981 הוצע למבקשים להעביר את זכויותיהם למבנה שייבנה. - בשנת 1986 נפטרה אשתו של המבקש ובמשך מספר שנים הוא לא יכול היה לטפל בנושא. - בשנת 1990כשפנה לעיריה נאמר לו ע"י ראש העיריה דאז כי הסיכום שלו עם מר גלר ז"ל לא ידוע לראש העיריה (עמ. 7) וכי הנ"ל בכלל לא יודע שיש טופס שהמבקש מופיע. - ב- 7.8.1996 (נספח ז להמרצת הפתיחה) כתב מר ולד ראש עירית כפר סבא מכתב התומך בזכאותם של המבקשים להקצאת קרקע. - בתאריך 11.2.1997 פנמה מר עמירם מילר ס/ראש העיריה (נספח ח') למשה אדרי מנהל מחוז המרכז של מינהל מקרקעי ישראל, בתמיכה ובחזרה על הבקשה להקצות למבקשים קרקע. (כן ר' גם נספח ט"ז לבקשה). - מאז ועד 1994 טיפל המבקש בנושא, אם כי בע"פ ולא בכתב. מאחר והיוזמה לפינוי מטרדים יצאה מהעיריה, בדרך הטבע "איש הקשר" שלו היה העיריה, כשבאמצעותה נעשתה הפניה לועדת המטרדים ולמינהל. לעדותו הוא ניסה למצות הליכים מחוץ לכותלי בית המשפט, כשהעיריה, עמה הוא נשא ונתן, מבטיחה לו שהדבר אכן יטופל. למרות שהיו שנים בהן לא יכול היה, מבחינה אישית, לטפל בנושא, בכ"ז הוא לא ויתר על זכויותיו. איני סבורה כי בנסיבות אלה יש שיהוי. המדובר בנושא מורכב. המבקשים ידעו מלכתחילה כי הם אושרו לפינוי וכי תוקצה להם קרקע בפטור ממכרז. העובדה שלאחר מכן שמם נשמט מהרשימות לא היתה ידועה להם בזמן אמת; העובדה שלאחר מכן התחלף ראש העיריה והיה צורך לשחזר את הסיכומים ולהזכיר לעיריה את הבטחותיה על-מנת שתתמוך בו כלפי המינהל-, משמעו המשך טיפול בזכויות שלהם שהוכרו; העובדה שהעיריה שבה ותמכה במתן קרקע בפטור ממכרז ולאור המלצת ועדת המטרדים, משמעו שהנושא מטופל; העובדה שקשה עד למאד היה לקבל מסמכים מהמינהל, ואלה שהתקבלו לא היו שלמים, אין לזוקפה לחובתם. כל זאת בצירוף לנסיבותיו האישיות של המבקש, מקהים את טענת השיהוי ומאפסים אותה בנסיבות, וכך אני קובעת. ה. האם הובטח למבקשים שתוקצה להם קרקע חלופית ומיהות המבטיח? מיהות המבטיח הקרקעות שהוקצו כקרקעות חלופיות הן קרקעות מינהל. לכן המבטיח האפקטיבי יכול שיהיה המינהל, ולא זולתו. אין מחלוקת שלאור ההתכתבות לעיל, הכירה העיריה בכך שהמאפיה צריכה לעבור ממקום המגורים למקום אחר. היה רצון לעודד את המעבר, והיתה גם המלצה של ועדת המטרדים לכך, המלצה שנבעה מכך שהעיריה יזמה הגשת שם המבקשים כעסק העונה על הגדרת מטרד והזכאי להקצאת קרקע בפטור ממכרז. מאחר והמבקשים לא התיחסו, מבחינת הסעד הנדרש, להצעה הנוספת (או אולי החלופית) של הקצאת שטחים במבנה שייבנה, - אין מקום לדון בשאלה. העיריה היתה מתווך-ממליץ. היא לא היתה בעלת הקרקע, וכל שיכלה להציע זה המלצה ונכונות טובה לבוא לקראת המבקשים. מכאן, שאין להפנות עתירה מעין זו כלפי העיריה. לכן נראה כי כבר בשלב זה יש לדחות את התובענה כלפי המשיבה מס. 1 וכך אני