בית המשפט ציין בפסיקתו כי תופעה של אלימות במשפחה בישראל היא נגע שפשט בחברה, ויש לעקרו על ידי עונשים הולמים, למען ישמע וירא ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח. יש להחמיר בדינו של נאשם בעבירות אלימות במשפחה בישראל , הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו, והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה על מעשה פשע חמור, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית. להלן פסק דין בנושא עבירות אלימות במשפחה בישראל: פסק דין השופט א. ביתן א. כללי המערער הורשע, בבית משפט השלום בקרית גת - ת.פ. 576/06, כב' השופטת ר. לביא, לאחר שמיעת הוכחות, בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיפים 379 ו- 382(ב)(1)לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן:"החוק"). על המערער נגזרו העונשים הבאים: · 12 חודשי מאסר בפועל. · הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים, שהיה תלוי כנגדו מת.פ. 2461/01 של בית משפט השלום באשדוד. · בית המשפט הורה כי 6 חודשים ירוצו באופן מצטבר למאסר על תנאי שהופעל ו- 6 חודשים ירוצו בחופף לו. · 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירת אלימות, למעט עבירת איומים. · 6 חודשי מאסר על תנאי, לשנתיים, שלא יעבור עבירת איומים. · המערער חוייב לשלם 10,000 ₪, על פי התחייבות מת.פ. 2461/01 הנ"ל, שהופרה. · המערער חוייב לחתום על התחייבות בסך 15.000 ₪ להימנע, במשך 3 שנים, מביצוע עבירת אלימות. הערעור מופנה כנגד חומרת העונש. ב. טענות המערער ב"כ המערער טען כי העונש שהוטל על המערער, חמור, בהתחשב במעשה, הנמצא במידרג הנמוך של מעשי התקיפה. עוד טען, כי המערער ביצע את העבירה על רקע היותו שיכור וכי המערער לא הביע התנגדות להשתתפות בהליך גמילה, אלא ביקש שהמסגרת שתיקבע, לא תמנע ממנו לעבוד ולפרנס את משפחתו. הוא הציג את עמדת המתלוננת, לפיה למעט בעיית השתיה, המערער הוא בעל טוב הדואג לפרנסת המשפחה, וציין כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט תביא לפגיעה חמורה במערער ובמשפחתו, שכן המערער הוא המפרנס היחיד במשפחה. ג. טענות המשיבה ב"כ המשיבה טענה כי אמנם נסיבות העבירה עליה נדון המערער, אינן חמורות ולמתלוננת לא נגרמו חבלות ואולם, למערער הרשעות קודמות בעבירות אלימות כלפי אשתו ואת העבירה נשוא הערעור הוא ביצע במהלך תקופת מבחן וכשתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה. עוד ציינה, כי עמדת המתלוננת, המבקשת שלא לשלוח את המערער למאסר, מאפיינת נשים מוכות המעדיפות שלא לפרק את התא המשפחתי גם במחיר הסבל שלהן. היא ביקשה שלא להתערב בגזר הדין - למרות שהמדובר ב 18 חודשי מאסר בפועל לאלימות לא מאוד חמורה- על רקע עברו הפלילי, המאסר המותנה והעובדה שהמעשה נעשה לאחר שהמערער עבר סדנה טיפולית למניעת אלימות. ד. דיון והכרעה המרכיב המרכזי, המשמש כנקודת מוצא לבחינת העונש הראוי לנאשם, הינו חומרת העבירה בה הורשע ונסיבותיה. אליהן ועליהן מתווספים נתונים ונסיבות, לקולא ולחומרה. בענייננו, המדובר בעבירת תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק, המוגדרת