החלטה החקירה וההליכים הקודמים ; כנגד העורר, המכהן, משנת 1990, כמפקד שירותי כבאות והצלה איגוד ערים טבריה (להלן: "האיגוד"), התגלו חשדות כבדים לפיהם ביצע העורר מספר רב של מעשי גניבה, מעילה באמון, ניצול תפקידו וניצול הכפופים לו ובעלי עסקים המצויים בקשר עסקי עם האיגוד, לשם קבלת טובות הנאה אישיות, במשך תקופה ארוכה ובהיקף כספי ניכר. ביום 7.1.08 נעצר העורר לחקירה ומעצרו הוארך ע"י בימ"ש עד יום 13.1.08. בדיון שהתקיים בפני בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת קנטור), ביום 13.1.08, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה ישוחרר העורר במספר תנאים (להלן: "התנאים המוסכמים" או "התנאים"), אשר אין צורך לפרטם, במלואם. תקפם של חלק מהתנאים, אשר נקצב בזמן, פקע וחלקם אינו רלבנטי לדיון. לענייננו חשוב להביא, כלשונם, את תנאים מס' 6 ו- 8, הקובעים איסורים דלקמן: "6) לא להגיע לאף מקום השייך לנציבות הכבאות בכלל ולמקום עבודתו בפרט, לרבות תחנות צמח וכדורי ולמשרדי נציבות הכבאות הראשית וזאת למשך 30 יום מהיום. זימון לצרכי הליכים כלשהם ע"י הנציבות, יקבל אישור המשטרה מראש." "8) אי יצירת קשר עם אנשים שיפורטו ברשימה שתימסר ע"י המשטרה לחשוד תוך 48 שעות, בין במישרין, בים בעקיפין ובכל דרך שהיא, לרבות באמצעות טלפון, פלאפון וכל תקשורת מחשב ולרבות במסרונים (אס.אם.אס)." הרשימה הנזכרת בתנאי 8 הנ"ל, סומנה על ידי כמסמך ע/1 (להלן: "הרשימה"). ערר זה, אשר בפניי, הינו על החלטת בימ"ש קמא (במותב הנ"ל), מיום 18.2.08, בב"ש 349/08 (להלן: "ההחלטה השניה"), לפיה הוארך מועד תום תקפו של תנאי שחרור, מס' 6 הנ"ל (להלן: "התנאי"), למשך 90 ימים נוספים. עיקר טענות הצדדים בבימ"ש קמא ; ההחלטה השנייה ניתנה בעקבות בקשה אשר הגישה המדינה "להארכת תוקף תנאי שהוטל במסגרת שחרור בערובה", ובה נטען, בין היתר, כי מאז שוחרר העורר נמשכה החקירה, העמיקה והסתעפה, נאסף חומר רב ונחשפו חשדות נוספים. כן נטען, שקיים חשש ניכר שהעורר ימשיך לבצע עבירות במקום עבודתו וכי מעמדו הבכיר של העורר מקנה לו השפעה רבה על עתידם הכלכלי והמקצועי של הכפופים לו ושל בעלי עסקים המקיימים קשרים עסקיים עם האיגוד דבר היוצר חשש ניכר ששובו לעבודתו יוביל לשיבוש החקירה, בין ע"י הפעלת לחץ על גורמים הנוגעים בדבר, בין ע"י פגיעה קשה בנכונות אותם אנשים לשתף פעולה באופן מלא, בין ע"י "פיברוק" מסמכים וראיות ובין ע"י העלמת מסמכים וראיות וכי התנהגותו של העורר, מאז שוחרר מחזקת חשש זה. בנוסף לכך, לטענת המדינה, בטיעוניה בעל פה, בפני בימ"ש קמא, הפר העורר, מאז שוחרר, חלק מתנאי השחרור המוסכמים, דבר המצביע על כך שמורא החוק אינו חל עליו. לפיכך, ביקשה המדינה הארכת תוקף התנאי למשך 150 ימים נוספים, החל מיום 13.2.08. באי כוחו של העורר טענו, בין היתר, כי מדובר היה בתנאי שחרור מוסכמים, אשר לא הופרו ע"י העורר וכי הבקשה אינה מבהירה באיזו מסגרת הוגשה, האם כבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים" או "החוק"), או בבקשה חדשה, לפי סעיף 48 לחוק המעצרים. לטענתם, אם נטען להפרת תנאי השחרור היה על המדינה לפנות בבקשה לפי סעיף 51 לחוק וכי, למעשה, מבקשת המדינה לבטל הסכמות אליהן הגיעו הצדדים ועליהן סמך העורר ובכך הופר אינטרס הצפייה וההסתמכות של העורר. עוד הפנו הסנגורים לסיפא של התנאים, שם הוסכם, כי המדינה רשאית להקל בתנאים או לקצר תקופתם וטענו, כי הרחקתו של העורר ממקום עבודתו לתקופה כה ארוכה עלולה לפגוע, קשות, בפרנסתו ובפרנסת בני משפחתו ולהמיט עליו כליה. לטענתם, סמכות כזו מסורה לביה"ד לעבודה, בהליך מסודר ומאוזן ואין לעשות, לשם כך, שימוש בסעיף 48 לחוק המעצרים, שהינו סעיף חריג, המיועד למקרה בו העבירה התאפשרה רק כיוון שהאדם שימש בתפקיד. לטענת הסנגורים, היה על המשטרה, אשר מבצעת חקירה מזה כ-8 חודשים, להשלים, תחילה, את חקירת כל האנשים במקום העבודה של העורר, על מנת לאפשר חזרתו לעבודתו. החלטת בימ"ש קמא ; בימ"ש קמא הטעים, כי לא ניתן היה להבין, האם מדובר בבקשה לעיון חוזר, בהתאם לסעיף 52 לחוק המעצרים, או בבקשה חדשה, לפי סעיף 48 לחוק, אולם מצא, כי בין כך ובין כך, יש מקום להאריך את תוקף התנאי. כן ציין בימ"ש קמא, כי לאור תנאי מס' 8, מהתנאים המוסכמים, לא ברור כיצד יכול העורר לחזור למקום עבודתו ולהמשיך בעיסוקו, באשר לפי הרשימה נאסר עליו ליצור קשר עם כל עובד של איגוד הכבאות, עם חברי מועצת האיגוד, עם ספקים חיצוניים של האיגוד ועוד ותנאי זה לא הוגבל בזמן. בימ"ש קמא קבע, כי אי הארכת התנאי תקל על ביצוע עבירות נוספות על ידי העורר ותפגע באפשרות למצות את החקירה. כאמור - על החלטה זו הוגש הערר דנן. טענות הצדדים בפניי ; בנוסף לאשר נטען בבימ"ש קמא הוסיפו הסנגורים המלומדים וטענו בפניי, כי הנחת המוצא שלהם, בעת שהסכימו לתנאים, היתה שניתן יהא להקל בהם וכי המשטרה תכלכל צעדיה בהתאם, על מנת לאפשר הקלה. עוד נטען, כי בקשת המדינה להארכת תקופת התנאי הוגשה שלא בתום לב, תוך הפרת ההסכמות אשר באו לידי ביטוי בתנאים המוסכמים, כי המדינה לא החליטה באיזה ערוץ היא פונה בבקשתה והיה על בימ"ש קמא לדחותה אך משום כך, כי מדובר בהגבלה דרקונית, אשר יש בה משום ענישה של ממש, הפוגעת בזכות היסוד של העורר לחופש עיסוק ואשר תביא לפיטוריו של העורר, וכי היה על ביהמ"ש לאזן בין צרכי החקירה ובין זכויות העורר ע"י הצבת תנאים מגבילים פחות, כגון מניעת קשר בין העורר למעורבים בחקירה, בכל נושא או תחום הקשור בחקירה. כן טוענים הסנגורים, כי המדינה לא ציינה מהן פעולות החקירה אשר נותרו לביצוע ואשר דורשות נקיטת צעד כה דרסטי. עוד טוענים הסנגורים, כי נוצרה דרך בה יוכל העורר להמשיך בעבודתו מבלי הגיע לתחנה, באמצעות איש קשר, שאינו קשור לחקירה, אולם כאשר נודע הענין למשטרה היא טרפדה זאת. המדינה הציגה בפניי את העדויות המרכזיות בתיק החקירה וסיכומן וכן תיק נוסף ובו העדויות אשר נגבו על ידה ממועד הגשת הערר, וטענה, כי אלה מצביעים, בנוסף על החומר שנאסף מאז שחרורו של העורר, על נסיונותיו של העורר לשבש