פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט דוד מינץ), בת"פ 2777/06, מיום 27.1.08, בגדרו זוכה המשיב מחמת הספק מהעבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק; ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק. העובדות המתוארות בכתב האישום 1. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 13.6.06, סמוך לשעה 17:45, ברחוב יהודית בגילה, עמד (להלן - כהן) עם רכבו על נתיב נסיעה, באופן שחסם את הנתיב, ושוחח עם המשיב, אשר עמד מחוץ לרכב. באותה עת הגיע מאחורי רכבו של כהן רכב משטרתי סמוי ובו שלושה שוטרי בילוש. נהג הרכב המשטרתי, השוטר גיא פדידה ( להלן - פדידה), צפר, על מנת לסמן לכהן לפנות את הנתיב. המשיב סימן בידו לפדידה שיעקוף את הרכב. בהמשך לכך, ניגש המשיב אל הרכב המשטרתי ולאחר חילופי דברים קצרים, תפס את ידו של השוטר עודד מהטבי (להלן - מהטבי) אשר ישב ליד הנהג. מהטבי הזדהה בפני המשיב כשוטר, ויצא מן הרכב כשהוא מציג בפניו תעודת מינוי. משראה זאת המשיב החל לברוח בריצה. מהטבי ושוטר נוסף, שמעון ביטון (להלן - ביטון), רדפו אחריו עד שתפסוהו. בתגובה, החל המשיב להשתולל ולתקוף את הבלשים בידיו ורגליו, באופן שהשוטרים נאלצו להפעיל כוח על-מנת לרסנו. בשלב זה הצטרף פדידה לשני השוטרים, ולאחר מאבק נאזק המשיב בידיו, והשוטרים הודיעו לו על מעצרו. בהמשך לכך הובל המשיב למקום מוצנע על מנת לבצע חיפוש על גופו. במהלך החיפוש המשיך המשיב להשתולל ותקף את השוטרים בידיו וברגליו בכל חלקי גופם. לאחר האמור נאזק המשיב גם ברגליו והוכנס לרכב המשטרה, על מנת להובילו לתחנת המשטרה במגרש הרוסים. במהלך הנסיעה השתולל המשיב, קילל את הבלשים, ירק עליהם ואיים עליהם כי ימחק אותם, כי הם לא יודעים עם מי יש להם עסק וכי הם עוד ישמעו ממנו. במגרש הרוסים הורדו האזיקים מעל ידיו ורגליו של המשיב והוא נלקח לשירותים על-מנת לבצע חיפוש על גופו. במהלך החיפוש הכה המשיב את הבלשים באגרופיו וברגליו בכל חלקי גופם, ואף השתמש בראשו לשם כך. במהלך ההתפרעות נחבט ראשו של המשיב בכיור וכתוצאה מכך נגרם לו חתך, אשר הצריך טיפול רפואי ותפירת החתך. על מנת לרסן את המשיב ולכבול אתו שוב באזיקים, נאלצו הבלשים להשתמש בכוח נגד המשיב. בהמשך הובל המשיב לתחנת מוריה, שם צעק, קילל את הבלשים, וכן הטיח טלפון ומשקפי שמש לכיוון פלג גופם התחתון של ביטון ומהטבי, באמרו להם "אתם לא יודעים עם מי אתם מתעסקים אתם תשלמו על זה". כתוצאה, נגרם לפדידה חתך במרפק ומכה יבשה בלחיו וברגלו ולביטון נגרמו כאבים בכתפו. תשובת המשיב 2. בתשובתו לכתב האישום, שניתנה בכתב מפי סניגורו, הודה המשיב כי עמד ליד רכבו של כהן אך הכחיש כי הרכב חסם את הכביש. כן הודה כי ניגש לרכב המשטרתי ואף נמלט ממנו. ברם, הכחיש כי תקף את השוטרים או כי ידע כבר בעת מנוסתו כי