גזר - דין הנאשם והפורענות שהמיט יום 30.3.02, שבת וחול המועד של פסח, יום של תחילת אביב, היה יום קשה. הוא היה קשה משום הנסיבות הטרגיות שהתרחשו בו. הוא היה קשה, גם משום קירבתו ליום 27.3.02, ליל סדר פסח, שבערבו, הביא מחבל-מתאבד כלייה על עשרים ותשעה בני-אדם, נשים, גברים וטף, ופצע עוד כמאה וארבעים, כולם מאורחי מלון-פארק בנתניה ועובדיו. ובטרם שככו הדי הפיצוץ האדיר במלון, רצחה מחבלת-מתאבדת שני בני-אדם, ביום 29.3.02, בכניסה לסופר-מרקט בשכונת קרית-היובל בירושלים. שני מחבלים מתאבדים, שהאחד רצח שבעה בני-אדם ופצע שלושים, ביום 20.3.02 באוטובוס מספר 823, אחרי צומת אום-אל-פחם והשני - למחרת היום, רצח שלושה בני-אדם ופצע שמונים וחמישה נוספים, סמוך לבית הקפה "ארומה" ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, השלימו, למרבית הצער, את התמונה הנוראה של אותם עשרה ימים רווי הדם. ביום השבת הקשה של 30.3.02, שהזכרתי, ישבה רחל צרכי ז"ל, בת 38 שנים ואם לשלושה ילדים, בבית הקפה "מיי קופי שופ" ברחוב אלנבי בתל-אביב, יחד עם רבים אחרים. רחל המנוחה נרצחה באותו יום. גם היא מצאה את מותה בפיצוץ חגורת נפץ של מחבל-מתאבד אכזר, שהפעיל את חגורתו בסמוך. באירוע הזה נפצעו חמישים וחמישה בני אדם, וביניהם רבים שנותרו עם פגיעות קשות ובינוניות. ראשיתו של האירוע החבלני הקשה הזה היתה בעת שבאיזור העיר שכם, פעלה התארגנות של ארגון הטרור "שוהדה אל אקצה", המסונף לתנועת הפת"ח, שתכננה, באותו חודש, לערוך פיגוע המוני בארץ, על ידי החדרת מחבל-מתאבד, מצוייד בחגורת-נפץ. חברי ההתארגנות, הכינו חגורת-נפץ במשקל של מספר קילוגרמים וקבעו, כי ראאד אבו סריס, ממחנה בלטה, יוביל את המחבל המתאבד לתוך שטח המדינה, לתל-אביב, שם יבצע את הפיגוע. לפי המתוכנן, יצאו השניים בשעות אחר הצהריים של 30.3.02, עד שהצליחו לחדור לתחום מדינת ישראל, תוך עקיפת מחסומי צה"ל והגיעו, בשעות הערב, סמוך לכפר קאסם. ראאד, שהכיר את הנאשם בעבר, יצר עמו קשר, על מנת שיסייע בידם להגיע לכיוון תל-אביב. השניים נפגשו עמו בכפר-קאסם וסיכמו, כי הוא יסיעם ברכבו רק עד לפתח-תקוה, מאחר ולנאשם לא היה, כלל, רשיון נהיגה, והיה בזמן פסילה. בהמשך, נסעו השלושה ברכבו של הנאשם, מסוג פורד פיאסטה, וזה תידלק את הרכב בתחנת-דלק, לאחר שקיבל 100 ש"ח מראאד. לאחר תחילת הנסיעה מכפר-קאסם לפתח-תקוה, החל הנאשם לחשוד, כי האדם השני הנוסע עמו, הינו מחבל-מתאבד בדרכו לבצע פיגוע התאבדות. חשדו הלך וגבר, במהלך הנסיעה, בעקבות התנהגותם של השניים ולאור חילופי דברים שביניהם. בסופו של דבר היה הנאשם מודע - עצם עיניו מלראות, כי מדובר במחבל-מתאבד, כאמור. על-אף זאת הוא נמנע מלעשות דבר, המשיך בהסעתם של ראאד והמחבל המתאבד והביאם עד לפתח-תקוה. במרכז העיר ירדו השניים מן הרכב ונכנסו לסמטה צדדית. הנאשם ירד גם הוא מן הרכב, לכיוון המתאבד, אשר אירגן, אותה עת, את חגורת הנפץ על גופו. מייד לאחר מכן, התקרב הנאשם למחבל והבחין בחגורת