ערר הסניגוריה על מעצר

החלטה זהו ערר הסנגוריה נגד החלטת בימ"ש קמא להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. נגד העורר הוגש כתב אישום אשר אף תוקן בהמשך הדרך. עם זאת, החלטת בימ"ש קמא מתייחסת לכתב האישום המקורי, וכך גם ננהג בהחלטה הנוכחית. בכתב אישום זה יוחסו לעורר עבירות של שוד בנסיבות מחמירות (פרטי אישום 2,3), וניסיון לשוד (פרטי אישום 1,4). על פי המתואר בכתב האישום, העורר פעל בשיטה זהה בכל האישומים, במסגרתה יצר קשר עם בעלי משאיות שמשאיתם עמדה למכירה. העורר סיכם עם בעל המשאית כי ייפגש עם אנשים מטעמו באמתלה של בדיקת הרכב טרם הקניה. במקביל, עדכן העורר חברים בכנופיית השודדים בראשה עמד בדבר השיחה והורה להם לפגוש את בעל המשאית כשהם מתחזים לאנשים שונים. עוד קבעו השותפים כי הנהג יובל אל תוך שטחי האזור ולאחר שיגיעו אל המקום המיועד, יוצא הנהג מהמשאית וזו תילקח. כך ארע על פי הטענה בתאריך 24/10/09, כאשר יצר העורר קשר עם בעל משאית וקבע להיפגש איתו במחסום "מיתרים" ובמקביל הורה לחברי חולייתו לשדוד את המשאית. בתאריך 27/10, הגיע שוטר מוסווה ממשטרת ישראל למחסום "מיתרים" כפי שנקבע, וזאת כאשר הוא נוהג במשאית האמורה. בהתאם לתוכנית הוכוון השוטר למקום מפגש בתוך האזור, זאת על ידי חברי הכנופיה שהציגו את עצמם כבנו של קוני המשאית ומכונאי. בשלב מסוים נעשה ניסיון לדחוף את השוטר החוצה, אך תוכנית השודדים סוכלה על ידי שוטרים אחרים שעצרו אותם. בפרטי האישום 2,3 מתוארים שני מעשי שוד בדרך פעולה דומה, במהלכם נשדדו שתי משאיות בתאריכים 6/8/09 ו-13/8/09, זאת באמצעות אלימות פיזית שהופעלה נגדי נהגי המשאיות. בפרט האישום הרביעי מתואר ניסיון נוסף לשדוד משאית באמצעים דומים, זאת בתאריך 4/11, כאשר גם הפעם המשאית הייתה נהוגה על ידי שוטר מוסווה ומבצעי השוד נעצרו במהלכו. בהחלטתו מיום 21/1/10 עמד בימ"ש קמא על טענות הצדדים ועל הראיות שנאספו בתיק. בקצירת האומר נציין כי מסקנתו של בימ"ש קמא הייתה שהתביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחה לכאורה של פרטי האישום 2,3. ברם, ביהמ"ש התרשם כי קיימות ראיות לכאורה לפרטי האישום 1,4. ביהמ"ש אף ציין כי מדובר אמנם בעבירות רכוש אשר ברגיל אינן מקימות עילת מעצר חד משמעית, אך לנוכח אופי העבירות, היקפן והעובדה כי בוצעו באופן מתוכנן על ידי מי שלחובתו עבר פלילי בתחום, מתקיימת עילת מעצר המחייבת להיעתר לבקשת התביעה. על כן, הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים כאמור. הסנגור חולק על קביעותיו של בימ"ש קמא לאורך כל הדרך. ראשית, התרעם הסנגור על דרך ניהול ההליך שכללה הפסקות רבות של הדיון על מנת שהתביעה תוכל לפרוס בפני ביהמ"ש באופן מלא את התשתית הראייתית אשר בחלקה לא נמסרה לסנגוריה. לדעת הסנגור, התנהלות זו של התביעה, איתה השלים ביהמ"ש, יצרה עיוות דין קשה. עוד ציין הסנגור כי בשלב מסוים קיבל למשרדו מסמך הנחזה להיות החלטה מתאריך 17/1, אשר נקטע באמצע פירוט הראיות, ורק לאחר שבוע הגיעה ההחלטה השלמה אליה התייחסנו. הסנגור טען כי בימ"ש קמא התעלם מטיעוני העורר באשר לפגמים שנפלו בראיות, כגון העדר ביצוע זיהוי קולות מקצועי בין כל הראיות הקוליות אליהן הפנתה התביעה לבין קולו של העורר. עוד טען הסנגור כי ביהמ"ש התעלם מהעובדה כי העורר אינו דובר השפה העברית כאשר מנגד ברובן המכריע של ההקלטות נשמע הדובר משוחח בשפה זו. על כך הוסיף הסנגור כי התביעה לא הציגה כל ראיה הקושרת את העורר באופן ישיר למעשי השוד מלבד אותן קלטות אשר לא ניתן לבסס על פיהן זיהוי חד משמעי של העורר. גם במישור עילות