גזר - דין מעשי הנאשם והרשעתו הנאשם, הורשע, על פי הודאתו, בסדרה של מעשי שוד וגניבה, במשך חמישה ימים החל מיום 11.6.03. בצהרי אותו יום חטף את תיקה של אשה בבת-ים וגנב ממנה טלפון סלולרי, תיעוד, מפתחות ביתה וכספים (200 דולר ו- 550 ש"ח). למחרת, גנב בבת-ים, באותה דרך, תיק מאשה, שבתוכו מפתחות ביתה, תיעוד, חפצים שונים ו-120 ₪. ביום 14.6.03 בצהריים, שדד בנסיבות מחמירות בבת-ים, קשישה ילידת 1918, לאחר שהפילה ארצה וגרם לה לחבלה. בתיק ששדד ממנה היו תיעוד, מפתחות לדירתה ושעון זהב. ביום 15.6.03 בבוקר, בבת-ים, שדד בנסיבות מחמירות קשישה ילידת 1926, לאחר שהפילה ארצה וגרם לה לחבלות בחלקי גופה. בתיק ששדד ממנה, למרות התנגדותה, היו תיעוד, מפתחות לדירה וסכום של 125 ₪. גניבה נוספת ביצע באותו יום בצהריים, בבת-ים, שאז גנב מאשה ילידת 1939 ארנק, אותו חטף מידה ובו המחאות ו- 48 ₪. כעבור שעה שדד בבת-ים קשישה ילידת 1932, לאחר שבעט ברגלה וחטף ממנה את ארנקה שבו מפתחות דירתה, תיעוד ו- 830 ₪. לנשדדת נגרמה חבלה. הנסיבות הנאשם, יליד 1977, רוסיה, גרוש ואב לילדים משתי נשים הנמצאות בארץ מוצאו. הוא עלה ארצה בשנת 2000. לחובתו הרשעה קודמת מיום 20.12.01 בעבירות סם ורכוש, כולל הדחת קטין לסמים, בגינן נדון ל- 20 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה. הצדדים הציעו ביום 23.9.03, בו הורשע על פי הודאתו בכתב האישום בתיק זה, כי שירות המבחן יבדוק את אפשרות שליחתו לגמילה, שכן הנאשם ביצע את העבירות על רקע שימוש בסם. קיבלתי את ההצעה וביקשתי לקבל תסקיר מטעם שירות המבחן, בעוד הנאשם במעצר. בתסקיר שהוגש ביום 4.11.03 דיווח שירות המבחן על נסיונות קודמים של הנאשם להשתלב בתהליך גמילה, אולם הוא לא שיתף פעולה עם אמו, שביקשה לעזור לו ולא הצליח לעבור שלבים ראשונים בתהליך. שירות המבחן התקשה להעריך את מידת בשלותו לגמילה ויכולתו להתגייס בפועל לתהליך גמילה קשה, מתמשך ואינטנסיבי. אולם לאור המוטיבציה הראשונה שלו לכך, סבר השירות, כי ניתן לאפשר לו להיבדק על ידי הגורמים בקהילה לקביעת התאמתו לטיפול גמילה במסגרתם. קיבלתי את המלצת שירות המבחן ובמהלך של חודשים אחדים, דחיתי את הדיון, מעת לעת, תוך קבלת דיווחים כדי לאפשר את עריכת בדיקות ההתאמה ומציאת המקום לתהליך השיקומי-גמילתי שלו. ביום 2.3.04, כאשר נמצא מקום בעבורו בקהילה הטיפולית "רמות יהודה", איפשרתי את שחרורו מן המעצר לצורך קליטתו שם ועל מנת שיחל את תהליך הגמילה. עקבתי אחר קליטתו ושהייתו של הנאשם בקהילה ושיקומו גם מחוצה לה, בשלבים השונים וקיבלתי, מידי פעם, תסקירים משירות המבחן אודותיו. חרף קשיים הנובעים, כך לדעת קצינת המבחן, ממופנמות וקושי בהחצנת רגשותיו ושיתוף בעולמו הפנימי, נראה