הנפץ. לאחר חילופי דברים בינו לבין ראאד, הסתלק הנאשם מן המקום. ראאד והמחבל עלו על מונית, שהסיעה אותם עד לצומת הרחובות אלנבי-ביאליק בתל-אביב. סמוך לשעה 20.30 הגיעו השניים בסמיכות לבית הקפה "מיי קופי שופ", ברחוב אלנבי וראאד הנחה את המחבל להפעיל את חגורת הנפץ ולהתפוצץ בבית-הקפה, שהיה הומה אדם. המחבל המתאבד עשה כך. את התוצאות המרות של הפיגוע הקשה הזה, כבר הזכרתי. על פי כל אלה הואשם הנאשם בעבירות הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק), חבלות חמורות ופציעות בנסיבות מחמירות ( 55 מקרים), לפי הסעיפים 335(א)(1) ו- (2) והסעיפים 333 ו- 334 לחוק, ונהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. הנאשם הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, והורשע על פי הודאתו. הנסיבות האישיות הנאשם, רווק יליד 1979, ומתגורר בכפר-קאסם. לאחרונה עבד בבית-עסק, שרכש בעבורו אביו. לחובתו הרשעות קודמות רבות, יחסית, החל משנת 1999, שעיקרן בעבירות רכוש, כולל שוד מזויין, סמים ואלימות. פעמים אחדות הורשע גם בנהיגת רכב ללא רשיון נהיגה. הוא נשא בעונשי מאסר בפועל אחדים, במהלך השנים. בבית המשפט העיד בעבורו אביו, נהג מונית ותיק ובעל מוניטין טוב, בתחנת מוניות במרכז תל-אביב. בהתרגשות בולטת, אף בבכי, סיפר על עבודתו הקשה, על אהבתו את המדינה וגאוותו בה. עוד סיפר על מעורבותו החברתית העמוקה בקרב חבריו היהודים ועל כך שאין לו קשר כזה עם ערבים. לצערו, בנו זה, לא הלך בדרכיו. הוא ניסה לשקמו, ומכספו, כולל חובות ששקע בהם, בנה לו עסק, על רקע הבנתו של הבן במכוניות ובחשמלאות רכב. הוא הביע את השתתפותו בצער האנשים שנפגעו באירוע בו היה מעורב הבן ואיחל החלמה לנפגעים. הנאשם עצמו קרא מן הכתוב את דברו האחרון. אף הוא הביע צער על התוצאה האיומה של המקרה, כדבריו, בו נטל חלק, מבלי ידיעתו, התנצל בפני משפחות הקורבנות ובפני בית המשפט והודיע, כי מעולם לא צידד בפעילות אלימה ומעשי איבה וטרור. במעצרו האחרון, על רקע העבריינות הפלילית שלו, החליט לשים קץ לדברים וביקש לחזור למוטב. לדבריו, נוצל, באירוע הנוכחי, על ידי אדם שהיה מוכר לו כחבר, אך גם כגנב וכמי שצורך סמים. לא היה ידוע לו, מלכתחילה, על כל קשר שלו לארגונים. תמימותו היא שהביאה אותו להוביל את הנסיעה הנוראה. עתה הוא מבין, היטב, את הצורך להיות זהיר ולא להעתר לכל בקשה, שעל פניה נראית תמימה. הוא איננו רואה עצמו שייך אל הכלואים הבטחוניים וביקש להתחשב בו ולתת לו הזדמנות אחרונה לשקם עצמו. טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה הציג את הסדר הטיעון, שעל פיו תעתור התביעה לעונש של 8 או 9 שנות מאסר בפועל וכן עונש מאסר מותנה, בעבור הנאשם. על פי ההסדר, ומאחר והנאשם נושא בעונש מאסר בגין עניין אחר, רשאית היא לעתור לכך, כי ריצוי המאסר שייגזר עליו, יחל ממועד גזר הדין (בפועל מיום 28.3.07, שמסיבות הקשורות לתביעה, נתבקשה דחייתו). התובע, עו"ד שוורץ, הביא פסיקה הנוגעת