מדובר בשוטר. בנוסף, ציין המשיב כי פציעתו נגרמה כתוצאה מאלימות השוטרים שהופעלה נגדו טרם הגעתו לתחנת המשטרה. עיקרי הכרעתו של בית משפט קמא 3. כאמור, המשיב זוכה, מחמת הספק, מכל העבירות שיוחסו לו. בית המשפט ציין בהכרעת הדין כי קיימת מחלוקת עובדתית מי החל באלימות הפיסית - המשיב או מהטבי. בית המשפט הוסיף, כי נוכח עדותו של ביטון, לפיה לא ראה את המשיב מכה את מהטבי, קיים ספק באשר לנכונות גרסתו של פדידה, לפיה המשיב הכה את מהטבי. יצוין כי מהטבי עצמו לא מסר עדות בבית המשפט, מפאת שהותו בחופשה בחו"ל ביום הדיון (3.1.08), ובית המשפט לא ראה להיעתר לבקשותיה החוזרות של המערערת - עובר ליום הדיון, בפתחו ובמהלכו - לדחות את מתן עדותו של עד התביעה, מהטבי, למועד מאוחר יותר. זאת על אף שהמערערת ראתה במהטבי עד מרכזי וייחסה לעדותו חשיבות רבה. בהחלטה שניתנה במהלך הדיון, ציין בית המשפט כי הדעת אינה סובלת שהדיון בעניין יסתיים בשעה 13:15, שעה שייחד לשמיעת תיק זה יום שיפוט שלם (החל משעה 11:30 ועד לגמר), בהוסיפו, כי יש טעם בדברי בא-כוח המשיב, שעמד על כך שעדויותיהם של שלושת השוטרים יישמעו באותה ישיבה. בית המשפט מתח ביקורת על המערערת, ששלחה בקשה לדחיית הדיון רק ביום 27.12.07 (כשבוע לפני הדיון), בעוד הזמנתו של מהטבי לעדות הומצאה ליחידתו ביום 26.11.07. לא נעלם מעיני בית המשפט כי חופשתו של מהטבי אושרה כבר ביום 11.11.07, אולם בית המשפט סבר כי משהגיעה ליחידתו ההזמנה לעדות, היה עליה לשנות את מועד החופשה או לפנות לפרקליטות כדי שזו תעתור בהקדם לדחיית מועד הדיון. בהידרשו בפסק הדין לעניין אי הופעתו של מהטבי, ציין בית המשפט כי לא ראה לדחות את הדיון משום שלא מצא כל הצדקה להלין את דינו של המשיב, והוסיף: "מוכן אני להניח כי לו היה מתייצב, קרוב לוודאי שהיה עומד לימין חבירו פדידה ומעיד כי הנאשם נתן לו מכה בזרוע במקביל לכך שהוא הזדהה לפניו כשוטר. ברם, צודק ב"כ הנאשם בטענתו כי שלושת השוטרים שישבו ברכב היו ממוקדים אך ורק בנאשם. חרף זאת, השוטר ביטון לא טען כי ראה את הנאשם מכה את את השוטר מהטבי. בנסיבות אלו, קיים מקום לספק בנכונות גרסת השוטר פדידה (ושל מהטבי) שהנאשם היכה את השוטר מהטבי ויש לתת לנאשם להנות מספק זה". כמו-כן, לאור עדותו של כהן, לפיה חדל המשיב ממנוסתו ברגע שצעקו השוטרים "משטרה משטרה", ונוכח התרשמותו של בית המשפט כי כהן הינו אדם עדין נפש וישר דרך, הסיק בית המשפט כי מהטבי לא הזדהה בפני המשיב כשוטר, ולפיכך סמכותם של השוטרים לרדוף אחר המשיב ולעכבו מוטלת בספק. באשר למה שהתרחש בתחנת מוריה, קבע בית המשפט, כי התרשם שהמשיב אכן השליך לעבר השוטרים את הפלאפון והמשקפיים אשר היו ברשותו, אך, בעשותו כן, כך קבע בית המשפט, ניתן היה להאשימו, לכל היותר, בעבירה של ניסיון לתקיפת שוטרים, אך לא בתקיפתם. באשר לעבירת