כ"תקיפה סתם" והמובדלת מחברותיה בכך שאין לצדה תוצאה של חבלה מסוג כלשהו. ההחמרה שבסעיף 382 לחוק - בו הורשע המערער, נובעת אך מהנסיבה כי המותקפת הינה אשתו של הנאשם. נסיבותיה של העבירה בה הורשע המערער, כפי שנקבע ע"י בית המשפט קמא, הן כי המערער היכה את אשתו, בידיו, בראשה, ובעט בפלג גופה התחתון, עת היה שתוי. העבירה ונסיבותיה, אינן מהחמורות. גם ב"כ התביעה, עו"ד מגד, אישרה, בלשונה, "נכון שהעבירה הספיציפית לא מאוד חמורה...". למערער עבר פלילי, הכולל שלוש הרשעות, הקודמות להרשעה נשוא הערעור. שלושת ההרשעות הקודמות הן בעבירות של "תקיפה סתם". באחרונה, הוטל עליו עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי - שהעבירה שעבר מפרה אותו - אשר הופעל ע"י בית המשפט קמא. עונש של 18 חודשי מאסר בפועל על המעשה עליו הורשע המערער, הינו עונש חמור ובלתי מידתי. ה"חטא הקדמון" טמון במאסר על תנאי, הארוך יחסית, שהושת על המערער בת.פ. 2461/01. בנסיבות העניין ועל רקע עברו של המערער, ראוי היה להשית עליו עונש של מספר חודשי מאסר. קיומו של מאסר על תנאי של שנה, שניתן להפעילו או להאריכו, מחייב בחירה בין האפשרות להטיל על המערער עונש מאסר חמור יחסית - החורג מהעונש ההולם את המעשה שעשה, לבין האפשרות להימנע בכלל מהטלת מאסר ולהאריך את המאסר המותנה - המקלה עם המערער. בין שתי ברירות רעות אלה, אני מעדיף את האחרונה. שירות המבחן הגיש תסקיר אודות המערער, ממנו עולה כי המערער גדל והתחנך בשנות ילדותו במרוקו, הוא עלה ארצה, לבדו, עם קבוצת נערים, בהיותו בן 20. אמו ואחיו הצטרפו אליו מאוחר יותר ואביו נשאר במרוקו. כשנה לאחר עלייתו ארצה, נשא את אשתו - המתלוננת. מאז, ובמשך למעלה מ 20 שנה, הם נשואים. המערער מוכר לשירות המבחן מעבירת אלימות קודמת שעבר כלפי אשתו. במהלך המבחן בו היה נתון, שולב המערער בקבוצה טיפולית לגברים בעלי קשיים בשליטה בכעסים. הוא שיתף פעולה והגיע לכל מפגשי הקבוצה באופן סדיר ורציף. כשהגיע הפעם לשירות המבחן, שלל המערער נזקקות לטיפול גמילה מאלכוהול או טיפול באלימות והדגיש כי הוא חושש שמא טיפול כזה יפגע במקור הפרנסה של משפחתו. העובדה שהמערער חרד לפרנסת משפחתו, עולה גם מדברי אשתו - המתלוננת, שציינה בפני קצינת המבחן כי המערער עושה מאמצים רבים לפרנס את המשפחה. ואמנם, המערער בן 43 נשוי ואב לחמישה ילדים בגילאי 9 - 19, עובד עבודת כפיים קשה, במשמרות יום ולילה, כאופה, כדי לפרנס במשכורתו הדלה - כ 3,500 ₪, את משפחתו. ההכנסה מעבודת המערער היא ההכנסה היחידה במשפחה. שירות המבחן מציין כי "המתלוננת ביטאה רצון למנוע מאסרו של המערער בעיקר בשל ההשפעה הקשה שתתלווה לכך על פרנסת חמשת ילדיה. מדבריה עולה כי גם כיום, בהיותו עובד, מצבם הכלכלי קשה ביותר..". נקל לשער את ההשפעה ההרסנית הצפויה משליחת המערער למאסר, על מצבה הכלכלי, העגום בלאו הכי, של משפחתו. אין להתעלם משיקול זה. מצב כלכלי קשה, אינו מהווה הגנה מפני שליחת אדם למאסר. אך כאשר התוצאה העונשית אינה הולמת את המעשה עליו הוטלה, יכול שיקול זה להצטרף ולהטות את הכף לצד הקולא. עוד יש להוסיף כי העבירה בגינה הוטל המאסר המותנה שהופעל ע"י בית המשפט קמא, נעברה כ 5 שנים לפני שהמערער עבר את העבירה נשוא הערעור. סעיף 56 לחוק קובע: "בית המשפט שהרשיע נאשם בשל עבירה נוספת ולא הטיל עליו בשל אותה עבירה עונש מאסר רשאי, על אף האמור בסעיף 55 ובמקום לצוות על הפעלת המאסר על תנאי, לצוות, מטעמים שירשמו, על הארכת תקופת התנאי, או חידושה, ...