להלן פסק דין בנושא איומים של הבעל על האישה: פסק דין המערער הואשם בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 9189/04) (כב' השופטת ד' שריזלי) בעבירת איומים וכן עבירת תקיפה. על פי הנטען, בתאריך 27.8.03 פגש המערער את אשתו (להלן: המתלוננת), ממנה היה פרוד, בקרבת מועדון בתל-אביב. המערער אחז בצווארה ואיים עליה: "אם אני אראה אותך עם מישהו אני אהרוג אותך". בית משפט קמא הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות וגזר את עונשו. הערעור שבפנינו הוא על הכרעת הדין בלבד. בקליפת אגוז, טענתו של המערער היא, כי שגה בית משפט קמא כאשר נתן אמון בגירסת המתלוננת והעדיף אותה על פני גירסתו. המערער הפנה למספר נושאים מהם עולה אי אמינותה של המתלוננת ונסיונה להזיק למערער ולהעצים את הארוע. עוד הפנה הסניגור לכך, שהמתלוננת כבר הגישה בעבר מספר תלונות נגד המערער. בשני תיקים שבהם התלוננה נגדו זוכה המערער ובתיק נוסף הורשע. אליבא דסניגור "קיימת בעייתיות מסויימת שמספר שופטים קובעים כי עדות המתלוננת אינה מהימנה עליהם, ומספר שופטים מאמינים למתלוננת, והכל בקשר לתלונות דומות כנגד אותו מערער". (סעיף 13 להודעת הערעור). משום כך עותר הסניגור כי ערכאת הערעור תתערב בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, הגם שהוא ער לקושי בעתירה מסוג זה. שמענו את טענותיו של הסניגור בתשומת לב רבה. עיינו בהכרעת הדין, בפרוטוקול בית משפט קמא ובראיות אליהם הפנה הסניגור, ודעתנו היא כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. על אלה שם הסניגור את הדגש: המזכרים נ/1, נ/2. שני המזכרים הללו, שניהם מתאריך (9.10.03), נכתבו על ידי חוקר המשטרה רס"מ גדי סלניקר. בנ/2 ציין רס"מ סלניקר, כי התקשר למתלוננת ושאל אותה האם למערער היה אי פעם נשק או יש לו גישה לנשק. המתלוננת, כך לטענתו, אמרה תחילה "שבאותו יום (יום התקרית) בעלה הרים משהו והיא חושבת ששלף או הרים נשק". בהמשך אותו מזכר מציין החוקר "... שאלתי אותה אם ראתה שבעלה כיוון לעברה נשק. אמרה שלא יודעת כי היה חושך. שוב שאלתי מה ראתה האם בעלה החזיק נשק, אמרה שלא יודעת מה זה נשק ואף פעם לא ראתה נשק ולא יודעת איך הנשק נראה...". לדברי הסניגור, עצם העובדה שהמתלוננת אמרה מלכתחילה לשוטר סלניקר כי המערער היה חמוש בנשק, מצביעה, כאמור, על רצונה לפגוע במערער. מדובר, לדבריו, בשקר בוטה "אמירה החורגת מגבולות שקר נקודתי זניח כאשר היא מראה את הרצון להפללה ולהעצמה מצד המתלוננת... ". (סעיף 19 להודעת הערעור). בית משפט קמא ראה באמירה לרס"מ סלניקר "אנקדוטה" שאיננה מכרסמת במהימנותה של המתלוננת ובכך שגה. עיינו במזכר ואיננו סבורים כי ניתן למצוא בו את הראיה המוכחת לחוסר מהימנותה של המתלוננת כפי שסובר הסניגור. כל המזכר כולו, הוא קצר ביותר. הדברים שצוטטו לעיל משקפים את מרבית האמור באותו מזכר. אין למעשה גירסה פוזיטיבית של המתלוננת באותו מזכר לפיה ראתה את המערער אוחז בנשק, וגם מהאמירה המקורית לפיה "היא חושבת ששלף או הרים נשק" הסתייגה המתלוננת מיד , שתי שורות לאחר מכן, כאשר אמרה שלא ראתה נשק, היה חושך וכיו"ב. ספק בעינינו אם ניתן להסיק מסקנות מהשמעת השערה, שתוך כדי דיבור ובאותו הבל פה, יש נסיגה ממנה ועמידה על עובדות כדיוקן. משום כך, כאשר לא ראה בכך בית משפט קמא גורם מכרסם במהימנות המתלוננת, אין מקום לאמירה שונה של ערכאת הערעור בהקשר זה. באשר לטענתו הנוספת של הסניגור בענין פסקי דין שניתנו על ידי מותבים שונים בבתי משפט שלום, שבהם לא ראו