פסק דין 1. תביעה להשבת תשלומי המזונות ששולמו לנתבעת ע"י התובע עבור בנם - ..., בהסתמך על הסכם שיפוי שנכלל בהסכם הגרושין שנחתם בין הצדדים. 2. הצדדים נישאו זל"ז בתאריך 07/08/79 - בהיות הנתבעת בהריון. משנולד הקטין נשתבשו יחסי בני הזוג וביום 04/07/83 הם חתמו על הסכם גרושין, שבכל הנוגע לענייננו קבע, לאמור: "10. האשה מוותרת על מזונות עבור הילד מאת הבעל. 11. האשה מתחייבת בזה ומקבלת על עצמה, הן בשמה והן בשם הילד, להחזיק בילד, לזונו ולפרנסו ולספק לילד כל צרכיו ומחסורו מכל מין וסוג, וזאת ללא כל השתתפות מצד הבעל. 12. האשה ו/או הילד פוטרים בזה באופן בלתי חוזר את הבעל מכל התחייבויותיו הנוגעות למזונות הילד. - - - 14. אם תוגש תביעה ו/או בקשה (לדמי מזונות או העלאתם - ח.ב.) מתחייבת בזה האשה לפצות ו/או לשפות את הבעל בגין כל סכום בו יחוייב הבעל, עפ"י פס"ד, והבעל יהיה רשאי לנקוט בהליכי הוצל"פ נגד האשה עפ"י פס"ד כאמור...". ההסכם אושר ככתבו וכלשונו ע"י ביה"ד הרבני שנתן לו תוקף של פס"ד, והצדדים התגרשו בינואר 1984. 3. ביולי 1984 הגיש הקטין, באמצעות אמו, לביה"מ המחוזי תביעה למזונות נגד התובע ועל פי הסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים ושקיבל תוקף של פס"ד חוייב התובע במזונות הקטין. עוד נקבע בהסכם כי הוא "אינו בא לפגוע בזכות השיפוי בהתאם להסכם הגרושין". 4. משהגיע ... לגיל 18 הוגשה התביעה נשוא פס"ד זה לחיוב הנתבעת בסכומים ששולמו ע"י התובע למזונות הקטין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 5. עובר למועד הנישואין גרה הנתבעת בדירה קטנה של יורשי הוריה ועם הנישואין עבר התובע לגור עמה. תחילה עבד התובע כמנהל חשבונות מוסמך והנתבעת עבדה כפקידה, ואולם כעבור זמן לא רב (בגיל 48) פרש לפנסיה מוקדמת ומאז, לדבריו, לא התמיד בעבודה כלשהי. זמן מה לאחר הגרושין קיבל התובע את חלקו בתמורה שנתקבלה מדירת מגוריו עם אשתו הראשונה בסך של 40,000 דולר ולדבריו רכש דירה לעצמו מכספים אלו. יצויין כי סכום המזונות שנפסק כאמור לא הגיע לסכום המינימום המשולם ע"י המל"ל. 6. לטענת התובע הסכם הגרושין נערך ע"י עורך דינה של הנתבעת, שדחתה טיוטת הסכם שהוכן על ידו. עוד הוא טוען כי בהיותו חסר הכנסה, עם עול תשלום מזונות לילדיו מנישואין קודמים ומשהשאיר את הדירה על תכולתה לאשה היתה הסכמתה לשאת בנטל החזקת הילד "הגיונית וברורה". בעדותו לא היה התובע בטוח אם עו"ד סומך שייצג בשלב כלשהו את האשה ייצג אותה בשלב התביעה למזונות או בעריכת ההסכם. לדבריו ההבנה שהיא תישא במזונות הקטין היתה קיימת שנים לפני שהתגרשו, מתוך שהנתבעת ידעה את מצבו הכלכלי: "היא הבינה בדיוק את המצב הכלכלי שלי ואם רצתה להתגרש והיה לה ענין לקבל את הגט אז היא הסכימה" (עמ' 12 ש' 9). 