היה, כי הדרך צולחת בידיו. ביום 6.3.05 המליץ שירות המבחן לגזור את דינו, לאחר שסיים את התכנית הטיפולית בקהילה, השתלב בהוסטל ובעבודה. לא קיבלתי את המלצת השרות מאחר והתרשמתי, כולל מתוך התנהגותו בבית המשפט ואי-הגעתו לדיון ביום 17.3.05, כי טרם הגיעה העת לגזירת הדין, מאחר והנאשם, עדיין, איננו בשל לטעמי, לסיים את הטיפול. על פי התנהגותו (מצאתי אי-התאמות בין דיווחי שירות המבחן לבין דבריו שלו אודות מקום עבודתו) ותגובתו לדברי שלי בבית המשפט ביום הדיון, כאשר סניגורו הצליח לגרום לו להגיע בצהרי היום (רק לאחר שהוצאתי נגדו צו הבאה) ותירוציו אודות אי-הגעתו, סברתי, כי הוא איננו מתייחס ברצינות הראויה להליך השיקום ולהליך המשפטי. ביקשתי, איפוא, את שירות המבחן להמשיך ולעקוב אחר התקדמות הנאשם. גם בדיון של יום 17.5.05 איחר הנאשם להגיע לבית המשפט, לאחר שביום 21.4.05 הוגש תסקיר שלילי אודותיו. בתסקיר דווח, כי לאחר מעברו להוסטל החלו להתעורר קשיים במצבו והוא התקשה להשתלב בו. השתתפותו בטיפולים היתה פסיבית וביום 28.3.05 לא שב להוסטל ולא יצר קשר. על כך הופסק הטיפול בו במסגרת זו. בעידוד שירות המבחן, שב להוסטל, כדי לערוך תהליך פרידה וסיכום ויצר קשר עם היחידה לטיפול בנפגעי סמים בבת-ים. שירות המבחן הציע לדחות את הדיון ולאפשר לו לשוב לתהליך שיקומי מסודר. ביום הדיון קבעתי, כי הנאשם היפר, אמנם, את תנאי השחרור, אך מאחר ואין המדובר בהפרה בוטה, המחייבת את הפסקת המשך שיקומו, דחיתי שוב את הדיון. התריתי בנאשם, כולל בעניין איחוריו בעת האחרונה, לבית המשפט ואיפשרתי לו להמשיך בטיפול במסגרת היחידה העירונית בבת-ים, לטיפול בנפגעי סמים. לדיון של יום 12.7.05 לא הגיע הנאשם. על כן דחיתי את הדיון ליום 5.9.05 לטיעונים לעונש. דחיתי את בקשת הסניגור לקבל תסקיר נוסף. אלא שלמרות זאת, שיגר אלי שירות המבחן תסקיר בעבור הנאשם, באופן מפתיע. בתסקיר פורטו פעולות שעשה הנאשם, כדי לשוב למסלול השיקום. שירות המבחן המליץ, למרות מעידותיו של הנאשם, שהן חלק מתהליך גמילה, לאפשר לו מיצוי ההליך הטיפולי המחודש במסגרת הקהילה הטיפולית, אליה נתקבל שוב. באותו יום, 5.9.05, לאחר התלבטות ממשית, והערכה, כי עדיין תקווה לנאשם והתוחלת ממנו לא נכזבה, דחיתי את הדיון, כדי לאפשר לו להתקדם שוב, בפיקוח שירות המבחן, בתהליך הגמילה והשיקום. וכך אמרתי שם: ”אני מתרה בנאשם, בפה מלא, כי כל מעידה נוספת עשויה להביא לא רק להפסקת ההליך הטיפולי בו, אלא גם לשמיעה מיידית של הטיעונים לעונש, או גם תוצאות אחרות, הכל לפי טיב המידע (שיתקבל אודותיו - ז.כ.)”