החלטה 1. העורר נעצר בבית המשפט קמא (כב' השופטת מ' אביב) עד תום ההליכים, בתיק שבו מיוחסת לו ולאחר פריצה לכלי רכב, זאת במסגרת בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו בערובה. תנאי השחרור נקבעו ע"י כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור, בהחלטה בערר קודם, שבה נקבע כי אין ראיות לכאורה לכך שהמשיב נטל חלק בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ואין מקום למעצרו עד תום ההליכים. ואולם, לנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, סברה כב' השופטת שידלובסקי-אור כי יש לשחררו בערובה ובתנאים אשר יבטיחו את התייצבותו להליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, זאת על פי סעיף 44(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). 2. המשיבה פנתה בבקשה לעיון חוזר לאחר שהוגש נגד המערער כתב אישום בתל-אביב - המייחס לו גניבת רכב והחזקת כלי פריצה - יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי בביצוע עבירה נוספת הפר העורר את תנאי השחרור שנקבעו בבית המשפט המחוזי. כב' השופטת בבית המשפט קמא קיבלה טענה זו, בהסתמכה, בין השאר, על לשונו של סעיף 44(ב) סיפא, שבה נאמר כי לאחר שהוטלה על הנאשם ערובה "יראו את הנאשם או את הנידון כמי ששוחרר בערובה". לשיטת המשיבה, העורר הפר תנאי מכללא של אי-ביצוע עבירות מאותו סוג, חלים סעיפים 47 ו-51 לחוק המעצרים, והמעצר נכנס לגדרו של סעיף 51 לחוק המעצרים הקובע: "תוצאת הפרת תנאי שחרור בערובה - שופט הדן בעניינו של משוחרר בערובה שהובא לפניו בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור רשאי להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערוב בתנאים שיקבע". 3. מקובלת עלי טענת בא-כח העורר, לפיה אין לומר כי הופר תנאי שהוטל על העורר, זאת גם אם יש ראיות לכאורה לתיק שבתל-אביב - טענה שאינו מודה בה - ולו מן הטעם שהטלת הערובה במסגרת סעיף 44(ב) לחוק מיועדת לתכלית של הבטחת התייצבותו של העורר למשפט בלבד, ותנאי זה לא הופר. אכן, מהחלטת כב' שופטת שידלובסקי-אור עולה בבירור כי לא ניתן היה לעצור את העורר עד תום ההליכים במסגרת התיק שבגדרו הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים - בשל אי-דיות הראיות - וכי הטלת הערובה היתה מיועדת אך ורק להבטחת התייצבותו. מקובלת עלי גם טענת ב"כ העורר, לפיה באותו הליך הובהר למעשה לעורר כי הערובה מיועדת להבטחת התייצבותו למשפט בלבד. בא-כח העורר הפנה בהקשר זה גם לספרו של קדמי, על סדר הדין הפלילים, שבו מובהר היטב כי הטלת ערובה על פי סעיף 44 מכוונת "לתכלית אחת והיא הבטחת התייצבות למשפט" (מהדורה תשס"ג 2003 עמ' 219, עמ' 274-275), וגם לפסיקה, ובכללה בש"פ 1907/98, מדינת ישראל נ' ג'מיל כיאל ואח', שבה נאמר לענין סעיף 44ב' לחוק המעצרים כי זהו אחד משני המסלולים של שחרור בערובה, כשהאחר מתבסס על ההנחה כי ביחס לנאשם קיימת עילת מעצר על פיה הוא נתון במעצר. ואולם, בגדרו של המסלול על פי סעיף 44(ב), מדובר על מצב שבו אין בית המשפט מוסמך להורות על מעצרו של נאשם לפי סעיף 21 לחוק בתי המשפט. בהחלטה האמורה נקבע: "במסלול זה