לענייננו, באופן המצייר תמונה של הענישה, שנגזרה במקרים השונים, שלמרבית הצער, אינם מועטים. הוא עמד על הפרטים הנוגעים למשפחתה של רחל המנוחה וילדיה (כינרת שהייתה כבת 14 שנים בעת שנרצחה אמה, אריאל, שהיה לפני בר-המצווה שלו, וברק שהיה, אז, כבן 8 שנים). במותה האכזרי של רחל, נהרסו חייהם של בני המשפחה, ובראשם בעלה בן-ציון, וגם לנאשם חלק בכך. אפילו ישנם שיקולים מתנגשים בעוצמתם - ובהם, מצד אחד העובדה שאין מדובר במעשה מתוכנן של הנאשם ומצד שני התדירות הרבה של מקרים כאלה של הסעת אנשים, המתבררים להיות מחבלים-מתאבדים - עדיין צריך להעדיף את שיקולי ההרתעה. במיוחד כך כאשר הנאשם יכול היה לנהוג אחרת מכפי שנהג, במהלך כל הדרך ועד הורדת השניים בסמטה בפתח-תקוה. התביעה, הבהיר, נתנה הסכמתה להסדר, מכוח השיקולים האמורים, על בסיס גישת הענישה המשתקפת בפסיקה, מכוח הודיית הנאשם ועל פי נסיבותיו האישיות, כולל הרשעותיו הקודמות הרבות, יחסית. על פי כל אלה סבר התובע, כי ראוי לאמץ את עמדת התביעה ברף שהציעה אותו וכי על הנאשם להחל בנשיאת עונשו, ביום גזר הדין. ב"כ הנאשם עמד על המלאכה הסבוכה של גזירת הדין, המצריכה יכולת כמעט לא-אנושית. הרכיבים והשיקולים הבאים בחשבון, מנוגדים זה לזה ועל השופט ליישב ביניהם ולערוך שקלול ראוי ומתאים לנסיבות כולן. הוא עמד על נסיבות האירוע וחלקו של הנאשם בו, שהתמצה, בלא כוונת זדון, בהסעה של דקות אחדות, אפילו לא לתל-אביב גופה, לא מתוך השטחים, אלא מתוך יישובו של הנאשם. גם הסכמתו להסיע אותו אדם באה על רקע היכרותו המוקדמת עמו מן העיר פתח-תקוה, ומתוך שראה בו אדם המעורה בחיים בישראל. הסניגור הדגיש את הקושי הרב שבעשיית פעולה, בנסיבות כאלה, על-ידי הנאשם, למרות החשד שלו באדם השני, אותו לא הכיר. כל פעולה במצב זה, היה בה משום הסתכנות בנפשו, שהרי בתגובה, יכול היה אותו מחבל-מתאבד, להפעיל את מטענו במכונית. גם פעולת דיווח מאוחרת יותר היתה נראית, בעיני הרשויות, כבאה ממי שצריך לחשוד בו במעורבות באירוע החבלני גופו, וכבר היו דברים מעולם. העובדה, כי לא היה חזק דיו, לא דיווח ולא עשה דבר, היא הראויה לעונש, לצד עצימת העיניים שלו בעת הנסיעה. לסיכומם של דברים המדובר באירוע קצר שנכפה על הנאשם. הוא ביקש שלא לזקוף לחובתו את עברו הפלילי, שכן עבר זה איננו ממין העניין בנסיבות שלנו. ארועים כגון זה מתרחשים אצל בעלי-עבר-פלילי, כמו גם אצל כאלה שאינם עבריינים. הוא שלל גם את האפשרות, כי הנאשם ביצע את ההסעה בתמורה כספית, שכן לא קיבל כזו, למעט לצורך מילוי דלק במכונית. אין לשכוח, אמר, המדובר במי שהיה, אז, כבן 23 שנים. בסיכומם של דברים, עתר להפחית מעונש המאסר אותו ביקשה התביעה. מאחר והנאשם היה נתון במעצר בתיק זה, במקביל למאסרו בתיק אחר, סבר הסניגור, כי ראוי לחשב את תחילת העונש שייגזר עליו, מראשית מעצרו. הנימוקים לכך נעוצים גם בזה שבעצם מעצרו נשללו ממנו זכויות שונות, שאינן ניתנות למי השוהה במעצר, כמו חופשות, ביקורים סדירים ואפשרות לקיומם