האיומים קבע בית המשפט, כי הואיל וקיים ספק אם השוטרים התנהגו כראוי, יכול היה המשיב להתגונן מפניהם באמצעות שבט לשונו. בסוף דבריו קבע בית המשפט, כי טיפול השוטרים בפציעתו של המשיב לא היה ראוי, דבר המאשש את סברת המשיב כי השוטרים התנכלו לו. עיקרי טענות הצדדים בערעור 4. המערערת טוענת, בין היתר, כי טעה בית המשפט משלא נעתר לבקשותיה לדחות את הדיון, בהוסיפה כי לא היה מקום לחשש כי השוטרים יתאמו ביניהם עדויות. עוד טוענת המערערת כי טעה בית המשפט משהטיל דופי בעדותו של מהטבי מבלי ששמע את עדותו. בנוסף, טוענת המערערת כי טעה בית המשפט כשהסיק מסקנה כלשהי מעדותו המסתברת של מהטבי. המערערת סבורה כי הואיל ובית המשפט החליט שלא ליתן הזדמנות נוספת לזימון מהטבי לעדות, היה עליו להגיע למסקנות עובדתיות ומשפטיות על סמך העדויות האחרות שנשמעו, בהתעלם מתוכנה ומשקלה הפוטנציאלי של עדות שלא נשמעה. בנוסף, ציינה המערערת את חשיבות עדותו של מהטבי, בהוסיפה כי זו עשויה לשנות את תמונת הראיות בתיק. עוד ציינה המערערת כי מהטבי זומן לדיוני הוכחות שהיו קבועים לימים 25.9.07 ו- 4.12.07, אולם בית המשפט דחה את הדיונים הללו לבקשת ההגנה, כך שעדותו לא נשמעה בשל מחדלי ההגנה. עם זאת טענה המערערת בהודעת הערעור כי די בראיות שנשמעו במשפט כדי להוכיח את אשמתו של המשיב "למעלה מכל ספק סביר". בסיכום טענותיה בדיון שנערך בפנינו, ביקשה המערערת, כסעד ראשוני, לבטל את הכרעת הדין, ולהורות לבית משפט קמא לשמוע את העד מהטבי ולקבוע ממצאי מהימנות לאחר שמיעת מכלול העדויות. 5. מנגד טען המשיב כי עניינו של ערעור זה בשאלות של עובדה ומהימנות אשר הוכרעו על ידי הערכאה הדיונית, ומשכך יש לדחות את הערעור. המשיב הוסיף כי הדיונים לא נדחו ביוזמתו, אלא בשל הליכי גישור שהתנהלו בין הצדדים. דיון 6. אכן, כטענת המשיב, הלכה מושרשת היא כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית כדבר שבשגרה. התערבות זו אף תהה נדירה יותר כאשר מדובר בממצאים עובדתיים שנקבעו על יסוד התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מן העדים אשר העידו בפניה (ראו ע"פ 2977/06 פלוני נ מדינת ישראל, מיום 17.3.08, וההפניות שם). ואולם, דברים אלו אמורים מקום בו שמעה הערכאה הדיונית את כל העדים אשר הצדדים ביקשו להעיד בפניה, כרגיל וכמקובל בהליך של שמיעת ראיות שקויים כהלכתו. דא עקא, שבמקרה שלפנינו הוכרעה שאלת מהימנות העדים מבלי שבית המשפט קמא שמע את עדותו של עד התביעה המרכזי - מהטבי, וחלף זאת, הניח בית המשפט כי עדותו של מהטבי הייתה תומכת בעדותו של פדידה, ואף הטיל ספק בנכונות גרסתו של מהטבי הגם שלא שמע אותה. נזכיר כי המערערת הזמינה את מהטבי להעיד זמן רב לפני מועד הדיון, ומשהתברר לה כי אינו יכול להעיד באותו יום בשל הימצאותו בחופשה בחו"ל, הגישה הפרקליטות, כשבוע לפני הדיון, בקשה לדחיית מועד עדותו. בית המשפט קבע כי ההחלטה בבקשה תינתן ביום הדיון, ובאותו יום החליט כאמור לדחותה. 