הכרעת דין נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו מעשי תקיפת בת זוג ואיומים. עובדות הרקע הנוגעות לעניין אינן שנויות במחלוקת: הנאשם התגרש זה מכבר מאשתו, לאה מוגזמוף, היא המתלוננת בתיק. בהתאם להסדרי ראיה שנקבעו ביניהם בנוגע לבתם, חן, נהג הנאשם, המתגורר בירושלים, להגיע לרמת גן ביום קבוע כדי לפגוש בבתו, ולשהות עמה חמש שעות. ביום האירוע, 4.11.04 הייתה חן בת 15. הנאשם הגיע כמתואם בשעה 15:00 לרח' הרואה ברמת-גן, במטרה לפגוש את חן, והמתין על מדרגות בניין סמוך לביתה. יצוין, כי אותה עת הייתה רגלו של הנאשם נתונה בגבס, והוא נעזר בקבים להליכה. בעודו ממתין, הגיעה המתלוננת, והודיעה לו שחן איננה יכולה לפגוש אותו. מכאן ואילך התרחש האירוע נשוא כתב האישום, שהיה בן שני שלבים, שעל עובדותיהם והשתלשלותם חלוקים התביעה והנאשם. לגרסת התביעה, המסתמכת בעיקר על עדות המתלוננת, ישבו המתלוננת והנאשם ברחוב ושוחחו, והנאשם כעס על כך שחן איננה באה לפגוש אותו; כאשר המתלוננת קמה מהמדרגות עליהן ישבו, הכה הנאשם בידה פעמיים באמצעות הקב שבידו. המתלוננת ברחה לביתה, והנאשם אחריה, כשהגיעה לדירה וסגרה את הדלת, הכה הנאשם באמצעות הקבים על דלת הדירה, ואמר למתלוננת שיהרוג אותה אם לא תפתח את הדלת. לדברי המתלוננת, היא הזמינה את המשטרה למקום משום שנבהלה מהתנהגותו של הנאשם, שכללה את המכות באמצעות הקבים והאיום, ומשום שחן נתקפה אף היא בפאניקה. האירוע התפתח לשלב נוסף, כאשר הגיעו השוטרים לביתה של המתלוננת; בעניין זה, העיד רס"ר אשר בלטה, המשרת בסיור מרחב דן. לדברי רס"ר בלטה, ועל פי דו"ח פעולה [ת/2] אותו ערך ב-4.11.04, הוא הגיע לבית שברח' הרואה 172 ברמת גן בעקבות קריאת המתלוננת למוקד המשטרתי; בחדר המדרגות הוא פגש בנאשם, שישב על המדרגות. עוד בטרם פנה אל הנאשם, הנאשם גידף אותו והטיח בו כינויים בוטים ומעליבים: "אתם גרמנים נאצים, כמו גסטאפו". גם לאחר שברר רס"ר בלטה את מהות תלונתה של המתלוננת, ושב אל הנאשם, סירב זה להזדהות בפניו, סירב להתלוות אליו לתחנת המשטרה, והמשיך לצעוק לעברו: "נאצים, גרמנים". רק כשהגיעה ניידת סיור נוספת, נעצר הנאשם והובא לתחנת המשטרה. הוגש דו"ח המעצר שערך רס"ר בלטה, לפיו נאמר לנאשם כי נעצר בחשד "לסירוב לעיכוב, סירוב להזדהות, ואיומים", והנאשם הגיב: "אתם בשבילי נאצים גרמנים" [ת/3]. התביעה הודיעה לנאשם במהלך עדותו של רס"ר בלטה, שהיא רואה בדברי הגידוף שכוונו אל השוטר דברי עלבון העולים כדי עבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכי תבקש מבית המשפט להרשיע את הנאשם גם בעבירה זו. הנאשם הוזהר על ידי כי עליו להתגונן מפני האשמתו של העלבת עובד הציבור (עמ' 8 לפרוטוקול). בעדותו, הכחיש הנאשם את גרסת המתלוננת, וטען כי לא תקף אותה ולא איים עליה. לטענתו, היה המפגש עם המתלוננת רגוע; הוא ציפה לפגישה עם חן, והמתלוננת הבטיחה לזרז