של תהליכי שיקום. מערך השיקולים האסון שפקד את בני משפחתה של רחל ז"ל, הוא קשה ומר. כאשר נגדעים חייה של אשה צעירה, בדמי ימיה, במחי יד אכזרית אחת, המפעילה את מנגנון חגורת הנפץ, הפגיעה בבני המשפחה היא כואבת מאוד. ובמיוחד כך, כאשר האשה הצעירה הזו היא אם לשלושה ילדים, שטרם בגרו, שאז הפגיעה הזו כפולה ומכופלת. אמת הדבר, הנאשם לא חפץ בתוצאה הכואבת והקשה הזו. אני מוכן להניח לטובתו, כי היה מתנגד, באופן נמרץ, לכך שזו תהא התוצאה. אלא שהוא חטא בעצימת עיניים, בנסיבות שבהן, כך על פי התיאור שהבאתי מתוך כתב-האישום ובו הודה, כל בר-בי-רב היה יכול להבין לאן פני הדברים מוליכים וכי המדובר, על פי מיטב ההתרשמות שלו, במחבל מתאבד הנמצא בדרכו לביצוע פיגוע התאבדות המוני. לא בכדי הביא התובע את המידע המפורט אודות הפיגועים הקודמים לאירוע הקשה הזה. פירטתי, בראשיתם של הדברים, את אלה. גם על בסיס הסמיכות לאירועים של אותם עשרת הימים ספוגי הדם, כאשר, כמעט מידי יום ביומו, הזדעזע הציבור בארץ למשמע פיגועי ההתאבדות, יכול היה הנאשם לפקוח את עיניו העצומות. אילו היה פוקחן ועושה שימוש, כהלכה, במודעותו ובהבנתו את המתרחש, היה צריך גם לעשות את מה שהתבקש באותן נסיבות. ובאותן נסיבות יכול היה לפעול בדרכים אחדות, כדי לנסות ולמנוע, את מה שנראה היה כעומד להתרחש ואשר, אכן, התרחש, למרבית הצער, בסופו של עניין. והדברים האלה, בְקֶשֶת האפשרויות הסבירות, שהחל מהימנעות מהסעת אדם בלתי-מוכר וכלה בהשמעת זעקה רמה, באותה סימטה בפתח-תקוה, אפשר והיו מונעות את אסונה של משפחת צרכי, ואת הפגיעות הרבות באחרים, ובלשון אחרת, מן הצד האחֵר, של המבצע האכזר, את מעשה ההתאבדות הרצחני שלו. מה שמצער הוא, שאין לנ? עניין במקרה בודד. לפחות בעניינו של נאשם זה, אי-אפשר לומר, כי בצע כסף הניע אותו להסיע את מכרו ואת מי שלא היה מוכר לו. במקרים אחרים, בצע כסף עיוור את עיניהם של מסיעים כאלה, אשר עצמו את עיניהם מלראות את הנסיבות, שהיו ברורות אובייקטיבית. בחלק אחר של המקרים, רמת המודעות והכוונה הפלילית של אלה, הביאה אותם להיות מסייעים, ממש, לרצח. אלה המקרים היותר חמורים. בדין איבחן התובע הנכבד, את עניינם, במובן זה, מעניינו של הנאשם הזה. אלא, שגם אם כך, עדיין אין הנאשם בודד במעשהו. במצב כזה, הרתעת הרבים היא השיקול הדומיננטי המתבקש. מוטב שתהא אימת הדין על אחד כמוהו, מאימתו של המחבל, שהסיכונים הצפויים ממנו כלפיו, אינם מתחייבים בהכרח. מוטב שיהא אדם כזה חדור רצון למנוע פגיעות קשות בזולתו, ולעיתים בעשרות רבות של אזרחים תמימים אחרים, מאשר יהא בלבו חשש כלשהו, שמא ייחשב כמעורב במעשה החבלני. את אלה אפשר להשיג, כך צריך לקוות, באמצעות ענישה קשה. את הרצון לדבוק במשימה החיונית של מניעת פגיעה באחרים, אפשר להמריץ, אפילו במחיר של חשדות כלשהם, המופרכים, בסופו של דבר. כאשר עניין לנו בחיי אדם, המוטלים על הכף, אסור לפסול אפילו פגיעה ממין זה במעורב, שהרי זו איננה בת-השוואה, כלשהי, לערך