עונש על דקירה

להלן גזר דין בנושא עונש על דקירה: גזר דין כללי 1. הנאשם הובא לדין בעבירות של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), שלוש עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, איומים, לפי סעיף 192לחוק ותקיפה, לפי סעיף 379 לחוק. 2. לאחר שמיעת שישה עדי תביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו הגישה התביעה כתב אישום מתוקן, בו הוכנסו שינויים מסויימים בעובדות ובהוראות החיקוק ביחס לכתב האישום המקורי, והנאשם הודה בעובדותיו. 3. אלה עיקרי עובדות כתב האישום המתוקן: בתאריך 23/06/07, בשעות אחר הצהריים, עמד הנאשם בחנייה מחוץ לבריכת "בית לברון" באשדוד, יחד עם אחרים, בסמוך לרכב מסוג סובארו. באותה העת, יצאו המתלונן וחבריו מהבריכה והתכוונו לנסוע מהמקום ברכבם. כאשר הגיעו בסמוך לנאשם וחבריו, נעצרו, משום שהאחרונים חסמו את דרכם. המתלונן וחבריו ביקשו מהנאשם וחבורתו לפנות להם הדרך, והם התעלמו מבקשתם. המתלונן וחבריו יצאו מהרכב, ובין שתי החבורות התפתח דין ודברים, אשר הוביל לקטטה. במהלך הקטטה, רץ המתלונן לעבר הנאשם, על מנת להפריד בינו ובין אחר. הנאשם דקר אותו בחזהו באמצעות חפץ חד. כתוצאה מכך, נגרם למתלונן פצע דקירה בחזה מצד ימין, הוא נזקק לתפרים ואושפז בבית החולים עד למחרת היום. בשלב כלשהו במהלך הקטטה, נדקר הנאשם על ידי אחד מחבורת המתלונן, נגרם לו חתך בגודל של 5 * 2 ס"מ והוא נזקק לתפרים. 4. על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, כאמור, הוא הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 + 335(א)(1) לחוק. 5. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש. הוסכם כי יוגש תסקיר שירות המבחן אודות הנאשם. 6. שירות המבחן הגיש תסקיר, ממנו עולה כי הנאשם בן 20, רווק, מתגורר באשדוד עם הוריו המאמצים. בגיל שנה ננטש ע"י הוריו, בגרוזיה, ואומץ ע"י דודיו, איתם עלה לארץ בהיותו בן 5. הוא בוגר 12 שנות לימוד ויש לו תעודת בגרות חלקית. הוא תואר כבחור חיובי במישור הלימודי והחברתי, אשר השתתף, במסגרת לימודיו, בפעילויות התנדבותיות. לא גוייס לצבא, בשל חוסר מוטיבציה, לאחר שנפסל לשירות קרבי, בעקבות ניתוח שעבר. לאחר שנפקד במשך חודשיים, ריצה מאסר של 21 יום בכלא צבאי ושוחרר מהצבא. מאז ועד מעצרו, עבד בהובלות, בחברת רהיטים באשדוד. הנאשם הביע חרטה בפני שירות המבחן אשר התרשם כי הנאשם לוקח אחריות לביצוע העבירה. הוא מעוניין להימצא בהליך טיפולי. להערכת שירות המבחן, ביצוע העבירה ע"י הנאשם, קשור לדימוי עצמי נמוך, סף תסכול נמוך וקשיים בשליטה בכעסים, הנובעים בין היתר, מנטישתו ע"י הוריו כשהיה בן שנה, וגדילתו כילד מאומץ. שירות המבחן המליץ להטיל על הנאשם עונש של מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, וצו מבחן למשך שנה. 7. ב"כ התביעה ציינה, כי אמנם הנאשם ללא עבר פלילי ואף הוא נפצע במהלך הקטטה, אך הוא דקר את המתלונן בחפץ חד, בחזהו, כשהמתלונן ניסה להפריד בינו לבין אחר. היא הדגישה את חומרת המעשה ואת הענישה החמורה המוטלת על נאשמים המורשעים בעבירות דוגמת אלו שביצע הנאשם. היא ביקשה כי יושת עליו עונש מאסר לשנים ארוכות, עונש מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. 8. ב"כ הנאשם טען כי יש להתייחס אך לנסיבות המצויינות בכתב האישום המתוקן. הוא הדגיש כי המדובר בקטטה הדדית בין שתי הקבוצות וכי גם הנאשם נפצע בקטטה זו ולמעשה, לא ברור מי הוא זה שנפגע ראשון. עוד ציין, כי אין המדובר באירוע שתוכנן מראש ע"י הנאשם, וכי לא נטען כי הנאשם היה מצויד בסכין, או בחפץ חד, קודם לאירוע. הוא ביקש להתחשב בכך שהנאשם בחור צעיר, ללא עבר פלילי והוא הפנה לתסקיר שירות המבחן, בו מתוארות נסיבות חייו הקשות של הנאשם, שגרמו לכך שדימויו העצמי - נמוך. הוא הדגיש כי הנאשם היה עצור בתיק זה כ-5 חודשים, וכי במשך כעשרה חודשים נוספים הוא היה במעצר בית מלא, הגם שלאחרונה הותר לו לצאת ממנו למשך שעתיים ביום. הוא ביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל על הנאשם עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וצו מבחן למשך שנה. דיון והכרעה 1. התופעה החמורה, המכונה "תת תרבות הסכין" פשטה בארץ. אדם יכול למצוא עצמו מותקף באופן חמור, על דברים פעוטים, שבין אנשים הגונים היו הם נגמרים בכך שאחד הצדדים היה מבקש את סליחת חברו. כל שרצו המתלונן וחבריו היה לנסוע מהמקום בו חנה רכבם. ברגיל, היו הנאשם וחבורתו, שחסמו את יציאת רכב המתלונן וחבריו, צריכים להתנצל ולהזיז את רכבם. במקום זה, הם התעלמו מהבקשה הפשוטה שהופנתה אליהם, התפתח ויכוח, שהוביל לקטטה, במהלכה דקר הנאשם את המתלונן בחזהו. אירוע זה, כרבים מהאירועים דוגמתו, מיותר ומסוכן בצורה בלתי נסבלת. בית המשפט העליון עמד על התופעה האמורה ועל הצורך בתגובה עונשית הולמת לה, בשורה ארוכה של פסקי דין. בע"פ 9184/06, מ"י נ' אושר ("אושרי") כהן, נאמר: "למרבה הצער אנו עדים למקרים ההולכים ומתרבים של צעירים המגיעים למקומות בילוי מצויידים בסכין הנשלפת וננעצת בגופם של צעירים או צעירות אחרים בשל ויכוחים של מה בכך. תופעה נלוזה זו שהפכה שכיחה מדי במקומותינו והקלות הבלתי נסבלת שבה נעשה שימוש פוגעני ולעיתים קטלני בסכין, מחייבת תגובה עונשית הולמת שבמרכזה יעמדו שיקולים של הרתעה וגמול". 2. לעניין העונש הראוי להטיל במקרים אלה, קבע בית המשפט העליון בע"פ 8314/03 רג'ח נ' מדינת ישראל תק על 2005 (2) 3016: "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במלחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט ויילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכל כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו. והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר...". ובע"פ 2115/05, יבגני גינזבורג נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(4), 2678, מוצאים אנו את הדברים הבאים: "בתי המשפט חזרו והדגישו את הצורך לשרש את "תת תרבות הסכין" אשר פשטה במקומותינו, וזאת על-ידי עונשים קשים, שיהיה בהם להחמיר עם הדוקר ולהרתיע עבריינים פוטנציאלים אחרים (ע"פ 6720/04 מדינת ישראל נ' זחאיק (לא פורסם, ניתן ביום 3.11.04); ע"פ 9133/04 גורדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 20.12.04)). אכן, התופעה של סכין המשמשת מכשיר לישוב חילוקי דעות או סכסוכים, היא תופעה מדאיגה המחייבת את בית המשפט לתרום את תרומתו למיגורה. אותם צעירים, הנושאים סכינים, ומשתמשים בהם כנגד זולתם, אינם בהכרח עבריינים". 3. מנגד, " לענישה מטרות מגוונות. מהן תועלתיות - הרתעה כללית ואישית, מניעה, שיקום וחינוך; ומהן מטרות שעניינן הגשמת צדק ללא שאיפות תכליתיות-מעשיות - תגמול והוקעה. התגמול כמטרת ענישה, מיועד לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו... בקביעת העונש על בית-המשפט לתת למטרות הענישה השונות משקל ראוי, ההולם את נסיבות המקרה." (ע"פ 3031/98, פלוני נ' מ"י, פד"י נ"ה (3)577) בע"פ 5106/99 אבו ניג'מה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1)350, 354 נאמר מפי כב' השופטת דורנר: ”ענישת עבריינים אינה עניין מכאני. לא ראוי להטיל גזרי - דין לפי תעריפים. בגדר שיקול - הדעת שמוענק לשופטים בשיטתנו, שבה החוק קובע לרוב עונש מרבי, על השופטים מוטל לקבוע את העונש ההולם לנאשמים האינדיווידואליים העומדים בפניהם. זאת ועוד: קביעת העונש צריכה להיעשות תוך התחשבות במכלול מטרות הענישה: "מהן תועלתיות - הרתעה כללית ואישית, מניעה, שיקום וחינוך, ומהן מטרות שעניינן הגשמת צדק ללא שאיפות תכליתיות מעשיות- תגמול והוקעה ... שנועדו לשקף את היחס הראוי בין חומרת העבירה לבין חומרת העונש, ואת הוקעתה של החברה את מעשה העבירה וסלידתה ממנו" (ע"פ 3004/98 מדינת ישראל נ' פלוני). על בית-המשפט לתת למטרות הענישה השונות משקל יחסי ההולם את נסיבות המקרה המסויים ואת הנאשם המסויים שבפניו, ולאזן ביניהן". בע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל - פ"ד נח(3) 577, 583, בפרק