בתי המשפט להשתית פסק דין מרשיע על עדותה של המתלוננת; לעולם, כל מקרה ונסיבותיו ולעולם כל בית משפט והתרשמותו. ככלל, ממצאי מהימנות נקבעים על ידי השופט השומע ורואה את העדים, ולא בכדי. עיינו בפסקי הדין שאליהם הפנה הסניגור, פסקי הדין הם ענייניים, מתייחסים לארוע הנקודתי שעמד על הפרק בכל אחד מהם. לא ניתן לקרוא בהם את מה שלא נאמר בהם ולא יכול כי יאמר בהם, דהיינו, כי המתלוננת לעולם איננה אמינה ולא ניתן לסמוך על דבריה, משום שבית משפט פלוני לא היה מוכן להרשיע על סמך דבריה. הסניגור ציין בהגינותו (מה שעלה גם בבית משפט קמא) כי קיים פסק דין אחר של מותב נוסף שדן בעניינם של בני הזוג (כב' השופט הימן, מבית משפט השלום בראשון לציון) ובאותו ענין הורשע המערער על סמך עדותה של המערערת והרי לך המחשה בעין של מה שנאמר לעיל. דהיינו, כי הממצאים של כל אחד מהמותבים הם נקודתיים ונכונים רק לאותו ענין ולא מעבר לכך. בית משפט קמא ביסס את הרשעתו במידה לא מבוטלת על חוסר האמון שנתן בגירסת המערער ועל השינוי שחל בגירסה זו בין הגירסה במשטרה לדברים בבית המשפט. עיינו בהודעת המערער במשטרה כמו גם בפרוטוקול עדותו בבית המשפט ונראה לנו כי אכן היה מקום לייחס משקל לשוני בגירסה ולראות בו ראיה התומכת בגירסתה של המתלוננת. במשטרה נשאל המערער "ש' אשתך טוענת שתפסת אותה ביד (החוקר הבהיר כי אכן לא היה מדובר בתפיסה ביד. מדובר בטעות שלו, מכל מקום ההתייחסות היא למגע גופני בין המערער למתלוננת), תשובתו של המערער היתה "לא תפסתי אותה, קראתי לה אשתי מה שלומך מה את עושה פה, וזה הכל. לא נגעתי בה אפילו". המילים "לא נגעתי בה אפילו" ברורות וחד משמעיות. איננו סבורים כי ניתן לקרוא בהם מה שמבקש הסניגור כי נקרא בהם, דהיינו, כי הכונה היתה לכך שהמערער לא פגע במתלוננת, ולא כי לא היה כל מגע פיזי ביניהם. לא זו אף זו. בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין, כי הגירסה "הקלילה והחברתית" לא הוצגה כלל למתלוננת, ואכן כך. המתלוננת לא נשאלה האם נכון שהמערער תפס אותה במותנה דרך חיבה או לפחות דרך היכרות של בעל ואישה רבת שנים. משלא הוצגה הגירסה למתלוננת על מנת שתוכל להתמודד עמה ולהבהיר את התייחסותה אליה, ומשמדובר בשינוי בגירסת המערער לעומת הגירסה במשטרה, נראה לנו כי בדין סברה כבוד השופטת קמא שלא ניתן לתת אמון בגירסה מאוחרת זו. הסניגור הלין גם על כך שאחותה של המתלוננת, שלכל הדעות היתה עדת ראיה, נחקרה ביחד עם המתלוננת והשתיים , ככל הנראה, גם תאמו גירסאות. זאת לומד הסניגור מכך ששתיהן העידו שהמערער רעד בשעת מעשה, כאשר טענה זו נטענה לראשונה רק בבית המשפט ולא הוזכרה בהודעות המתלוננת ואחותה במשטרה. איננו רואים להרחיב את הדיבור בנושא זה, משום שבית משפט קמא, תוך נקיטת זהירות, קבע כי הוא איננו מתייחס לעדות של אחות המתלוננת משום שהשתיים היו יחד בעת שנחקרה המתלוננת במשטרה, ושמא יש בכך גורם מזהם לענין עדות האחות. משכך נהג בית משפט קמא, הרי שממילא עדות האחות לא תפסה משקל מכריע בשיקוליה של כבוד השופטת קמא, שעל כן, גם אם תתקבל טענת הסניגור - אין בכך כדי להעלות או להוריד. עוד נוסיף לענין זה, כי הודעתה של המתלוננת במשטרה לא הוגשה כלל, שעל כן, לא היה מקום לטעון כי ענין הרעד לא הוזכר בהודעתה במשטרה. בסופו של יום, מדובר בממצאי מהימנות שנומקו בהרחבה תוך מתן ביטוי מוחשי ופלסטי להתרשמותה של כבוד השופטת קמא ולא שוכנענו כי יש מקום להתערב בממצאים אלה. התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור. איומים