אם שוכנע בית המשפט שבנסיבות העניין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי". נראה לי כי בנסיבות המקרה ומהטעמים שפרטתי, לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי התלוי ועומד נגד המערער. אציע לחבריי לקבל הערעור, לבטל את עונש המאסר שהוטל על המערער ולהאריך את עונש המאסר המותנה, שהוטל עליו ביום 10.4.05, בת.פ. 2461/01 של בית משפט השלום באשדוד, למשך שנתיים נוספות, דהיינו עד 10.4.2010 . חיובו של המערער לשלם 10,000 ₪ בגין הפרת ההתחייבות מת.פ. 2461/01 הנ"ל וחיובו לחתום על התחייבות ע"ס 15.000 ₪ - ישארו בעינם. א. ביתן - שופט הנשיא י. פלפל - אב"ד: 1. אינני מסכים להמלצתו של חברי, כב' השופט אליהו ביתן, שלא להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהוטל בתיק 576/06 ולבטל את עונש המאסר על פי גזר הדין בתיק נשוא הערעור, תוצאה שפירושה שהמערער יצא מלפני בית המשפט פטור מעונש מאסר. 2. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות בכך שבתאריך 17.03.06 תקף את אשתו נחמה חמו תורג'מן, ללא הסכמתה, "בכך שהכה בראשה בידיו ובעט בה בחלקי גופה התחתון וזאת חרף צעקותיה של בתו הקטינה". 3. לא אוכל להסכים לדברי חברי, כב' השופט ביתן, כי "העבירה ונסיבותיה אינן מהחמורות". חברי הפנה גם לדבריה של באת כוח המשיבה, עו"ד חנה מגד, שאישרה כי "נכון שהעבירה הספציפית לא מאוד חמורה". עם כל הכבוד, הן לחברי והן לעו"ד מגד, אני סבור שהעבירה חמורה, אכזרית ויש בה משום השפלה למתלוננת, וחומרה יתרה אני רואה בעובדה שהתקיפה של המתלוננת נעשתה לעיני בתו הקטינה של המערער וחרף צעקותיה שיחדל. התוצאה שמציע חברי, לעניות דעתי, לא יכולה לעמוד נוכח העובדה שלחובת המערער שלוש הרשעות קודמות בעבירות של תקיפה, שתיים מהן בגין "תקיפה סתם" והשלישית, בגין תקיפת בן זוג, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בגין העבירה האחרונה נדון המערער, בין השאר ל-12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עבירות אלימות. גזר הדין בתיק זה ניתן ביום 10.04.05 ואת העבירה נשוא הערעור שבפנינו עבר המערער בתאריך 17.03.06, דהיינו - פחות משנה לאחר שנדון לעונש מאסר על תנאי. 4. אכן, עונש המאסר על תנאי של 12 חודשים אינו עונש קל, אבל יש לזכור שהוא ניתן לאחר שהמערער עבר, שנים אחדות קודם לכן, שתי עבירות של תקיפה. בעת שניתן גזר הדין נשוא התנאי, בית המשפט הסתפק בהטלת עונשים קלים - חתימה על התחייבות ובנוסף, חייב את המערער להיות תחת פיקוח של קצין מבחן ועונש המאסר על תנאי של שנה שהוטל, צפה פני עתיד. עתה, לאחר שלוש הרשעות בעבירות של תקיפה, בית משפט קמא מצא לנכון, ולדעתי בצדק, להפעיל את עונש המאסר המותנה של 12 חודשים, וזאת גם בשים לב לעובדה שהתקיפה נשוא הערעור שבפנינו נעשתה בתקופת חלותו של עונש מאסר על תנאי ולאחר שגם המבחן שהוטל על המערער לא השיג תוצאות שהיה בהן כדי למנוע את העבירה הנוכחית. 