. ביום 6.12.05 דחיתי שוב את הדיון וכך עשיתי גם ביום 7.3.06, כדי לבחון, פעם נוספת, את התקדמות הנאשם, שהיה מצוי, שוב, בקהילה הטיפולית "רמות יהודה" וגילה מוטיבציה חיובית להצליח הפעם, כדברי שירות המבחן בתסקיר שהגיש לקראת הדיון. ביום 21.5.06 נתקבלה הודעה מן הקהילה הטיפולית, לפיה נמצאו שרידי סם בבדיקת השתן השגרתית שנערכה לנאשם. מאחר ולא הצליח לספק שום הסבר מניח את הדעת לשרידי הסם (כולל בבדיקות חוזרות) הופסק הטיפול בו והוא סולק מן הקהילה. ביום 29.5.06 מיהר שירות המבחן להגיש תסקיר נוסף אודות הנאשם, לאחר שביום 22.5.06 יצר זה קשר עם קצין המבחן, והסביר, כי מעד בשימוש חד-פעמי עם חבר, בסם. לדבריו שם, הוא מעוניין לבנות ולשקם את חייו. ביום 24.5.06 פנה ליחידה לנפגעי סמים בבת-ים. עם זאת לא הגיע לשני מפגשים קבוצתיים. במקביל החל לעבוד במאפייה בחולון. למרות מעידתו הפעם, סבר קצין המבחן, כי הנאשם מגלה מוכנות ללמוד את השלכות מעידתו. לפיכך יש מקום, לדעתו, לאחר התלבטות, להמשיך ולבדוק את יכולתו לשקם את חייו ולהתמיד עם בעיית התמכרותו. על כן המליץ לדחות, שוב , את הדיון לשלושה חודשים ולאפשר לו להביא עמדה מגובשת. הפעם הזו דחיתי את המלצת שירות המבחן וביום 6.6.06 קבעתי את הדיון לטיעונים לעונש, שנשמעו ביום 13.6.06. טעוני הצדדים נציגת המדינה עמדה על חומרתם הרבה של מעשי הנאשם, מחד גיסא, ומאידך גיסא - על כך שלא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להיגמל מן השימוש בסם, פעם ושוב הפעם וחוזר חלילה. בנסיבות אלה ראוי לעונשו בעונש כואב ומשמעותי של מאסר בפועל של שנים, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות. ב"כ הנאשם, בטיעונים חוצבי-להבות ממש, חלק על התביעה בגישתה, לפיה הרחקה מן החברה, את הפוגע בה, לזמן ארוך ככל שניתן, הוא הפתרון לתחלואיה של החברה. לטעמו, על החברה לפעול לתיקונו של זה, אם הוא בר-תיקון. כזה הוא הנאשם, אמר הסניגור, והדגיש את נסיבותיו האישיות ואת המאמצים שהשקיע בנסיונותיו להגמל ולהשתקם. הוא סקר את תסקירי שירות המבחן וציין, כי גם השירות טרם נואש ממנו, שהרי המלצתו האחרונה היתה לאפשר לו להעריך את יכולתו להמשיך בשיקום. מעידות הן חלק מן התהליך הארוך, אמר, וזו היתה מנת-חלקו של הנאשם. אם יוכנס הנאשם לבית הסוהר, כבקשת התביעה, יאבד כל מה שעשה הנאשם ואשר נעשה בעבורו במהלך שלוש השנים האחרונות. לפיכך הציע להסתפק בענישתו במאסר שאורכו כאורך תקופת מעצרו בת 9 חודשים, מאסר על תנאי ומבחן טהור בגין חלק מן העבירות. הנאשם עצמו הבהיר, כי הוא עובד במאפייה בראשל"צ וכי שירות המבחן טעה כאשר כתב, כי עובד הוא במאפייה בחולון. הוא הבטיח להביא אישור מתאים על כך. הוא הביע צערו על מה שקרה והוא מוכן לעמוד בתנאים הקשים ביותר, כדי להוכיח כי הוא יכול להישאר בחוץ, מבלי לשוב לבית הסוהר, מה שיפגע בו מאוד. שיקולי הענישה הנאשם כשל באופן