את החקירה ועל הפרת התנאים המוסכמים על ידו. לטענת החוקרים קיימות פרשיות נוספות שטרם היה סיפק בידם לחקור וקיים חשש שאי הארכת התנאי תביא לשיבוש החקירה מצד העורר. המדינה מצביעה על חומר חקירה המעיד על כך שהעורר ובא כוחו רקמו מהלך פסול, בדרכים לא נאותות, אשר נועד להחזיר את העורר לעבודה באמצעות איש קשר, תוך הפרת התנאים המוסכמים. דיון ומסקנות ; מהות ההליך - אכן, המדינה לא הבהירה בבקשתה בפני בימ"ש קמא (ואף לא בפניי), מכח איזה סעיף הוגשה בקשתה. עם זאת, אינני סבורה כי אך בשל כך היה על בימ"ש קמא לדחות את הבקשה על הסף, שכן קיים בדין בסיס חוקי להגשת בקשה כזו. לטעמי, ספק אם ניתן לומר שמדובר בהליך חדש, אולם סבורה אני שניתן לראות בבקשה, לפחות לפי חלק מטעמיה, בקשה לעיון חוזר, גם אם הדבר לא נאמר, ברחל בתך הקטנה. אמנם, מאז שנקבעו התנאים המוסכמים עבר אך חודש, חסר 3 ימים, ואף מרבית הטענות אשר נטענו בבקשה אינן מקימות עילה לעיון חוזר, אולם הטענות המבוססות על התנהגותו של העורר מאז שחרורו, אשר נטענו, בקצרה, בבקשה וביתר הרחבה, הן בדיון בפני בימ"ש קמא והן בדיון בפניי, כמפורט לעיל, מהווה בסיס להגשת בקשה לעיון חוזר מכח סעיף 52 לחוק המעצרים, לאור האפשרות של פנייה בבקשה לעיון חוזר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות", כאמור בסעיף. מחומר החקירה, אשר נאסף מאז שחרורו של העורר עולות, אכן, עובדות ונסיבות חדשות, המצדיקות עיון חוזר. אקדים ואומר, כי על בסיס החומר שנאסף נראה שיכולה היתה המדינה אף לפנות בבקשה על פי סעיף 51 לחוק המעצרים. לטענת הסנגורים המלומדים, לפיה היה על המדינה לפנות לביה"ד לעבודה, בטרם ניתן יהא להגביל את העורר מלהיכנס למקום עבודתו אין כל בסיס, לא בלשון חוק המעצרים ולא במטרתו והיא אף מנוגדת לפסיקת ביהמ"ש העליון. סעיף 48(3) לחוק המעצרים מסמיך את ביהמ"ש לקבוע איסור על כניסה "לאזור, לישוב או למקום בארץ, שיקבע" וסעיף 48(10) לחוק מקנה לביהמ"ש סמכות לאסור על "המשך עיסוק הקשור בעבירה, כאשר מתקיים יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהווה סכנה לבטחון הציבור, או עלול להקל על ביצוע עבירה דומה". בנוסף - על פי סעיף 48 רישא לחוק ממילא אין מדובר ברשימה סגורה וביהמ"ש "רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון". המנגנונים הקבועים במשפט העבודה, בענין עיסוקו של אדם, לחוד וחוק המעצרים לחוד. הדברים ברורים ואין צורך להרחיב בענין. הבקשה לגופה - עיינתי, עיין היטב, בחומר החקירה, אשר נמסר לעיוני ומצאתי כי הוא מבסס היטב חשדות כבדים ביותר לביצוע המעשים המיוחסים לעורר, על ידי העורר, באופן הנטען ע"י המדינה, דהיינו חשדות לפיהם העורר גנב מהאיגוד, במשך תקופה ארוכה של מספר שנים, סכומי כסף ניכרים, תוך שהוא מפעיל, גורמים שונים - עובדי האיגוד הכפופים לו וכן ספקים שונים של האיגוד. עיון בחומר החקירה, אשר נאסף ע"י החוקרים מאז שחרורו של העורר (להלן: "חומר החקירה הנוסף"), מעלה, בנוסף, חשדות של ממש, שהעורר פעל