5. לגבי החשיבות של ענישה מחמירה, לרבות הטלת עונשי מאסר על מי שתוקפים את נשותיהם, אזכיר את מה שכתבתי בע"פ (ב"ש) 7258/06 ברוך לוק נ. מדינת ישראל, בהסכמת חברי המכובדים, סגן הנשיא נ. הנדל והשופטת ר. יפה-כ"ץ: "במשך השנים ציוו בתי המשפט להתייחס לעבירות, דוגמת העבירות שעבר המערער, בחומרה. בע"פ 2037/92 יצחק בן דוד נגד מדינת ישראל, תק-על 92(2), נכתב כי - ’’בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכה מדינה, וכך מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן העברינים בכוח’’. ובע"פ 2157/92 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 81, עמ' 84-85 שוב התייחס המשנה לנשיא לבעיה, באומרו - ’’תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה היתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעקרו על ידי עונשים הולמים, למען ישמע וירא המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם, הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו, והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה על מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית (ראה ע"פ 870/85, תוהמי נ' מדינת ישראל, פד"י מ(733 (1, בעמ' 737-736), וחומרת הענישה היא ביטוי להוקעת המעשה ולסלידה הימנו. אמרנו על כך - מענין לענין באותו ענין - במקום אחר (ע"פ 156/80, בנימין נ' מדינת ישראל, פד"י לה(744 (4, בעמ' 746): ’’סוגיה זו של שיקולי הענישה קשה וסבוכה היא עד מאוד, ורבו בה דיוניהם ולבטיהם של אנשי משפט, קרימינולוגים ואישי חינוך; לאחרונה עמדתי עליה בהרחבה בע"פ 212/79. אכן, תגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, וחלילה וחס שנהיה נוטרים ונוקמים בבואנו חשבון שיקולי העונש. משום כך, בבוא בית המשפט לגזור את העונש, שומה עליו להיות מתון ולהימלך בדעתו, להסיר כעס מלבו, שמא רגש הנקמה 'תהיה גורמת להעלם הדרך הטוב והנכון מעליו' (שו"ת הרשב"א, ח"ה, רלח; וראה ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 428). אך אין בית המשפט רשאי להתעלם, בבואו לגזור דינו של עבריין בפשע חמור כגון זה שבפנינו, מהשיקול של תגמול, הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה לחומרת העונש. לא מעשה של נקמה יש כאן, אלא הבעת סלידה ושאט נפש ממעשה העבירה, אשר מפאת חומרתו חותר תחת עצם קיומה של חברה אנושית תרבותית’’ ". 6. אני מסכים עם חברי, כב' השופט ביתן, שהתוצאה לפיה נדון המערער ל-18 חודשי מאסר לריצוי בפועל הינה חמורה בנסיבות הענין ועל כן, מן הראוי להקל עם המערער, במידת מה, באופן שעונש המאסר על תנאי שהופעל מתיק 2461/01 של בית המשפט באשדוד, ירוצה עשרה חודשים באופן חופף וחודשיים באופן מצטבר לעונש המאסר של 12 חודשים, שהוטל בגזר הדין נשוא הערעור, ויתר ההוראות בגזר הדין, יישארו בעינן, כך שעל המערער יהיה לרצות, בסה"כ, 14 חודשי מאסר בפועל. הנשיא י. פלפל - אב"ד נ. הנדל - סגן נשיא: אני מצטרף לדעתו של כב' הנשיא. נ. הנדל - ס. נשיא לפיכך הוחלט, ברוב דעות, כאמור בדעתו של כב' הנשיא. אלימות במשפחהאלימות