הצלת החיים, שבעבורו מותר להקריב הרבה יותר מאשר פגיעה מינורית, יחסית, מסוג זה שעמד עליה הסניגור הנכבד. ואפילו תינצל כך נפש אחת - דיינו. על פי שורת ההגיון, והיא לבדה, כאשר עניין לנו בשיקול הדומיננטי של הרתעה וכאשר פוטנציאל העבריינים בעניינים דומים לשלנו, רחב וכולל גם חסרי-עבר-פלילי, אכן, אפשר, לכאורה, לטעון, כי העבר הפלילי, במקרה שכזה, איננו מעלה ואיננו מוריד. אלא שלא כך הדבר, לגופם של דברים. על פי כללי הענישה המקובלים עלינו מקדמת דנא, כמעט תמיד, ייחשב עבר נקי, כנסיבה לקולא, ועבר פלילי - יחמיר את מצבו של העבריין. זו מידה טבועה ביסודות הענישה. איש בחטאו יומת, במובן של ייענש. ואם רבים החטאים, וככל שרבים הם, עונשו יוכבד. וכך גם אם לחובתו חטאים בעברו. אין דומה החוטא לראשונה, לזה השב לחטוא. כך גם כאן. עברו הפלילי של הנאשם לא רק שאיננו משמש לזכותו, אלא שהוא משמש לחובתו. מלאכת גזירת הדין, אין לכחד, היא מורכבת וסבוכה. לעיתים היא קשה. פעמים היא קשה מנשוא. הצדדים הקלו עמי, כאשר שקלו, הם עצמם, את מערכת הנסיבות והשיקולים, מתוך השוואתה אל המשתמע מתוך הפסיקה בעניינים דומים, והיתוו מסגרת לענישה, כדרך שעשתה התביעה, כאשר הגבילה עצמה לרף מסויים של מאסר בפועל. אמנם, אינני מחוייב ברף הזה, כפי שבית משפט איננו מחוייב בכל הסדר טיעון. עם זאת נתגבשו כללים בפסיקתנו, בכל הנוגע לבחינת הסדר טיעון המוצג על ידי הצדדים בבית המשפט. הכלל הוא, כי בית המשפט יכבד הסדר כזה, אלא אם הוא סבור, כי זה איננו ראוי וכי הוא פוגע, באופן ממשי, באינטרס הציבור. אינני סבור, כי ההסדר במובנו זה, פוגע באינטרס הציבור. רף הענישה שהציגה התביעה, איננו כזה המצדיק התעלמות ממנו והכבדה, מעבר לו, על הנאשם. זהו רף מדוד של התביעה, שהגיעה אליו, על פי מה שהזכרתי, אחרי ששקלה את כלל הנתונים שבפניה. אסטה ממנו, אך במעט, לאחר ששוכנעתי מטיעוניו של הסניגור הנכבד, כי בנסיבות הכוללות של ענייננו, מן הראוי לעשות כן. העונשים נתתי דעתי לכלל השיקולים שהזכירו הצדדים. מרביתם קיבלתי. על אלה שדחיתי, עמדתי לעיל. בכל מקרה, השיקולים המובילים, עניינם בהרתעת הרבים ובמשמעות התוצאות המרות, שהתרחשו בפועל. גם להודייה, לחרטה הנשמעת כנה ולדבריו הנרגשים של אבי-הנאשם ומשמעותם, משקל. אלא שהמשקל הזה איננו מכריע. אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 7.5 שנות מאסר בפועל. 18 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה מעבירות ההמתה או עבירה מסוג פשע שיש בה יסוד של אלימות. שקלתי את בקשות הצדדים באשר למועד תחילת המאסר בפועל. בעצם זאת שהנאשם נעצר בגין משפט זה עד תום ההליכים, במקביל למאסר בפועל מן התיק האחר, בו הוא נושא, נשללו ממנו זכויות, שהיה זכאי להן, אלמלא המעצר הזה. הוא נפגע בכך . לפגיעה הזו צריך לתת ביטוי מוחשי. על כן אני סבור, כי יש לחשב את תחילת המאסר מיום מעצרו של הנאשם. לפיכך תיחשב תקופת המאסר בפועל שהטלתי על הנאשם, מיום 13.9.06. משפט פליליטרור