לשם שיבוש החקירה, ביותר מאשר דרך אחת ואף הפר את תנאי מס' 8 מהתנאים המוסכמים. בחומר החקירה הנוסף, ראיות לכאורה, לפיהן, יצר העורר, כשהוא לבוד במדיו, קשר עם בית עסק אשר נאסר עליו ליצור קשר עימו. העורר מודה שהוא לבש את מדיו ומוסר לכך הסבר כלשהו, אולם מכחיש כי יצר קשר כמיוחס לו. כמו כן יצר העורר קשר, באמצעות אשתו וכן שוחח, אישית, בענינים הנוגע לחקירה, עם יושב ראש האיגוד, מר מוטי דותן וכן עם נציב כבאות והצלה, מר שמעון רומח. תוכן השיחות מצביע, בבירור, על חשש ממשי ביותר לשיבוש מהלכי חקירה מצד העורר לו יבוטל התנאי. בנוסף, קיימות בחומר החקירה הנוסף ראיות לכך, שבא כוחו של העורר פעל כדי ליצור מנגנון לפיו העורר יחזור לבצע את עבודתו באיגוד, דהיינו לפקד על האיגוד, ללא כניסה לתחנה, באמצעות גורם אחר "שאינו קשור בחקירה". משמעות "פיקוד" זה הינה, כמובן, ביצוע פעילות באותם תחומים, באותם מקומות, וכן עם אותם עובדים הכפופים אליו ואותם ספקים, אשר נמצאים ברשימה. צריך היה להיות ברור, הן לעורר והם לבא כוחו, כפי שברור לכל בר-בי-רב, כי יצירת קשר עם אנשים וגורמים הכלולים ברשימה, אף אם היא נעשית באמצעות גורם נוסף, גם היא הינה יצירת קשר אסורה. עיון בעדויות שנגבו בענין זה, לרבות ההודעה שנגבתה מבא כוחו של העורר ובמיוחד זו שנגבתה מהעורר עצמו, מעלה תהיות רבות, בין היתר בנוגע לעובדה שהחלטות בימ"ש קמא לא הומצאו לגורמים באיגוד, עימם יצר בא כוחו של העורר קשר ובנוגע ליוזמה לתלות על הלוח באיגוד מכתב המודיע שהעורר חוזר לפקד על התחנה, על המשמעות הברורה של הודעה כזו. המעשים הנ"ל מראים, כי אין על העורר מורא הדין, כי לא ניתן ליתן בו אמון ולא ניתן לסמוך עליו וכי קיים חשש ממשי שהוא ינצל את סיום תחולתו של תנאי מס' 6, על מנת להטיל מורא על הכפופים לו ועל ספקים, כמו גם לשיבוש ראיות ומהלכי חקירה בדרך אחרת ואף מעלה חשש לביצוע עבירות נוספות, דומות, על ידו. ראוי להבהיר, כי תקופת המעצר לפני הגשת כתב אישום, מוגבלת ל- 35 ימים וניתן להאריכה רק באישור היועץ המשפטי לממשלה, כאמור בסעיף 17(ב) לחוק המעצרים ולא יותר מ- 75 ימים, כאמור בסעיף 59 לחוק ואילו פרק הזמן בו יחולו התנאים השונים, הקבועים בסעיף 48 לחוק המעצרים, ארוך הרבה יותר והינו 180 ימים, אשר ניתנים להארכה (אם הבקשה הוגשה, באישור תובע, בתוך התקופה), לעוד 90 ימים (כאמור בסעיף 59 לחוק), פרק זמן, כולל של 9 חודשים, היכול להיות משמעותי, כאשר מדובר בהגבלה קשה, במיוחד כאשר טרם הוגש כתב אישום. ברי כי אין דין תנאים מגבילים כדין מעצרו של אדם וכי אין דין תנאי המחייב הודעה על שינוי במקום מגורים או מקום העבודה, כדין תנאי האוסר התייצבות במקום העבודה. תנאי השחרור שונים ומגוונים. חלקם מכביד פחות וחלקם מכביד יותר והם באים להבטיח מטרות שונות, החל מהבטחת התייצבות לחקירה, דרך דיון במשפט או בערעור, התייצבות לנשיאת העונש וכלה במניעת שיבוש הליכי משפט, כאמור ברישא של סעיף 48 לחוק המעצרים (ומטרות ספציפיות, נוספות, המצוינות בחלק מסעיפי