שיקוליו של בית המשפט מצומצמים להבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט. נמצא כי תנאי השחרור בערובה חייבים להיות מוגבלים למטרה זו בלבד. שורש הדבר הוא כי בהעדר היסודות המנויים בסעיף 21 לחוק להוצאת צו מעצר, אין בסיס לכך כי בית המשפט יערב במסגרת החלטתו לפי סעיף 44(ב) שיקולים השייכים להוראות סעיף 21 לחוק". גם בבש"פ 2094/97, הורוביץ נ' מדינת ישראל, הובהר כי תכלית ההוראה שבסעיף 44 היא להבטחת התייצבות בלבד "ובהעדר עילת מעצר - לא נועד השחרור להבטיח מפני סכנה הנשקפת משחרורו של נאשם". 4. איני סבורה כי בסעיף 51 ניתן למצוא בסיס למעצרו של העורר. בהישען על סעיף זה, לא ניתן לעצור את העורר עד תום ההליכים, על אף שלגביו הובהר כי לא מתקיימים לגביו התנאים הדרושים למעצר כזה בשל בעיית הראיות, ועל כן, לא קיימת לגביו "עילת מעצר", והרי סעיף 51 מתנה מעצר בהתגבשות עילת מעצר. בית המשפט קמא הפנה בהקשר זה לסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, הקובע כי מי שהפר תנאי מתנאי הערובה ניתן לצוות על מעצרו עד תום ההליכים, והוסיף כי הוראה זו חלה גם מקום בו הערובה ניתנה על פי סעיף 44(ב). בית המשפט קמא הוסיף - "דרישה זו [הערה: לענין הראיות לכאורה] אינה חלה מקום שהערובה ניתנת לפי סעיף 44(ב). לפי הסיפא של סעיף זה רואים את מי שהוטלה עליו ערובה כמי ששוחרר בערובה - קרי כמי שכבר נקבע לגביו כי קיימות ראיות לכאורה. במלים אחרות, כדי ליתן תוקף מעשי לסעיף 44(ב) יצר המחוקק פיקציה משפטית על פיה מי אשר הוטלה עליו ערובה לפי סעיף 44(ב) רואים אותו כאילו התקיים התנאי של ראיות לכאורה והוא שוחרר בערובה". אין בידי להסכים עם פרשנות מרחיקת לכת זו. לדידי, לא ניתן להניח קיומן של ראיות לכאורה מכח "פיקציה". מכל מקום, לא ניתן לעצור עד תום ההליכים בתיק שבו לא מתקיימת דרישת הראיות לכאורה מכח סעיף המיועד להבטיח התייצבות למשפט. הדעת נותנת שלא לתוצאה כזו התכוון המחוקק בקובעו כי יראו את נותן הערובה כמי ששוחרר בערובה. 5. טענה נוספת שהעלה ב"כ העורר היא שלא הוכח כלל דבר קיומה של עבירה נוספת. לדבריו, בית המשפט קמא קבע שהוכחה עבירה נוספת על סמך העובדה שהוגש כתב אישום ועל סמך אמירה נוספת, לפיה בהליך בתל-אביב הסכים ב"כ העורר לקיומן של ראיות לכאורה, וזאת מבלי שהוא עצמו הסכים לכך. באת-כח המשיב טענה כי עמדה לפני בית משפט קמא הבקשה למעצר עד תום ההליכים אשר פרטה את הראיות שם, ובכללן הודאת העורר. הדיון בטענה זו, התייתר לנוכח מסקנתי, לפיה ממילא לא ניתן בנסיבות בהן ניתנה הערובה מכח סעיף 44 להתייחס להפרת תנאי כלשהו זולת תנאי ההתייצבות למשפט. אציין עם זאת כי, יש מקום להניח כי בהליך המתקיים בתל-אביב ייחס בית המשפט חשיבות לעובדה שהעבירה שם בוצעה לאחר שהוגשה בתיק אחר בקשה למעצר עד תום ההליכים, שבמסגרתה העורר שוחרר בערובה על פי סעיף 44. ביצוע העבירה בנסיבות אלו שם, אם אמנם קיימות ראיות לכאורה לכך, מלמד על קושי ליתן אמון בעורר ועל מסוכנותו. 6. לאור האמור, אני מקבלת את הערר ומבטלת את ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, המורה על מעצרו עד תום ההליכים. מעצרעיון חוזרמסמכים