בוטה, כפי שתיארתי, בהליך הגמילה שהתאפשר לו ואשר כדי ליטול חלק בו, שוחרר, בשעתו, מן המעצר. אני סבור, כי הנאשם לא היה בשֵל דיו לגמילה ולא היה ביכולתו לגייס את הכוחות הנדרשים, כדי לסיים את התהליך בהצלחה. ספקותיו של שירות המבחן, בתחילתו של עניין, התממשו, אכן, למרבית הצער. זאת ועוד, התרשמותי ממנו, במהלך כל הדרך, לא היתה כשל מי המתייחס ברצינות ממשית לתהליך ולאשר מוטל עליו לעשות במהלכו. פה ושם אמנם הגיעו הדים חיוביים כלשהם משירות המבחן, אך למעשה, הטלתי ספק, כפי שהזכרתי, במידת רצינותו. הוא איחר להגיע לדיוני בית המשפט וגם בדבריו מצאתי סתירות, שלא תאמו את המידע שמסר לשירות המבחן, כמו בעניין מקום העבודה שלו. סתירה כזו חזרה, שוב הפעם, לאחרונה, כאשר לשירות המבחן מסר מידע מסויים אודות מיקומו של מקום העבודה, בבית המשפט מסר מידע שונה ועל פי האישור שהגיש (הנראה מפוקפק בעיני), והמיועד לביטוח הלאומי, המדובר במידע שאיננו תואם, כלל, את מה שמסר לשירות המבחן ואת מה שדיבר אודותיו בישיבה של 13.6.06. למרות שאפשרתי לו להגיש לי עד יום 21.6.06 מכתב ממעבידו המפרט את מקום העבודה בו הוא עובד ואת טיב העבודה, לא הגיע אלי, עד היום, כל מכתב כזה. לעומת זאת הוגשה ערב יום הדיון (ב- 28.6.06), בקשה דחופה לדחות את מועד מתן גזר הדין, מחמת כך שהנאשם פוטר ממקום עבודתו (לא הוזכר מיקומו), ואיננו יכול, על כן, להמציא מכתב מן המעסיק וכן, כי הוא מחפש מקום עבודה חדש. דחיתי את הבקשה, שכן הדברים מדברים בעד עצמם גם בהקשר חוסר אמינותו של הנאשם (התירוץ שבגינו אינו יכול להמציא את מכתב המעביד) וגם באשר לרצונו לדחות את הקץ (בקשתו לדחות את מתן גזר הדין בשל נימוק שאין בו ממש). במהלך הרבה מן הדיונים בבית המשפט, לא ראיתי אצלו רצינות בהתייחסות, מה שלא נראה לי הולם את מצבו ואת הנסיבות. למרות כל זה, העדפתי לאפשר לו את המשך התהליך שמא יעלה על הדרך כראוי, ישנה את התייחסותו וישקיע יותר, כדי להצליח בסופו של עניין. לא כך קרה, למרבה הצער. הוא כשל, ממשית ובצורה בוטה פעמיים ויותר, ונתפס, עתה, כשהוא שב לשימוש בסמים. זו איננה הצלחה במסלול הגמילה. הנאשם רחוק מהצלחה במסלול זה. האם די בכך שלא ביצע עבירות אחרות במהלך המסלול הזה? סבורני שלא כך הדבר. העדרה של עבריינות אחרת איננו ממין ההצלחה. מה שנדרש מן הנאשם, כדי שניתן יהיה לבחון את עניינו מן הצד השיקומי שלו, הוא להשקיע את מירב כוחו בגמילה ובדרכו לשיקום. לא רק שהנאשם לא עשה כן, כפי שפירטתי לעיל, אלא ששב למעשה, להשתמש בסמים. בנסיבות כאלה, אי-אפשר ללכת לקראתו ולהעדיף את דרך השיקום ואת הענשתו בהתאם, על פני ענישה שתיקח בחשבון את האינטרס הציבורי בעבירות ממין אלה שביצע, כשיקול עדיף על פני נסיבותיו האישיות. על