7. הנתבעת, לעומתו טוענת כי התובע פרש לפנסיה בגיל 48 ואם אמנם היה רוצה לעבוד לא היתה כל מניעה לכך, אלא שהוא לא ניסה כלל לחפש עבודה והתנהגותו כלפיה התדרדרה עד כי היה מגיע הביתה לארוחות, מעליב ומשפיל אותה ונעלם כלעומת שבא. לדבריה משהסבירה לתובע כי כך אי אפשר לחיות הוא הודיע לה בפסקנות כי לעולם לא יתגרש ממנה ורק מאוחר יותר התרצה והתנה את הגט באי תשלום מזונות הקטין. לטענתה הסכימה לדרישת התובע בענין המזונות בהיותה "מותשת וממוטטת רגשית" ומשהוברר לה כי ללא ויתור זה אין לה כל סיכוי לקבל את הגט. כן היא טוענת, לעומתו, כי ההסכם נערך בייעוץ של עו"ד מטעם התובע והיא קיבלה את האמור בהסכם שהוכן כאמור בחינת "כזה ראה וקדש". 8. מעיון בהסכם הגרושין - ולו בסעיפי המזונות - נראה בעליל כי לא עו"ד שלה ניסח את ההסכם. יחד עם זאת, הטענה כי ההסכם הושג "בלחץ, בכפיה ובאיומים" דינה להידחות. כך גם טענתה כי היא הופתעה מהכתוב בהסכם. הנתבעת אישרה בעדותה כי הבעל הביא את הסכם הגרושין הביתה "ימים או חודש" לפני החתימה עליו. כן העידה כי הוא הביא טיוטה אחרת: "קראתי אותה ואמרתי שזה לא בא בחשבון.." "אח"כ הוא הביא לי הסכם שמחקתי לו סעיפים ואז הוא הביא לי את זה". גם העובדה כי כבר ביום 12/02/81 (כשנתיים וחצי לפני החתימה על הסכם הגרושין) היא חתמה על המסמך (ת2/): "לכל מאן דבעי. הריני מודיעה בזה שאני הח"מ... מקבלת על עצמי לזון ולפרנס את בני ... במקרה שבעלי... יעזוב ויצא את הבית ולא אדרוש ממנו כל מזונות עבור הילד" - יש בה כדי לאשש את המסקנה כי היא היתה מודעת ונתנה הסכמתה לויתור על מזונות הקטין כדי להשתחרר מהתובע ולקבל את הגט. ואף זאת - גם מאז שחתמו הצדדים על ההסכם ועד שהגיעו לאשר אותו בביה"ד הרבני חלפו חודשים אחדים; זמן שבוודאי הספיק למחשבה שניה ושלישית ולכך שתחזור בה מהסכמתה בטרם אישור ההסכם. גם לא נטען לאלימות פיזית או למצב קריטי ובלתי נסבל שבעטיו נאלצה לעשות את הויתור שעשתה. במסמך ת1/ שנכתב ע"י האשה ביום 27/03/83 היא כותבת: "הריני מודיעה בזה שלאור המתיחויות שישנם ביני לבין בעלי, אני מעונינת שיעזוב את הבית, אך לא מוקדם מ1- ביולי 1983" (ההדגשה שלי - ח.ב.). מהאמור וכן ממסמכים אחרים שנחתמו ע"י הנתבעת יש כדי ללמד כי היא שקלה את צעדיה והבינה על מה היא חותמת. הדברים עולים גם מלשונה: מהיום שהילד נולד הוא ירד לחיי. כל מה שכתבתי לו זה להיפטר ממנו. הייתי עושה הכל כדי שילך" (עמ' 21 ש' 19-18). 9. לפיכך השאלה הרלוונטית היא אם אמנם ההתחייבות שלקחה על עצמה האשה מתוך רצונה להיפטר מעולו של הבעל, כשמבחינתו התנאי לגט הינו הסכמתה הגורפת לוותר על מזונות בנם הקטין - הינה תקפה ויש לכבדה. 10. בעקרון, הסכם גרושין, כמו כל הסכם, נשלט ע"י דיני החוזים ויש לקיימו ככל חוזה אחר (ר' ע"א 4262/96, סעד ואייה נ' רפאל וואיה, תקדין - עליון, כרך 97 (4), תשנ"ז-נ"ח 1995 - עמ' 491). יחודיותו של הסכם הגרושין בכך שהוא מביא לפירוקה של מערכת זוגית כשלתוך מערכת זו נולדו ילדים שלכל אחד מהם זכויות משלהם, ולכל אחד מההורים - הצדדים להסכם - חובות וזכויות כלפיהם מעצם הורותו. בהסכם גרושין - כמו בכל הסכם פירוק שותפות אחר על כל צד לשקול את שיקוליו לענין חלוקת הרכוש שנצבר ע"י הצדדים, וממילא רשאי צד להסכים על ויתור מחלקו ברכוש המשותף; ואולם זכותו של קטין למזונותיו אינה זכות של האם