קובעת. האם קיימת הבטחה של המינהל להקצאת קרקע חלופית? מאחר ועירית כפר-סבא היתה מעונינת בניקוי אזור המגורים ממפעלים מטרידים, היתה זו היא ש"דחפה" את הנושא, היתה פעילה בו, ולמעשה ריכזה את המידע ואת ההמלצות מהשטח כלפי המינהל, באמצעות ועדת המטרדים. מהראיות עלה (וע"כ להלן) כי המינהל ברוב המקרים, אם לא בכולם, היה מקבל את המלצות ועדת המטרדים, ונוהג לפיהן. מטעם המינהל העידה הגב' גילה כהן, שעובדת במינהל כ - 20 שנה, לרבות בשנת 1988. (עמ. 21). בזמנו גם היא טיפלה בנושא, והחתימה חלק מהמפונים על הסכמים (עמ. 21) אבל הטיפול העיקרי היה של הממונה עליה. מסתבר שהמינהל לא שמר על הרשימה הראשונה של המלצות ועדת המטרדים (עמ. 22), למעט שני עמודים ממנה בלבד. בשנת 1988 הוגשה למינהל רשימה נוספת, שהעדה הגב' כהן ,רואה בה רשימה סופית לנושא המטרדים. כשנשאלה אודות מאפית זוהר, השיבה כי בזמנו (עמ. 28) היא לא התנגדה לבקשה להקצות לה קרקע, בפטור ממכרז. העוקץ במקרה דנן הוא שפרוטוקול מלא של אישורי ההקצאות לא הוצג בעת הראיות ( כנראה שלא קיים), אלא רק שני עמודים שלו (עמ. 23). מעדות הגב' כהן עלו שניים: -שהיא אינה זוכרת שהיתה המלצה של ועדת המטרדים שלא "עברה" את אישור המינהל (עמ. 23); שהיו מקרים (מר קובליו משה, עמ. 23 ומר יגאל דב. עמ. 22) שלמרות שהיתה המלצה על הקצאת קרקע מטעם ועדת המטרדים, לא הוקצו קרקעות. לגבי מר יגאל דב היא ציינה כי המדובר היה במסגר כבן 70 שאינו יכול לעבוד, והמליצו להשאיר אותו במקומו עד שיפרוש. על מי מוטל נטל הראיה? אין מחלוקת כי כדבר שבשגרה על הטוען להבטחה מינהלית להוכיח את טענתו במלואה. כלומר שההבטחה היתה מסוימת, ניתנה ע"י מי שהיה מוסמך לתיתה וכי נותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב. אי מילוי אחד מתנאי קיום אלה, - משמיט את הקרקע מהטענה שהיתה קיימת הבטחה מינהלית. (רע"א 7052/00 מדינת ישראל נ' יוסף אנג'ל ו - 67 אח' תק-על. 2001(2) 793, 795 ; בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיות בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' פ"ד מ"ז(2) 773). יחד עם זאת, נראה כי היעדר תיעוד מתאים ברשות המינהלית, תיעוד שעשוי להצביע על מדיניותה, החלטותיה והבטחותיה, גורם לאזרח ובמקרה הנוכחי למבקשים, חוסר ביצירת תשתית ראייתית מלאה, שהם אינם אשמים בהיעדרה ואשר אין לפרשה כנגדם. כבר ב-18.11.1997 כתב מר עמירם מילר מ"מ ו-ס/ראש העיר כפר-סבא למר עודד טל, מנהל מחוז המרכז של מינהל מקרקעי ישראל כי: "בשנת 78 הוכרז מאפית "זוהר" מרחוב העמק בכפר-סבא מטרד. מצ"ל צילום מהחלטות הועדה. המלצת הועדה היתה להקצות כ - 2.5 דונם באיזור התעשיה. עקב אילוצים שונים לא ממשו הבעלים את זכות לרכישת קרקע ממ"י. אודה לך, אם תאפשר למאפית "זוהר" לרכוש קרקע