החלטה 1. בתאריך 14.4.04 הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים, קבוצת כדורגל ומנהלה הפעיל, בגין העבירה של אי תשלום מס שנוכה ממשכורת ושלא ממשכורת, בתקופה שבין אוקטובר 2000 ועד יוני 2002, בסכום של כ- 2.5 מליון ₪, עבירות על סעיף 219 לפק' מס ההכנסה (נוסח חדש) (להלן - "הפקודה"). הנאשמים הגישו בקשה לעיכוב הליכים ורק ביום 8.2.06 הודע לבית המשפט כי בקשה זו נדחתה. בשלב זה ביקש נאשם 2 (להלן - "הנאשם") לטעון מספר טענות מקדמיות, ומפאת מורכבותן הוגשו טיעוניו בכתב, וזאת ביום 3.4.06 (ובתאריך 24.4.06 אף הוגש נוסח מתוקן), תגובת המאשימה הוגשה בתאריך 4.5.06 ובתאריך 12.6.06 התקבלה תשובת הנאשם לתגובה ועתה הגיע המועד למתן החלטתי. 2. טענות הנאשם הינן שלוש: ראשית, הגנה מן הצדק, שנית, הצדק סביר, כאמור בסעיף 219 לפק' ושלישית, כי כתב האישום אינו מגלה עבירה. אתייחס עתה לכל אחת ואחת מטענות הנאשם. 3. הטענה "להגנה מן הצדק" המחייבת, במקרה המתאים, מחיקת כתב האישום, מבוססת על טענת אפלייה, כאשר המאשימה, באמצעות פרקליטות המדינה, החליטה שלא להגיש כתב אישום בגין עבירה דומה של אי ניכוי ואי תשלום מס ממשכורות בענינה של התזמורת הסימפונית ירושלים ועו"ד יחזקאל בייניש, מנהלה, בעוד היא עומדת על האישום כנגד הנאשמים ודוחה את בקשת הנאשם לעיכוב הליכים. לטעמי אין ספק כי בהגשת כתבי אישום באופן מפלה ואי שיוויוני, אכיפה בררנית ופסולה, תוך קיפוח אחד מבין שווים, ללא הסבר ראוי וסביר, ענייננו ב"התנהגות בלתי נסבלת של רשויות התביעה" הפוגעת באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות, ותחייב את זיכוי הנאשמים או ביטול כתב האישום. אולם לשם כך על הנאשם לבסס את טענתו לאפלייה, דהינו, לזהות בנסיבות שני המקרים, פרשתנו ופרשת התזמורת. על פני הדברים, שתי הפרשיות דומות מאוד בנסיבותיהם. ענייננו בגופים מלכ"רים ובמנהליהם - עורכי דין, שאף לא קיבלו שכר בגין שירותם בתפקיד יו"ר. סכומי אי תשלום מס שנוכה - דומים, מדובר בשני גופים בעלי מטרות ציבוריות כלליות כתרבות וספורט, כשהסיבה לביצוע העבירה בשני המקרים היתה הפסקת המימון מחלק מהגופים הציבוריים התומכים, כך שקופת הגוף נותרה ריקה. בשתי הפרשות, על פי הנטען, חלק נכבד מהחוב לשלטונות המס - שולם, אך כשבמקרה של הנאשמת, לאחר פירוק האגודה שולמו המשכורות, רטרואקטיבית, בסכום של כ- 7 מליון ₪, מהן נוכה המס ושולם, בעוד שבפרשת התזמורת, הסכום שהועבר היה כ- 600,000 ₪ בלבד. ולבסוף - בשני המקרים, בגין הליכי פירוק, המנהל היה מנוע מלהמשיך בניהול העמותה כך שנמנעת ממנו כל אפשרות לפעול להסרת המחדלים. אולם לטענת ב"כ המאשימה, על אף הדמיון, רב השוני בין המקרים. מקור מימון פעילות התזמורת היה מגופים שלטוניים או ציבוריים ממש, כמו רשות השידור, עיריית ירושלים ועמותת ידידי התזמורת ואלו הפסיקו את הזרמת התמיכה המאפשרת את פעילות התזמורת תוך שהם חוזרים ומבטיחים כי המימון יגיע בהמשך. מימון הנאשמת היה, בין השאר, מגורם פרטי כמו חב' עסיס. הנאשם לא טרח לציין בבקשתו את היחס שבין המימון ממקורות פרטיים ובין המימון ממקורות ציבוריים, כמו מועצת ההימורים ועיריית רמת - גן. ואכן, אם מימון קבוצת כדורגל מותנה בהזרמת כספים מגוף פרטי וגוף זה מחליט על עצירת המימון, על הקבוצה להפסיק את פעילותה ולא להמשיך בתשלום משכורות לשחקנים ולעובדים, אלא בהסתמך על מקור מימון צפוי אחר. ב"כ המאשימה אף מצביע על הודאת הנאשם כי המחסור במזומנים נבע בעיקר מכשלון עיסקה כלכלית! אף טוען ב"כ המאשימה בתגובתו כי