אותה, אולם, כשניסה לקום והציב את הקב, הקב פגע במתלוננת במקרה, ולא בזדון, והוא אפילו לא הבחין בכך; משום מה נתקפה המתלוננת בהיסטריה, והקימה צרחות, הלכה הביתה וסגרה את הדלת, ומנעה מחן לצאת לפגוש בו. בשל מצבה ההיסטרי, טען הנאשם, הגזימה המתלוננת בתלונתה ומסרה דברים שלא היו. הנאשם הכחיש שאיים על המתלוננת, וטען שהמתין מחוץ לדירה בתקווה שחן תצא ותפגוש אותו, וכל שביקש מהמתלוננת הוא שתניח לחן לצאת מהדירה. בהתייחסו לאישום בהעלבת השוטרים, אישר הנאשם עובדתית כי אמר לשוטרים אשר הגיעו למקום 'שהם יותר גרועים מנאצים'; בחקירה הנגדית תיקן עצמו, ואמר שהטיח בשוטרים "הנה באו הפושעים" (עמ' 13, ש' 23-26). הנאשם כפר באשמה של "העלבת עובד הציבור" בהסבירו, שאמירה זאת היא מעין תפיסת עולם שהוא מחזיק בה מאז שרת במשטרה הצבאית, והיא לא באה להעליב. "אין להם ממה להיעלב", אמר, "כי זה לא דבר אישי. כך בכללית (אני אומר - ד' ש') לכל איש ציבור" (עמ' 14, ש' 2). אין בי אמון בגרסת הנאשם ובהכחשתו שהכה בידה של המתלוננת ואיים עליה. אני מעדיפה עליה את גרסת המתלוננת, שסיפרה בעדותה כי במהלך שיחתה עם הנאשם, הוא הכה בידה עם הקביים פעמיים; ובהמשך, כאשר התעכבה חן, הנאשם דפק עם הקביים על הדלת ואיים שיהרוג את המתלוננת. אין מדובר אמנם בעדה בוטחת ונמרצת, וגם עדותה לא הייתה שוטפת ונחרצת; וכך, בניגוד להודעתה במשטרה, הכריזה המתלוננת במהלך עדותה בבית המשפט כי שתי המכות שהכה הנאשם בידה באמצעות הקביים היו מכות קלות, וכי אינה יודעת כיום אם התכוון הנאשם להכותה: "אני לא יודעת אם זה בכוונה או לא בכוונה" [עמ' 3, ש' 26-29]. המתלוננת חזרה על כך בחקירתה הנגדית, ולשאלת הנאשם היא אישרה שהוא הצטדק באוזניה מאוחר יותר שהמכה נגרמה משום שקם מהמדרגות ורצה לאזן עצמו על הקביים. המתלוננת אמרה: "אני מסכימה שיכול להיות שבאותו רגע זה לא היה בכוונה" [עמ' 4, ש' 24-25]. בחינה מושכלת של העדות, והתרשמותי מהמתלוננת ומהנאשם הבהירו לי את מידת ההשפעה העצומה שיש לנאשם על המתלוננת עד היום, למרות גירושיהם. לא היה בי ספק כי המתלוננת ניצבת על דוכן העדים רועדת כעלה נידף, חוששת מתגובתו של הנאשם, איש אגרסיבי, מהיר חימה וכעסן, ומסיבה זו ניסתה למתן את עדותה, ולהתחמק מאמירות מפלילות, שלא תימצא מפלילה את הנאשם. זו גם הסיבה, לדעתי, שהמתלוננת ניסתה להתחמק ממתן העדות, ופנתה פעמיים (בכתב) בבקשה לדחות את עדותה. וב-3.12.06, חודשים לאחר שמסרה את עדותה, שלחה לבית המשפט מכתב נוסף, ובו אמרה שהמכה ביד ניתנה בטעות, וכי הנאשם לא איים עליה. מכתב זה הגיש הנאשם כראיה מטעמו [נ/1]. בדרך פחדנית דומה ניסתה המתלוננת מלכתחילה להתחמק מאמירה מפורשת בכל הנוגע לאיום שאיים הנאשם כי 'יהרוג אותה'. בהשיבה לשאלות התובעת, אמרה המתלוננת כי הייתה שרויה בסערת רגשות, ולא ידעה מה היא אומרת (במשטרה - ד' ש'), וכי היום כלל אינה זוכרת את האיום [עמ' 4, ש' 1-4]. אולם, במחשבה שניה, הודתה המתלוננת כי לא שיקרה בהודעתה במשטרה, וכי "הנאשם אמר את הדברים האלה" [שם, ש' 7]; ובחקירתה הנגדית, כאשר הטיח בה הנאשם: "אני טוען שלא איימתי עליך. אני אמרתי לך תפתחי את הדלת ותתני לילדה לרדת אליי", השיבה לו המתלוננת בהתעשתות מפתיעה: "גם את זה וגם איימת. אמרתי לך תחכה בסבלנות והילדה תרד. היית עצבני וכאב לך הרגל, והתחלת לדפוק עם הקביים וגם איימת" [עמ' 5, ש' 1-4]. התוצאה היא, שבין אמירותיה של המתלוננת, יש לייחס אמינות לאימרה אותה מסרה במשטרה ביום האירוע, ואשר עליה מבוסס כתב האישום; גם אם ביקשה המתלוננת לטשטש את עוצמת הדברים בעדותה, הרי שבסופו של דבר, היא התעשתה ואישרה כי הנאשם הכה בה בקב פעמיים, וכי בהמשך, איים שיהרוג אותה. גרסת הנאשם היוותה ניסיון כושל להרחיק עצמו מהאשמה. הטענה כי המתלוננת קיבלה מכה מהקב בשוגג, בעת שקם ממקומו, היא גרסה כבושה שלא בא זכרה עד כה. שכן, בחקירתו במשטרה הוזהר הנאשם שהוא חשוד באיומים ובתקיפת המתלוננת, בכך שהכה בידיה פעמיים עם הקביים, ואמר שהכל שקרים, אך לא גרס מה שגרס בעדותו, שנתיים לאחר האירוע, שהוא נגע בה עם הקב בשוגג. גם בתגובתו לכתב האישום [בעמ' 1 לפרוט'] הסתפק הנאשם באמירה שהתקיפה והאיומים - הכל שקר, ולא יסף. יכולתי במהלך המשפט להתרשם מאישיותו של הנאשם ומתכונותיו, לרבות, כושר הביטוי שלו, נטייתו להתפרץ לדברי אחרים ולהתריס בזעם, התחכמותו הבלתי נלאית, עקשנותו וגישתו העוינת כלפי הסובבים. בעקשנות בולטת חזר הנאשם על הכחשתו שקרה דבר מה חריג באותה פגישה עם המתלוננת, וחזר וטען שהמתלוננת הייתה היסטרית וצרחה סתם, ללא סיבה. דווקא ה"היסטריה" בה נתקפה המתלוננת והצעקות שצעקה בתום השיחה עם הנאשם, כפי שהודה במו פיו, מסגירות את העובדה שהיה לאלה רקע. הנאשם לא הראה סיבה מתקבלת על הדעת לתגובתה החריפה של המתלוננת. גם לא מצאתי הסבר סביר לכך שהנאשם הכה פעמיים בידה של המתלוננת בשוגג. בסופו של יום, הוברר, כי פרטי האירוע אינם זכורים לנאשם היטב, ולא אחת השיב לתובע כי אינו יכול להשיב משום שאינו זוכר את המקרה. אין לי כל ספק שהאירוע קרה כפי שתיארה אותו המתלוננת, וכי גרסת הנאשם אינה כנה ואינה אמיתית. הוא הדין בעלבונות שהטיח הנאשם בשוטרים: אין בי צל של ספק באשר לכנות הדברים שרשם רס"ר בלטה בדו"ח הפעולה שלו, לפיהם, אמר הנאשם לשוטרים "אתם גרמנים נאצים, כמו גסטאפו", ולא פעם אחת. שהרי גם בטופס הדיווח על המעצר, נרשמה תגובתו של הנאשם: "אתם בשבילי נאצים, גרמנים", והנאשם רשם בכתב ידו על אותו הטופס, במקום המיועד לחתימה: "רבין גרוע מהיטלר הוצא להורג". עוד בחקירתו במשטרה נשאל הנאשם לפשר התבטאותו העולבת, והשיב תשובה בלתי סבירה בעליל: "זה לא אני אומר, זה הבית משפט אומר. כל ראש מדינה שמכניס זרים זה גרוע מהיטלר, כל ראש מדינה שמסלק זרים זה היטלר פושע..." וכו' [ת/1, עמ' 2, ש' 