במקום אחר עפ"י התנאים המחייבים "מטרדים". אם לא ממועד זה, אזי כבר לפחות משנת 1981, אמורה המשיבה מס. 2 לדעת שקיימת אפשרות, במידה והדבר לא יוסדר, שהנושא יגיע לערכאות. חובתה הבסיסית לכן, היתה לשמור על תיעוד מתאים, כדי לעזור לגילוי הצדק. העובדה שמצד לדיון משפטי נמנעו ראיות חד משמעיות ואין הוא יכול להסתמך עליהם, מביאה לכך, שיש להחליט על היפוך נטל הראיה. במקרה הנוכחי, הוכח לבית המשפט כי מתכונת העבודה היתה שהמינהל אישר לרוב את המלצות ועדת המטרדים; קיימת המלצה של עירית כפר-סבא שחוזרת על עצמה במהלך שנים רבות ע"י פניה למינהל ואיזכור ההחלטה הברורה של ועדת המטרדים לאפשר הקצאת קרקע של 2 - 2.5 דונם ללא מכרז; לכן בנסיבות המקרה, כשתיעוד מתאים לא נשמר ע"י המינהל, כשנגרם למבקשים כתוצאה מזה "נזק ראייתי" מוטל עליה הנטל להוכיח, שהמלצה זו לא כובדה ו/או היתה שונה. היא לא עמדה בנטל זה. יפים לענייננו דבריו של י' קדמי בספרו: "דוקטרינת הנזק הראייתי סבבה בתחילת דרכה, בעיקרה, סביב ציר אחד: תיעוד רפואי. ברם, עקרונית נראה שאין מניעה להחלתה, בשינויים המתחייבים, גם לאי עמידה בחובת "תיעוד" במישור אחר; ולא רק חובת "תיעוד" אלא חובת מילוי תפקיד באורח סביר". (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי (תשס"ד - 2003), עמ' 1586). (ר' גם בש"א 3452/01 מינהל מקרקעי ישראל נ' סלע חברה לשיכון בע"מ, תק-על 2001(2), 855; ע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' סעיד מחמוד זהווה ואח', תק-על 2004(2), 2588 - של הש' ד' דורנר). אני ערה לכך שהשאלה של "נזק ראייתי" לא הועלתה בשמה זה בעת הדיונים ו/או הסיכומים, אבל זה השם הנכון למסכת הנסיבות שהתגלתה בביהמ"ש, מסכת שלה יש תוצאות משפטיות בדין. מסקנת ביניים - המבקשים עמדו בנטל הראיה להוכיח כי בעת הגשת הרשימה הראשונה היתה קיימת הבטחה של המינהל, באשר המינהל אימץ את המלצות ועדת המטרדים; נכון לשנת 1981 לא נוצר מבחינת הצדדים כל שינוי נסיבות, עד להצעה השניה שהועלתה באמצעות "המתווך" עירית כפר-סבא להעביר את הזכויות של המבקשים למבנה שייבנה, הצעה שהמבקשים היו מוכנים לבחון, מבלי להתחייב או לפגוע בזכויותיהם. מכאן שהמבקשים הוכיחו שיטת עבדוה לפיה לא נדחו החלטות ועדת המטרדים, והנחת עבודה זו לא נסתרה ע"י המינהל שעליו הנטל. (הגב' גילה כהן בעמ 28). ו. מה דין ההבטחה בכתבי הטענות ובתצהירים שהוגשו לתמוך בהם, המשיבה מס. 2 לא טענה שיהוי. היא גם לא טענה שינוי נסיבות שמאפשר לרשות המינהלית לסגת מהבטחתה. בסיכומים לעומת זאת, עלו טיעונים אלה, בצירוף פרשנות כי למבקשים היתה סיבה כלכלית טובה, לאור עיסקת קומבינציה שנערכה במקום, שלא לעמוד על זכויותיהם הנטענות, ולוותר עליהם עד הגשת תובענה זו משום מה. אכן המבקש (עמ. 6) נשאל לגבי הקרקע