פסק דין השופטת - ש. דברת: 1. הערעור מתייחס לגזה"ד של בימ"ש השלום אשר השית על המערערים העונשים הבאים : א. מאסר לתקופה של 3 חודשים לריצוי בעבודות שירות. ב. חמישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. ג. קנס בסך 15,000 ₪ או 150 ימי מאסר תמורתו. ד. צו איסור שימוש בשופל לפי סעיף 111 ד(2) לפקודת המכרות למשך 6 חודשים בניכוי הימים בהם היה תפוס. ה. פסילת רשיון נהיגה על תנאי למשך 6 חודשים, לתקופה של שלוש שנים ובתנאי שהמערערים לא יבצעו עבירה על פקודת המכרות. ו. חתימה על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ לפיה לא יעברו כל עבירה בה הורשעו תוך שנתיים. 2. הנימוק העיקרי בערעור סומך על טענת אפליה כיוון שיחד עם המערערים הועמדו לדין 4 נאשמים נוספים. נגד נאשם 3 כתב האישום נמחק. הנאשמים 6-4 נדונו, בהסכמת התביעה לעונשי מאסר על תנאי וקנסות כספיים. על נאשם 4 הוטל קנס כספי בסך 4,000 ₪, על נאשם 6 הוטל קנס כספי בסך 8,000 ₪ ועל נאשם 5 לא הוטל קנס כלל. ביהמ"ש בשיקוליו הביא בחשבון "...לחומרה את טיב העבירה, את ריבוי המעשים ואת חלקם העיקרי של נאשמים אלה במעשים. בהקשר זה אזכיר כי כתב האישום עוסק בשלושה אירועי כרייה נפרדים, בהם העמיסו שופלים בבעלות נאשמים 1 ו-2 חול על משאיות בבעלותם...." כך שלא ניתן לומר כי יש שויון בין נאשמים אלה לבין האחרים, כבר מטעם זה שהשופלים של הנאשמים, הם אלה שהעמיסו על המשאית חול (ס' 16 לפסה"ד). עם זאת ציין ביהמ"ש כי מקובלת עליו הטענה כי נאשם 6, הוציא מהשטח כמות גדולה של חול, 11 משאיות חול והדבר יבוא לידי ביטוי בגזירת העונש. (ס' 17 לפסה"ד). נוכח עקרון אחידות הענישה שם ביהמ"ש לנגד עיניו את העונשים שנגזרו על הנאשמים האחרים בכלל ועל הנאשם 6 בפרט. ביהמ"ש החמיר עם המערערים שכאן לעומת האחרים כיוון ש"... לא ניתן להתעלם מהעובדה כי נאשמים אלה ביצעו מעשי עבירה רבים, וגם חלקם בהיררכיה, כמו גם הבעלות בשופל והשימוש בו לצורך ביצוע העבירות על ידי האחרים, מחמירים בהרבה את מצבם ביחס לאחרים...". (ס' 22 לגזה"ד). 3. ההבדל בין נאשם 6, לבין המערערים מקורו בעובדה שברשות המערערים בנוסף למשאית, שופל שעשה את עבודת ההעמסה על המשאיות לרבות זו של נאשם 6. עפ"י קביעת ביהמ"ש המשאיות ברשות נאשם 6, העמיסו חול 11 פעמים בעוד המשאית שברשות מערער 1 העמיסה חול 3 פעמים והמשאית שברשות מערער 2 העמיסה חול 8 פעמים. למערער 1 מייחס כתב האישום 2 עבירות של כרייה של כדין עבירה לפי סעיף 111(א) לפקודת המכרות 1925, ואחריות בעל רכב לעבירת כרייה - עבירה לפי סעיף 111 ב לפקודת המכרות. 2 עבירות של גניבת חול, עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין התשל"ז - 1977. למערער 2 יוחסו שתי עבירות של אחריות בעל רכב לעבירת כרייה, עבירה לפי סעיף 111ב לפקודת המכרות, כריה שלא כדין עבירה לפי סעיף 111 (א) פקודת המכרות 1925 וגניבת חול עבירה לפי סעיף 184 לחוק העונשין. נאשם 6 הורשע עפ"י כתב אישום מתוקן בשלוש עבירות של כריית חול שלא כדין לפי סעיף 111 (א) לפקודת המכרות. כך שנאשם זה הורשע בעבירה אחת יותר של כריית חול, מאשר המערערים שכאן. במסגרת הסדר הטיעון הוסרה עבירת הגניבה. עוד לציין שעל פי כתב האישום, בניגוד לקביעת בימ"ש קמא, לא ניתן להסיק שהמערערים היו העבריינים העיקריים. הבדל נוסף בין המערערים לנאשם 6 בעובדה שלנאשם 6, אין עבר פלילי. עברו הפלילי של המערער 1 אינו מכביד וכולל עבירה של נפקדות מהשירות הצבאי בשנת 99, שאין לה כל רלוונטיות לדיון שכאן. יש