19-20]. בהמשך, אמר לגובה ההודעה כי מדובר במחאה פוליטית [שם, ש' 26]. הנאשם חזר לפניי על הסברו זה, וטען כי לא התכוון להעליב באופן אישי, והוסיף, כי בכל מסמך ציבורי הוא מקפיד לחתום באותו נוסח. חופש הביטוי הוא זכות יסוד חוקתית. אולם, גם לזכות חוקתית יש גבולות. אין ולא יכול להיות ספק שהכינויים "נאצים" ו"גסטאפו" הם גידופים חמורים, ואין ספק באשר לחומרת העלבון הטמון בהם בכל חברה, ובמיוחד בחברה הישראלית. הנאשם לא השמיע דעה כללית בפורום ציבורי כלשהו, אלא כינה "נאצים" ו"גסטאפו" את השוטרים שטיפלו בתלונת המתלוננת. השימוש בגידופים אלה כלפי מי שממלא תפקידו בשרות הציבור - מהווה מעשה העלבה מכוון ודווקני. לפיכך, הוכיחה התביעה את העבירה של העלבת עובד הציבור. הנאשם אמנם לא הואשם בעבירה זו בכתב האישום, אולם, נוכח האזהרה שהוזהר במהלך המשפט, ונוכח התרשמותי כי הנאשם הבין את האזהרה ויכול ואף מוכן להתגונן מפניה, ויש לו הזדמנות סבירה לעשות כן, אין מניעה להרשיעו בגין אשמה שעובדותיה הוכחו במהלך המשפט, לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. אשר לתקיפת המתלוננת: האיסור על תקיפת אדם קבוע בסעיף 379 לחוק העונשין, והוא מושתת על הגדרת המונח "תקיפה" שבסעיף 378 לאותו חוק, ולפיה תחשב תקיפה הכאתו של אדם, נגיעה בו, דחיפתו, או הפעלת כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, שלא בהסכמתו. סעיף 382(ב) לחוק העונשין קובע כפל עונש לתוקף את בן משפחתו. לאור גרסת המתלוננת שהיתה אמינה ומקובלת עלי, בתאריך 4.11.04, בשעה 15:00 לערך, בכעסו על שהבת חן לא הגיעה למפגש איתו, הכה הנאשם פעמיים באמצעות הקב בידה של המתלוננת; וכאשר ברחה המתלוננת לביתה וסגרה את הדלת, הכה הנאשם באמצעות הקבים על דלת הדירה, ואמר למתלוננת שיהרוג אותה אם לא תפתח את הדלת. בכך, נתמלאו יסודות העבירה שעניינה תקיפת בת-זוג, ונתמלאו גם יסודות עבירת האיומים, הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין. על פי סעיף 192, ייאשם בעבירה של איומים מי ש"מאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו . . . בכוונה להפחידו". הלכה פסוקה היא כי האיום "צריך שיהיה רציני וממשי, להבדיל מאיום סרק שאין מאחוריו כוונת מימוש... מבחנו של האיום הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר" [ראו: י' קדמי, על הדין בפלילים, (חלק שלישי), מהדורה מעודכנת תשס"ו - 2006, עמ' 1270-1271]. נוכח הבהלה שתקפה את המתלוננת, בהלה שגרמה לה לפנות למשטרה, הרי שאין מדובר באיומי סרק, אלא באיום שנטע בלב המתלוננת תחושת פחד, כפי שנתכוון הנאשם להשיג. אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירה של תקיפת בן-זוג, לפי הסעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין, וכן, בעבירה של העלבת עובד הציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין. אלימותתקיפה