והשיב, כי חלק קטן מהקרקע היה בבעלותו, וחלק נוסף היה בבעלות חותנו - אבי אשתו, וכי לאחר שהאחרון נפטר, עברה הקרקע בירושה לילדיו, - כלומר גם לרעיתו ז"ל של המבקש, שנפטרה כבר בשנת 1986 (עמ. 7). עיסקת הקומבינציה נעשתה בין הקבלן לבין ויינשטיין. הבנין נבנה בשנת 1984 והקבלן מכר את הדירות בבנין (עמ. 7). מראיות אלה לא ברור שעיסקת הקומבינציה היתה גם לגבי חלקו של המבקש הכא, ואפילו אם היתה, לא ברור הקשר שבינה לבין הפרת הבטחת המינהל. (לענין הנמקה ברורה של ההחלטה המנהלית ר' י' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב' (תשנ"ו - 1996) בעמ' 908-909). הטיעון לענין חזרה מהבטחה מינהלית- היה מיותר; ברם אם כבר נטען רק אומר כי המשיבה 2 לא הוכיחה קיום צידוק חוקי לשינוי ההבטחה או לביטולה; ההשערה שהעלתה בדבר קיום עיסקת נדל"ן וכי המבקשים זנחו את רצונם לעבוד במאפיה או להפעיל עסק, - הינה בגדר השערה בלבד. העובדה שהמאפיה לא נפתחה לאחר שנסגרה, והעובדה כי על המקרקעין היתה עיסקת קומבינציה,- אלה אכן נסיבות חדשות, ברם לא הובא לידיעתי, כי נסיבות אלה עמדו לפני המינהל כאבן שיש להופכה כדי להשתחרר מהחלטה מינהלית תקפה. כל מה שידוע לבית המשפט הוא, כי עובדות אלה, בחלקן ללא תאריך מוגדר, הועלו בעת הדיון המשפטי. זאת ותו לא. (על דרך ההשתחררות מהבטחה מינהלית ר" בג"צ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות, פ"ד לב(3) 742). ההבטחה היתה כבר בשנת 1987. היא רועננה באמצעות רשימה נוספת, שהיתה אמורה לכלול את המשיב בשנת 1988. הנטל, לכן, היה על המינהל להוכיח כי כתוצאה משינוי נסיבות, שונתה גם החלטת המינהל; גישת המינהל הבסיסית לא היתה שחל שינוי נסיבות, אלא שלא היתה הבטחה בכלל. גישה זו, כאמור לעיל, אינה מקובלת עלי. ההבטחה ניתנה בשנת 1978, בטרם נכנס לתוקפו חוק חובת המכרזים, התשנ"ב - 1982. מה דין הבטחות מעין אלו שלא מומשו? קובע סעיף 9(א)(1) לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992: "9. הוראות מעבר [תיקון: תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ה, תשנ"ח(2), תשס"א, תשס"ב(2), תשס"ג(3), תשס"ה] (א) חוק זה לא יחול על התקשרות כתוצאה - (1) ממכרז פומבי או סגור, מפניה לקבלת הצעות או ממתן התחייבות, והכל אם נעשו לפני תחילתו של חוק זה בהתאם לכללים ולנהלים שהיו נוהגים לפני תחילתו של החוק." הדברים ברורים ואינם צריכים פרשנות. תניא דמסייע לדברים ברורים אלה, יצר המחוקק בתקנה 25 (4) לתקנות חובת המכרזים 1993 הקובע כי: "4) הענקת זכויות במקרקעין במסגרת הסדר של סכסוכי קרקעות, או במסגרת פינוי מפעל שמיקומו מהווה מטרד ובלבד שהחשב הכללי או נציגו וכן היועץ המשפטי של המינהל אישרו כי הענקת הזכויות נחוצה וצודקת בנסיבות הענין;" כלומר גם לפי התקנות החדשות (שלא חלות במקרה הנדון) פטרו מחובת מכרז במסגרת של פינוי מפעל שמיקומו מהווה מטרד, בכפוף לאישורים של היועץ המשפטי של המינהל והחשב הכללי. מסקנת הביניים - מאחר ולא נטענה טענת שיהוי ע"י המשיב מס. 2, מאחר ולא קיים שינוי נסיבות, ולאור מתכונת שיטת העבודה שהוכחה, אני מגיעה למסקנה כי ניתנה הבטחה מינהלית ע"י המינהל, לגביה לא חל חוק חובת המכרזים, באשר הבטחה זו ניתנה לפני כניסתו לתוקף, והוחרגה מתוקפו לפי סעיף 9 לעיל. אשר על כן אני קובעת כי על המינהל לעמוד בהבטחתו ולהקצות למבקשים חלקת קרקע בת 2 - 2.5 דונם. ז. מחיר ההקצאה ומיקומה כל שהמבקשים עותרים לו הוא מימוש הזכות עפ"י ההבטחה, ובתנאי ההבטחה דאז. נכון שאין המבקשים מודעים לתנאים המדוייקים אותם קיבלו כל המפונים, כל שהמבקש 2 יודע זה שהם שילמו תמורה מיזערית בגלל העובדה שהיו צריכים להתפנות. (עמ. 12) גורס המינהל כי המתפנים רכשו את הקרקע החלופית במחיר של 91% משווי הקרקע לפי שומה ממשלתית כדמי חכירה שנתיים ובנוסף תשלום יחסי של הוצאות הפיתוח לעירית כפר-סבא. לעמדתו אין המבקשים זכאים להקצאת שטח אחר, כפי שהם מבקשים בגוף התובענה, במידה והסתיימו שטחי ההקצאות בכפר-סבא. ברמה העקרונית זכאים המבקשים שהבטחה תמולא לגבי אותו שטח קרקע שהובטח להם. העובדה שהם מוכנים להסתפק במילוי ההבטחה במקום אחר, משמעה שאין הם עומדים על ביצוע מדויק של ההבטחה אלא על אפשרות של קיום CY PRES, קיום בקרוב, שמקובל בשיטת המשפט שלנו. (ר' ע"א 1900/96 טומצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נ"ג(2), 817; ברוח דומה כי גם הצעת חוק דיני ממונות - הקודכס האזרחי החדש - בסעיף 200) . לכן, במידה ובאזור התעשיה בכפר-סבא אין יותר קרקעות פנויות בסדר גודל כזה, וכדי לפתור את הנושא בין הצדדים, יכולה המשיבה מס 2 לעמוד בהתחייבותה אם תקצה למבקשים חלקת קרקע כזו גם באזור סמוך ובאותם התנאים. אשר לגובה התשלום, בסיכומי ב"כ המבקשים לא מציתי חשבון לנושא זה. כל שהם עתרו, היה שדמי החכירה בגין הקצאת הקרקע יתבססו על המחיר ששילמו יתר המפונים, כשהוא צמוד בלבד מהמועד הרלבנטי ועד למועד התשלום בפועל. נראה שיש להסתמך, לענין זה, על דרך התנהלותה הנאותה של הרשות. אשר על כן אני קובעת כי למבקשים הזכות לשלם את אותם דמי החכירה ששולמו ע"י מפונים אחרים, כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן, מהמועד הרלבנטי ועד למועד התשלום בפועל. המשיב מס. 2 ישלם למבקשים שכ"ט עו"ד בגובה 35,000 ₪. המשיב מס. 1 ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד שלו. המבקשים זכאים להוצאותיהם אותן ישום הרשם, והם ישולמו ע"י המשיב. אני מחייבת את המשיב מס. 2 לשלם למבקשים שכ"ט עו"ד בסכום של 35,000 ₪. לענין הוצאות המשיבה מס. 1 - היא תישא בהוצאותיה. קרקע חלופית