7. ככלל, כאשר עד לא מתייצב בפני בית המשפט למתן עדות, על-אף שהוזמן כהלכה, והצד שהזמינו מצהיר כי אינו מוותר על העדתו ומבקש לדחות את הדיון לשם כך, על בית המשפט להיעתר לבקשת הדחיה ולנקוט בצעדים יעילים להבטחת הופעת העד, אלא אם ניתן להביא את העד בו ביום (ע"פ 247/87 מדינת ישראל נ טאלב בן איסמעיל אלנסאסרה פ"ד מא(4); וראו עוד ע"פ (י-ם) 8727/04 יוסף כהן נ מדינת ישראל, מיום 15.5.05; וכן ע"פ (י-ם) 30688/06 מדינת ישראל נ מ.א, מיום 11.2.07, וההפניות בסעיף 11 שם). בית המשפט העליון הורה הלכה לפיה: "שום 'ניהול משפטים בצורה מעשית ועניינית' לא יכול להצדיק סרוב לאפשר הבאת עד שעדותו היא מהותית לאותו הליך" (שם, שם). סבורים אנו כי היה על בית המשפט להורות על דחיית הדיון ולזמן את מהטבי לעדות, במיוחד לאור הדגשותיה החוזרות ונשנות של המערערת כי מדובר בעד מהותי, שנטל חלק מרכזי באירועים שנטענו בכתב האישום. הוא זה אשר לטענתה הותקף באירוע שברחוב יהודית, הוא זה אשר נטל חלק באירועים אשר התרחשו בניידת והוא זה אשר לדבריה נזרקו לעברו (ולעבר ביטון) המשקפיים ומכשיר הטלפון הסלולארי. בית המשפט שמע עדויותיהם של שני השוטרים האחרים שהיו שותפים לאירועים והטיל ספק במהימנותם, נוכח סתירות שמצא בעדותם. סביר להניח כי אם היה בית המשפט שומע גם את עדותו של מהטבי, היה בידיו לגבש עמדה מבוססת יותר - לכאן או לכאן - באשר לאמינות חבריו ובאשר להתרחשויות שתוארו בכתב האישום. נוסיף, שאין מקובלת עלינו ההנחה לפיה מקום בו השתתפו באירוע מסויים מספר שוטרים נוצר מיניה וביה חשש כי יתאמו ביניהם עדויות, עד כי "פשיטא" שעליהם להעיד יחד באותה ישיבה. למותר לציין, כי לעולם עדיף לשמוע את כל העדים מאותו צד באותו יום, אך כידוע, מחמת אילוצים שונים, לא תמיד הדבר אפשרי. מכל מקום, ניתן היה להתגבר על חשש נטען זה, אילו דחה בית המשפט את העדתם של כל שלושת השוטרים למועד אחר. 8. באשר לטענת המשיב כי דחיות הדיונים בבית משפט קמא נבעו מהליכי גישור שננקטו בין הצדדים, הרי שעיון בחומר שבתיק מעלה כי הליכי הגישור נסתיימו עוד לפני יום 31.5.07, כי הדיון שנקבע ליום 25.9.07 נדחה מחמת אילוצי בית המשפט, וכי הדיון שנקבע ליום 4.12.07 נדחה לבקשת ב"כ המשיב עקב נסיבות אישיות. 9. לסיכום, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט קמא ומורים כי התיק יוחזר אליו לשם שמיעת עדותו של מהטבי. בית המשפט יכריע על-פי שיקול דעתו, בין ביוזמתו ובין לפי בקשת אחד הצדדים, אם יש צורך בשמיעת ראיות נוספות מעבר לראיה האמורה ובזיקה אליה. בתום הדיון ייתן בית המשפט הכרעת דינו מחדש על בסיס כל החומר שיהיה מונח בפניו. משפט פליליאלימותזיכוי מחמת הספקתקיפה