המשנה של סעיף 48 לחוק). לפיכך, יש לערוך, בכל מקרה ומקרה לגופו, איזון בין צרכי החקירה והבטחת אינטרס הציבור במיצוייה, אל מול ההכבדה אשר בתנאים המגבילים ולוודא שהפגיעה בחשוד (אל מול אינטרס הציבור), לא תהא בלתי מידתית. ככל שהתנאי מכביד יותר, כן יהא על המדינה להראות חשש ממשי יותר לפגיעה קשה יותר באינטרס הציבורי. איסור כניסה למקום העבודה מהווה פגיעה קשה באדם, מה גם שהוא נושא בחובו פוטנציאל להביא, ברבות הימים, לאובדן מקור פרנסתו. לפיכך, ראוי שלא להאריך איסור כזה, אלא במקרים בהם הדבר חיוני לחקירה ובמקרים בהם ביטול האיסור יפגע קשות באינטרס הציבורי. ראו בענין זה, דברי כבוד השופטת ארבל בבש"פ 6817/07 - מדינת ישראל נ' רפאל סיטבון (להלן: "ענין סיטבון"), אשר פירטה את האיזונים אשר על ביהמ"ש לערוך בדונו בכגון דא (בהתיייחס לסעיף 48(10) לחוק המעצרים), כאשר עסקינן בעיסוק מותר: "על בית המשפט לשוות לנגד עיניו בין היתר את הפגיעה הקשה שיש באיסור העיסוק על הנאשם הנהנה מחזקת חפות ועל פרנסתו, את הפגיעה שיכולה להיות בהוראה כזו על משפחות העובדים התלויים בו ואת הנזק שייגרם בגין הוראה שכזו לעסקו. כן עליו להעריך האם ההליך יימשך זמן רב, באופן המשליך במישרין גם על משך התקופה לגביה יחול איסור העיסוק, ולבחון האם בנסיבות אלה מדובר באמצעי מידתי. אל מול אלה עליו לשקול את הסכנה שעלולה להיות טמונה בהמשך עיסוקו זה לבטחון הציבור או את ההקלה שתהא בכך בעבורו לשוב ולבצע את העבירה, ואת הפגיעה באינטרס הציבורי שעלולה להיגרם עם ביצוע עבירות נוספות." בעניין סיטבון מדובר היה בחשדות בנוגע למהילת דלק, אשר כבר הבשילו לכדי כתב אישום ובאיסור גורף לעיסוק בתחום הדלק. בענייננו, מדובר, אמנם, באיסור כניסה למקום העבודה, אשר הולם יותר את סעיף 48(3) לחוק המעצרים, אולם ברי, כי לאור תפקידו של העורר, בתחום הכבאות, יש בכך הגבלה משמעותית לגבי אפשרות עיסוקו בכלל, הקרובה יותר לסעיף 48(10) לחוק ויש להזכיר, שוב (בהבדל מענין סיטבון), כי מדובר בעורר, אשר טרם הוגש כנגדו כתב אישום. עם זאת, לאור חומר החקירה, אשר הוצג לעיוני, אשר מעלה בסיס של ממש לחשדות ולאור התנהלותו של העורר, מאז שחרורו, כפי שפורטה לעיל וכפי שהיא עולה מחומר החקירה הנוסף, המבססת את החששות, אשר הועלו ע"י המדינה בנוגע לאשר יקרה לו יבוטל התנאי, אין מנוס מקביעה, כי קיים חשש של ממש, כי אי הארכת התנאי תגרום לשיבוש הליכי החקירה, כטענת ב"כ המדינה וכן, כי קיים חשש ממשי שהעורר ימשיך ויבצע עבירות דומות לאלה בהן הוא נחשד. לפיכך, קיימת עילה להארכת התנאי, הן לפי סעיף 48(3) לחוק והן לפי סעיף 48 (10) לחוק. יש עוד לומר, כי בימ"ש קמא איזן נכונה, בין זכויותיו של העורר ובין האינטרס הציבורי, עת לא נעתר, במלואה, לבקשת המדינה, להארכת תקופת התנאי ב- 150 ימים נוספים, אלא העמיד, בשלב זה, את תקופת ההארכה על 90 ימים. בנסיבות העניין, לאור כל האמור לעיל, אין כל מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא. הערר נדחה. מעצרגניבה