הנאשמים כלל לא הוכיחו את טענתם כי אי תשלום כמס שנוכה נבע דווקא מחוסר תקציב ומעצירת המימון, ולטענה זו אחזור בהמשך. שוני נוסף, כך לטענת המאשימה, הוא שבמהלך כל תקופת אי העברת הניכויים התריעו מנהלי התזמורת על בעיות המחסור בכספים בגין אי העברת התקציבים הציבוריים המובטחים, כולל בפני שלטונות מס ההכנסה, כך שהפעילות העבריינית לכאורה היתה מודעת וידועה לשלטונות, ומדובר כל הזמן בקופה הציבורית. תשובת הנאשם לכך הינה כי כך היה הדבר אף בענינה של הנאשמת, במגעי הנאשם עם גובה המס בפ"ש רמת גן, אולם לטענה עובדתית זו עדיין דרושה הוכחה. 4. הנאשם מוסיף וטוען כי בענינה של הנאשמת כלל לא שולמו המשכורות, כמצויין בטבלה שבכתב האישום, כך שלא קמה כל חובה לשלם את המס שכלל לא נוכה, ומכאן שאי השיוויון בין שתי הפרשיות - זועק. תשובת המאשימה לטענה זו הינה כפולה. ראשית, כי טענה עובדתית זו לא הוכחה, ושנית - כי טענה זו כוללת בחובה את הודיית הנאשמים בעבירה של הגשת דו"חות כוזבים לשלטונות המס בענין תשלום המשכורת. הנאשם מבהיר בטיעוניו כי הסיבה להגשת דו"חות כוזבים שכאלה היתה דרישת הביטוח הלאומי לדווח על גובה המשכורת האמורה להשתלם, אף שבפועל לא שולמה, לצורך חישוב פיצויי עתידי במקרה של תביעה כנגד המוסד. לטענה בדבר העדר הוכחת אי תשלום המשכורת, מפנה הנאשם להוכחת החוב של העובדים או השחקנים שהוגשה למפרק הנאשמת, ממנה ניתן לחשב בבירור את סכום חוב השכר לתקופה הרלוונטית. כל שיכול בית המשפט לקבוע הוא שטענות הנאשם הינן טענות עובדתיות שאין מקומן בשלב הטענות המקדמיות ועל הנאשם עדיין להוכיח את טיעוניו בנושא זה, בהעדר הסכמת המאשימה לעובדות. אולם, לטעמי, אם תוכחנה העובדות שבבסיס טענה זו, ממילא קיים לנאשמים "הצדק סביר" ואף יתכן שעל בית המשפט יהיה לקבוע כי יסודות העבירה כלל לא התקיימו והרי כל אישום חילופי לא הוגש והדבר אף לא התבקש בתגובת המאשימה. ובענין זה יש עוד להוסיף כי אם יוכח בפני כי הנאשם השמיע את טענותיו אלו בפני חוקריו או בבקשתו לעיכוב הליכים, והמאשימה נמנעה מלהשלים את החקירה ולברר את סוגיית אי תשלום המשכורות ואף את נושא ההתרעות וההסברים שניתנו לגובה המס בפה"ש, יתכן כי תעמוד לנאשם הטענה בדבר מחדלי החקירה, ואם יתברר כי מחדלים אלו ימנעו מהנאשם להוכיח את הגנתו יהיה בכך כדי "נזק ראייתי" לנאשם, על כל הנובע מכך לענין הוכחת יסודות העבירה במשפט. יחד עם זאת - אין בכך כדי לפטור את הנאשם מהוכחת מלוא טענותיו. לאור כל זאת, טענת ההגנה מן הצדק נדחית בשלב מקדמי זה ואם יהיה צורך בכך, אחזור ואדון בטענה בהכרעת הדין. 5. גם טענת ה"הצדק הסביר" כאמור בסעיף 219 לפק', הינה טענה עובדתית שאין מקומה בשלב הטענות המקדמיים האמורות להתבסס על האמור בכתב האישום ועל עובדות מוסכמות נוספות. ממילא, טענת האפלייה אינה בגדר "הצדק סביר", וכך אף לא נושא הפסקת הזרמת המימון, שכאמור, עדיין לא הוכח הדרוש. הטענה בדבר אי תשלום משכורת, באם תוכח, עשויה להביא לזיכוי הנאשמים. 6. הטענה האחרונה הינה כי כתב האישום אינו מגלה עבירה. על פי הנטען בדוחות שהגישה הנאשמת לפקיד השומה נרשם במשבצת בה נאמר "סה"כ חיובים לתשלום", סכום אפס, ומכאן שלא היתה, גם על פי דיווחי הנאשמת, כל חובה לתשלום מס. גם טענה זו אינה במקומה באשר הדוחות עדיין לא הוצגו כראיה. מכל מקום הרי לטענת המאשימה, גם הציון "אפס" היה כוזב וסתר את המצויין בשאר חלקי הטופס - סכום המשכורות ששולמו וסכום המס שנוכה, ולא הועבר. 7. אשר על כן, טענות הנאשם נדחות. המשפט ימשך כסידרו. כדורגלדיני ספורטמיסיםמשכורת