לציין שהמערער הורשע בעבירה של אחריות בעל רכב לפי סעיף 111 ב, אותה ביצע לאחר העבירות נשוא כתב האישום, עבירה בגינה הורשע ביום 23.07.06 והוטל עליו קנס בסך 10,000 ₪. למערער 2 ארבעה רישומים פליליים בגין עבירת רכוש, תקיפת שוטר, תגרה במקום ציבורי והעלבת עובד ציבור. העבירה האחרונה בוצעה על ידו ביום 19.09.93, כך שלעבר זה אין כל השפעה על האישומים שכאן. מצבם של המערערים אינו שונה מהותית מזה של נאשם 6, למעט, כאמור, הבעלות בשופלים שהעמידו לצרכי ההעמסה של החול. אין מחלקות שהעבירות שהמערערים ביצעו חמורות הן. לטעמי יש להעלות את רף הענישה בגין פגיעה בערכי טבע שגורמת לנזק בלתי הפיך. כריית חול היא מסוג העבירות האלה. יחד עם זאת באין נסיבות מיוחדות יש להקפיד על אחידות הענישה וכאן לטעמי חרג בימ"ש קמא מאחידות זו. לאור זאת אציע לחברי שהמאסר, שהושת על המערערים, לביצוע בעבודות שירות יבוטל. יתר העונשים שהוטלו על המערערים ישארו בעינם, בהתחשב בעובדה שהם אלה שהעמידו השופלים להעמסת החול. ש. דברת - שופטת הנשיא י.פלפל: כל אחד מהמערערים נידון לשלושה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. וכן למאסר על תנאי, לתשלום קנס, לפסילת רשיון נהיגה, וכן ניתן בזאת צו האוסר על שימוש בשופל. ערעורם של המערערים הינו על חומרת העונש, ולא על הכרעת הדין שניתנה, לאחר הודעות המערערים בעובדות בסוג כתב האישום. חברתי כבוד השופטת שרה דברת, המליצה לקבל את הערעור של המערערים ככל שהוא נוגע לעונש המאסר בפועל בעבודות שירות. לדעתה יש לבטל עונש זה וכי "יתר העונשים שהוטלו על המערערים ישארו בעינם. 3. לו דעתי היתה נשמעת היה הערעור נדחה. 4. הנימוק של ב"כ המערערים בעתירתו לביטול עונש המאסר בפועל בעבודות שירות, הינו שלפי העיקרון אחידות הענישה, בית משפט קמא טעה בכך שדן את המערערים לעונש מאסר בפועל, בעבודות שירות בעוד שנמנע לעשות כן לגבי יתר הנאשמים. הבסיס הרעיוני לעקרון אחידות הענישה, מצוי בפסק דין של המשנה לנשיא, כבוד השופט אלון, בפסק הדין בע"פ 81/344-359 מדינת ישראל נ' סגל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לה (4) 329 וזו. בפסק דין זה נקבע כי . "עונש שמוטל על עבריין צריך שייראה צודק שיתקבל כצודק בעיני הציבור, ומוכן אני להוסיף ולומר שצריך שיראה כצודק אף בעיני העבריין - הנאשם עצמו. הרגשת הצדק הטבעית התמימה מתקוממת גם נגד העובדה, ששני עבריינים השווים בעבירותיהם, יישאו עונשים שונים במידה ניכרת, מכאן עקרון אחידות העונשים" חרף האמור לעיל, "אין לתת לכלל זה, "מעמד" של עקרון, ויש ליישמו במקרים בולטים וחריגים". יגאל אפללו נ'. מדינת ישראל ע.פ. 174/84 פד" לט (1) 166, 167. וכן ראו באסח שייך נ' מדינת ישראל ע.פ 460/85 תק-על 86(1) 339 שם נפסק כי: "הכלל של אחידות הענישה איננו אלא, אחד השיקולים שעל בית המשפט לשוות לנגד עיניו, בבואו לגזור את דינו של נאשם." לסיכום ההלכה בנושא זה, - עקרון אחידות הענישה אינו מופעל על דרך שיגרה ובצורה מכנית בכל מקרה, שבו מובאים לדין נאשמים שונים בביצוע אותן עבירות. אומנם יש לשאוף במידת האפשר, להטלת עונשים שווים בחומרתם על עבריינים שביצעו במשותף עבירות שונות. "אולם מגמה זאת של אחידות עונשים היא רק שיקול אחד, מבין שיקולים נוספים שיש להביא בחשבון בבוא בית המשפט לגזור הדין" - זיאד ג'בארה ואח' נ' מדינת ישראל ע.פ 462/89 תקדין-עליון,כרך 89 (3) תשמ"ט/תש"נ 1989. עמוד 1347. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו קיימים שיקולים נוספים מעבר לכלל אחידות הענישה שעל פיהם, מן הדין היה להחמיר עם המערערים ולדון אותם בעונש מאסר בפועל בעבודות שירות, בניגוד לחבריהם, הנאשמים האחרים באותו כתב אישום, שלא נידונו, ובצדק לדעתי לעונשי מאסר בפועל. הטעמים האלה הינם: א. העבירות שעברו המערערים חמורות ביותר מעבירות שעברו חבריהם. כל אחד מהמערערים עבר עבירה של אחריות בעל רכב, לעבודות כרייה לפי סעיף 111 ב' לפקודת המכרות. על פי סעיף זה בעל רכב או אחראי על רכב חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות פי סעיף 111 באמצעות רכב, והמערערים לא עמדו בחובה זו.יתר הנאשמים לא עברו עבירה זו. ב. למערער מס' 1 הרשעות קודמות - אחת מהן בעבירה מאוחרת לעבירות נשוא, תיק זה של אחריות בעל רכב לפי סעיף 111 ב' לפקודה. שבגינה נשפט לתשלום קנס. ולמערער מס' 2 ארבע הרשעות קודמות אם כי בעבירות מסוג אחר. לאיש מהנאשמים האחרים אין הרשעות קודמות בכלל. ג. הנאשם מס' 5 הורשע בגניבה, של משאית אחת עמוסה בחול ואילו כל אחד מהמערערים עבר שתי עבירות. ד. כפי שכתבה השופטת המלומדת בגזר הדין. "חלקם של הנאשמים (המערערים- י.פ.) משמעותי בהרבה מחלקם של הנאשמים האחרים בפרשה. שניים אלה (המערערים - י.פ) הם בעלי שופל אשר העמיס חול על גבי משאיות שונות, בין היתר שלהם, וכן של נאשמים 6-4, ובכך גם סייעו לאחרים לבצע את העבירות החמורות". ה. כבוד השופטת קמא, ציינה, ואני מסכים איתה כי "משנה חומרה מייחס ב"כ המאשימה גם לאזהרה המוקדמת שניתנה לנאשמים (מצד אנשי מנהל מקרקעי ישראל- י.פ.) ולהתעלמותם ממנה". ו. ברע"פ 1792/99 גאלי נ' משטרת ישראל פד' נג (3) 312, 325 החליט בית המשפט העליון,מפי כבוד השופט מ. חשין, כתוארו אז, כי העבירות של כריית חול שלא כדין הן: "עבירות יחידות ומיוחדות... ואנו לא ידענו עליהן אלא מעט. ראוי איפא שנאמר עליהן מילים אחדות. העבירות של כריית חול בלתי חוקית ובלתי מבוקרת - כמעשי השופל וגאלי -גורמות לטבע בארצנו נזק בלתי הפיך, פוגעות הן פגיעה אנושה בסביבה, ואף מזיקות הן במאוד לקופת המדינה". בנוסף לנזקים הכספיים הישירים הנגרמים למדינה מהכריה הבלתי חוקית ישנם גם נזקים עקיפים של הרס קווי תשתיות, (חשמל, טלפון, ומים), זיהום מי תהום, נזקים לערכי טבע ונוף, סיכונים תעבורתיים ועוד. מכל הטעמים הללו, לא היה מקום, לעניות דעתי, לפסוק כי על סמך עקרון אחידות הענישה יש לקבל את הערעור ולבטל את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות שהוטל על המערערים. במאמר מוסגר אעיר שלטעמי, בשים לב לחומרת העבירות שעברו הנאשמים והצורך בהרתעת עבריינים בכוח, מן הדין היה לדון גם את הנאשמים האחרים לעונשי מאסר ואם הדבר לא נעשה לא צריך ללמוד מכך שיש להקל עם המערערים כך שיבוטל עונש המאסר שהוטל עליהם. לפיכך, לו דעתי היתה נשמעת היה הערעור של המערערים נדחה. י.פלפל - נשיא ס. הנשיא - נ.הנדל: עיינתי בחומר ומצאתי טעם בכל אחת מחוות הדעת של חבריי. באשר למחלוקת שנפלה ביניהם, דעתי הינה כדעת כב' הנשיא. הנימוקים העיקריים לדבר הם כדלקמן: התייחסותו העניינית של בית משפט קמא לעונש שנגזר על הנאשם האחר, תוך הדגשת חומרת מעשיהם של המערערים לעומתו מצד אחד, ותוך שקלול פרטי העונש שנגזר עליו מצד אחר; הצורך בהרתעה כללית ופרטנית בעבירות מעין אלו; והעובדה כי העונש שנגזר על המערערים הינו 3 חודשי מאסר במסגרת עבודות שירות ותקופת איסור השימוש בשופל הינה ל-6 חודשים. נ. הנדל - ס. נשיא לפיכך הוחלט לדחות את הערעור, כאמור בפסק דינו של כב' הנשיא. משפט פליליהפליה / אפליה