המעצר, סבר הסנגור כי החלטת בימ"ש קמא אינה מבוססת כל צורכה. כך, הפנה הסנגור לעובדה שגם לשיטת בימ"ש קמא המזהה את העורר כדובר בשיחות שנערכו בנוגע לניסיונות השוד, מציין דובר זה כי יש להימנע מאלימות. בנסיבות אלה, כאשר בפנינו עבירות רכוש ספורות שאינן בעלות מאפייני חומרה מיוחדים, סבר הסנגור כי לא היה מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים, אלא להסתפק בחלופה הולמת. התביעה הצבאית סבורה כי אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא. לטעמה, משלל הראיות, החל מדבריו המפלילים של העד פואד מחרב, דרך שורה של האזנות לשיחות שבוצעו בהקשר למעשי השוד ובהם נמסרו פרטים מזהים של העורר, וכלה במחקרי תקשורת שבוצעו בנוגע לכלל מספרי הטלפון שנעשה בהם שימוש, עולה באופן חד משמעי מעורבותו של העורר בכל המיוחס לו. התובע טען כי זיהוי קולי בוצע על ידי מי שהאזין במשך מספר חודשים לשורה ארוכה של שיחות, ועל כן, אין לפקפק בזיהוי זה. עוד טען התובע כי במקרה נוכחי מתקיימת שיטת פעולה המבססת אף את העבירות שלגביהן קבע ביהמ"ש כי התשתית הראייתית רעועה. התביעה מפנה אף לשיחות בהן עולה כי העורר מנחה את אנשיו להוריד את הנהג בכוח מהמשאית, ומכאן, לגישתה, ראייה להוכחת יסוד האלימות הנדרש לביצוע עבירת שוד. התביעה אף סמכה את ידיה על קביעותיו של בימ"ש קמא בנוגע לקיומה של עילת מעצר. התביעה הדגישה את מעמדו של העורר כאחראי על הפעלת מספר חוליות שוד אשר פעלו באופן מתוחכם מאוד, תוך נקיטה במעשים אלימים. לבסוף, התביעה הפנתה לעניינם של מעורבים נוספים בפרשה שנעצרו עד לתום ההליכים. עם תום עיון מעמיק בראיות שנאספו בתיק זה ובטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא. ביהמ"ש ניתח את הראיות בהרחבה ולא מצאתי פגם במסקנותיו. זאת ועוד, משאין בפניי ערר תביעה איני נדרש להתייחס לקיומה של תשתית ראייתית בנוגע לפרטי האישום 2,3. אשר על כן, אסתפק בהתייחסות לטענות הספציפיות שהועלו בערר במישור הראייתי. אדגיש ראשית לכל כי אין למצוא פגם בזיהוי על פי קול על ידי מי שעקב משך פרק זמן משמעותי אחר שיחותיו של אדם (ראה ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 158). זאת ועוד, הדובר עצמו מוסר במספר הזדמנויות פרטים מזהים הקושרים אותו באופן ברור עם העורר. כך בעניין מסירת השם חאתם בן אחמד יוסף (שיחה 950), מקום המגורים בכפר ג'מעין, המעצר והשחרור בחודש ספטמבר ויתר הפרטים שפורטו בהחלטתו של בימ"ש קמא, אשר אינם מותירים ספק בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית הן לעובדה שהעורר הינו הדובר בשיחות שבוצעו והן בנוגע להכוונתו את הפעילים האחרים לביצוע ניסיונות השוד. לא זו אף זו, כי תמים דעים אני עם בימ"ש קמא שבנסיבות תיק זה מתקיים חריג לכלל לפיו עבירות רכוש אינן מקימות עילת מעצר. עמדנו לאחרונה על ההרחבה שנעשתה לחריג האמור בפסיקת ביהמ"ש העליון (ראה בש"פ 10140/09 אהרונוב נ' מדינת ישראל, בש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל וכן בהחלטתי בע"מ 1286/10 התוב"ץ נ' ג'ברין). במקרה דנן, מדובר במי שהפעיל התארגנות משומנת היטב שפעלה באופן שיטתי בדרכי עורמה ולא בחלה בשימוש באיומים ואלימות על פי הצורך. על כך יש להוסיף כי נגד העורר תלוי ועמד מאסר מותנה בר הפעלה, דבר המגביר את הצורך להורות על מעצרו הן מהפן של המסוכנות והן לנוכח התגברות המניע להימנע מלהתייצב למשפט. בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר כלשהי, ועל כן, בדין התקבלה בקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה על כן. סניגורעררמעצר