שכותרתו "ענישה וענישת קטינים", אומר הנשיא ברק את הדברים הבאים: ”הקשה בתפקידי השופט הוא בגזירת עונשו של נאשם. השיקולים שרשאי, וחייב, השופט לשקול הם רבים ומגוונים, והם כוללים בחובם הן שיקולים כלליים הן שיקולים שהם אינדיווידואליים לנאשם העומד לדין (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 434; ראו גם ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ' מדינת ישראל (להלן - פרשת ליבוביץ [2]), בעמ' 179). במסגרת שיקולי הענישה עלינו לשקול את חומרת העבירה ואת מהותה ואת הצורך בהרתעתם של אחרים מפני ביצועה. עלינו להגשים מטרות שיקומיות הטמונות בהליך הענישה. "...שיקומו של העבריין הוא אחד השיקולים החשובים במכלול דרכי הענישה ומטרותיה" (פרשת ליבוביץ [2], בעמ' 185). יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של העבריין שבאים לגזור את עונשו. שיקולים אלה לרוב מוליכים לכיוונים נוגדים, ועל בית-המשפט ליתן להם משקל ולאזן ביניהם. כמובן, כל נאשם ונסיבותיו הוא, כל נאשם והשקלול של הרכיבים השונים לגביו. זהו עקרון הענישה האינדיווידואלית (ע"פ 433/89 אטיאס נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 175).ו לצד שיקולי ענישה כלליים אלה יש להוסיף את העובדה כי המערערים שלפנינו הם נערים קטינים. לא הרי הענשתו של קטין כהרי הענשתו של בגיר...". 4. הנאשם יליד שנת 1988. בזמן ביצוע העבירה היה הוא בן 19. נסיבות חייו קשות במיוחד. הוריו נטשוהו לנפשו, בהיותו בן שנה ומאז ניתקו עמו כל קשר. הוא חווה תחושות קשות של נטישה ודחיה שפיתחו בו הערכה עצמית נמוכה וסף תיסכול נמוך. הוא אומץ ע"י דודיו איתם הוא חי עד היום. עברו נקי וזוהי הפעם הראשונה בה טועם הוא את טעמו המר של המאסר. הנאשם היה נתון במעצר תקופה של כ 5 חודשים. יש להניח שתקופה זו השאירה עליו רושם והמחישה לו את המחיר המשולם על הפרת חוק חמורה. 5. הפגיעה במתלונן התרחשה תוך כדי קטטה - בה נטלו חלק חבריו של המתלונן, במהלכה נפצע הנאשם ע"י אחד מהם. יתכן שהדבר קרה קודם לפגיעת הנאשם במתלונן. ויתכן כי החפץ בו עשה הנאשם שימוש בתקיפת המתלונן, נמצא על ידו במקום הקטטה ותוך כדי התרחשותה. 6. בבוא בית משפט לגזור מאסר למי שהוא עול ימים, העושה את צעדיו הראשונים בחייו הבוגרים, שזהו לו מאסרו הראשון, עליו לתת לבו, בין היתר, לכך כי המאסר עצמו טומן בחובו סיכונים גדולים וכי מעבר למידה מסויימת, רעתו גדולה מטובתו, לפרט שאת דינו גוזרים ולחברה. בשוקלי את האפשרות לשלוח את הנאשם לתקופת מאסר נוספת, אל מול האפשרות שהוא יבצע את המאסר בעבודות שירות והוא ילווה ע"י שירות המבחן שישלבו בתהליך טיפולי שמטרתו ללמד את הנאשם לשלוט בכעסיו, אני מוצא כי מעלותיה של השניה רבות יותר לנאשם ולחברה. טוב לו ולחברה שבעוד שנה הוא יהיה אחרי ביצוע עבודות שירות ואחרי תקופת מבחן בחסות שירות המבחן, מאשר יהיה בוגר של שנת שהייה בבית סוהר על כל הסכנות הטמונות בכך. 7. הגם, שככלל, נסיבותיו האישיות של נאשם נסוגות מפני האינטרס הציבורי שבענישה מחמירה במקרים כענייננו, הרי שכל מקרה נבחן לעצמו. בענייננו, כאמור, מצאתי כי יש טעמים טובים להעדיף את הדרך המומלצת ע"י שירות המבחן על פני דרך המאסר. 8. לאחר שהסברתי לנאשם את משמעות צו המבחן והזהרתיו שאם לא ימלא אחרי הצו מכל בחינה שהיא, או יעבור עבירה נוספת, יהיה צפוי לעונש על העבירה שבגללה ניתן הצו ולאחר שהנאשם הביע נכונותו למלא אחר הוראות הצו, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: א. שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, אם הנאשם יימצא מתאים לכך על ידי הממונה על עבודות השירות. ב. 18 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע. ג. צו מבחן למשך שנתיים, במהלכן יעמוד בפיקוח קצין מבחן. ד. פיצוי למתלונן בסך של 7500 ש"ח. קובע המשך דיון לצורך קבלת חוו"ד הממונה על עבודות השירות לתאריך 17.11.08 בשעה 12:00. הממונה על עבודות השירות יעביר חוות דעתו לבית המשפט עד למועד האמור. משפט פלילידקירה