העבירות האלה כבר נאמר הרבה. המדובר במעשים קשים של שוד וחטיפת תיקים, שבוצעו ברציפות, כמסע שוד של ממש, בתוך ימים ספורים. חריפים במיוחד מעשי השוד שבוצעו כנגד קשישות. למרבה הצער, מעשים קשים כאלה אינם נדירים. בני-בליעל, חסרי מצפון, שעיקר תאוותם, כמו הנאשם, הוא הסם, עושים מעשים כאלה, שוב ושוב, ופוגעים בקורבנות החלשים האלה, שאינם יכולים להתנגד והם כטרף קל בידיהם. הכל כדי לממן, כך, בדרך המגונה הזו, את הסם לו הם נזקקים. ב- ע"פ 501/93 מדינת ישראל נ. בורוחוב ואח', תק-על 95(1) 849, בעמ' 850, עמד כב' השופט מצא על מעשים כאלה: "מעשי שוד אלימים, המבוצעים כלפי נשים המתגוררות בגפן, קשישים בודדים וחסרי-ישע אחרים - שמידת פגיעותם גדולה ויכולתם להתגונן מוגבלת -מהווים תופעה עבריינית בלתי - נסבלת. וכל שמתרבים חסרי הלב והמצפון, המוכנים ומסוגלים לבצע פשעים מתועבים כאלה, מתחזק ומתעצם גם ההכרח להגן על הציבור בפניהם; על הציבור בכלל, ועל החלשים והיותר מועדים להיפגע מידם, במיוחד. וצורכי ההגנה על הציבור, מפני שודדים ואנסים אלימים, אינם יכולים לבוא על סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות; הן לשם הוקעתם, הרחקתם ומניעת רעתם והן לשם הרתעת הרבים מפני ביצועם של פשעים נתעבים דומים." ראה גם האמור ב- ע"פ 5265/92 סויסה נ. מדינת ישראל, תק-על 94(2) 783, ב- ע"פ 2995/04 חג'אזי נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 2564 וב- ע"פ 2163/05 אלייב ואח' נ. מדינת ישראל תק-על 2005 (4) 2908. בסיכומם של דברים אטיל על הנאשם עונש מאסר ממשי, שייתן אמנם ביטוי לחומרת המעשים שביצע, אך גם, במידה המתאימה את הודאתו, את כברת הדרך הארוכה יחסית, שעבר מאז ואת המאמצים החלקיים, שהשקיע בניסיונותיו להיגמל ולהשתקם. אלמלא אלה, לא הייתי מהסס למצות את הדין עם הנאשם בענישה מחמירה הרבה יותר. העונש מכוח השיקולים שהזכרתי אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר לנשיאה בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 15.6.03 ועד 2.3.04. 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה עליה הורשע, עבירת רכוש (למעט החזקת נכס חשוד כגנוב) או עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות. אני נמנע לחייב את הנאשם בקנס. עם זאת אני מטיל עליו לפצות את המתלוננות בשיעורים הבאים: א. באישום הראשון - 1,500 ₪ ב. באישום השני - 150 ₪ ג. באישום השלישי - 2,500 ₪ ד. באישום הרביעי - 1,000 ₪ ה. באישום החמישי - 100 ₪ ו. באישום השישי - 1,200 ₪ הנאשם ישלם את סכומי הפיצוי למתלוננות, לקופת בית המשפט, בתוך 90 ימים מהיום. הגזברות תעביר סכומי הפיצוי למתלוננות, על פי הכתובות שתמציא התביעה. משפט פלילישוד