או רכושה, אלא זכות עצמאית בה חייב האב מכוח הדין. 11. בענייננו הוברר מעדויות שני הצדדים כי הויתור על מזונות הקטין היה תנאי למתן הגט. תנאי זה הוא תנאי הנוגד את תקנת הציבור. הנישואין הינם ברית שבאה לעולם מתוקף בחירתו של כל אחד מבני הזוג לשתף את חייו עם האחר והיא צריכה להתקיים כל עוד כל אחד מבני הזוג מעונין בשיתוף זה. משמאס אחד מבני הזוג בחיי השיתוף והוא מעונין לפרק את מסגרת הנישואין זכותו היא שניתן לממשה בתביעה לפירוק שיתוף או בהסכם המתייחס לרכוש שנצבר ע"י הצדדים. פירוק השיתוף אינו נעשה ע"י השתחררות מחובות כלפי אחר ובוודאי לא ע"י אילוץ צד אחר לוותר על מה שמגיע בדין לצד השלישי - הקטין - כתנאי לגרושין. ממילא אם נאלצה האשה ליתן תמורה (התחייבות לשיפוי) לגבי דבר שהגיע לה בדין (גירושין ופירוק השיתוף) עצם "ההסכמה" נגועה ב"אילוץ" - שהרי אין בר דעת שיסכים לקחת על עצמו עול שאיננו חייב בו בתמורה למה שהוא זכאי לו בדין. 12. לסוגיה של סעיפי שיפוי בהסכמי גרושין שמצטרפים לסעיפים לפיהם האם והילד אינם רשאים לתבוע מזונות בלי קשר להשתנות הנסיבות, קיימות גישות שונות בפסיקה ובספרות: כפי שנקבע בע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני (פ"ד ל"א (3) 85): "...חוזה בין הורים, הפוטר הורה מכל אחריות כלפי ילדם בכל הנסיבות על שינוייהן האפשריים, ואשר תוצאתו המסתברת היא פגיעה משמעותית בקטין ובזכויותיו, יכול שיפסל מטעמים שבתקנת הציבור". ובהמשך: "אמת המידה לתקפותו או לפסלותו של חוזה לצרכי השאלה שבפנינו אינה בכך אם נוטים תנאיו לטובתו או לרעתו של צד להסכם, אלא בכך אם ההסכם מעוות את ההסדרים שאותם קבע הדין באופן כה מהותי ויסודי עד כי צפויה סכנה ממשית להתנערות מחובות, מחד גיסא, ולפגיעה בזכויותיו של הנהנה בכוח (הקטין), מאידך גיסא. משקל רב יש בהקשר זה, כאמור לעיל לחסימת דרכו של הזכאי לבית המשפט, גם אם תוצאה מעשית זו נעטפה במלל, שאינו מגלה אותה על פניו". כך גם בע"א 5464/93 פלוני נ' אלמוני, פ"ד מ"ח (3) 857, 863: "הורה החייב לשאת בחובת מזונות לפי הדין האישי... אינו יכול לפטור עצמו מחובה זו על פי חוזה... בחוזה האמור המדבר על פטור מכל אחריות יש כדי התנערות בוטה ובלתי מקובלת מחובתו של הורה כלפי ילדו; במתן גושפנקא להתנהגות האמורה יש משום אימוץ גישה הפוגעת בכבוד האדם של הילד... לדידי, אב המנסה לפטור עצמו, בנסיבות כאלה, לחלוטין מכל חובה לילדו, אין להכיר בתקפות מעשהו מטעמי תקנת הציבור.." גישתו של המלומד שיפמן בספרו דיני משפחה, כרך ב' עמ' 267 - 269, הינה כי אם ההסדר בין הצדדים מקפח את הילד יש לקבוע שאין לו תוקף גם בין הצדדים, כיון שחיוב האם לשפות את האב כשתעשיר עלול להרתיעה מהגשת תביעה למזונות עבור הילד - וממילא פגיעה בו. האיזון בין טובת הילד לבין טובת החוזה צריך להימצא בכיבוד מלא של הסדר נאות ובהסתייגות מוחלטת מהסכם מקפח, ולא בהשלמה חלקית עם הסדר שבסופו של דבר פוגע בילד. 13. ומן הכלל אל הפרט: בענייננו הסכם הגרושין פטר את התובע באופן מלא מחובתו לזון את הקטין, בלא התחשבות כלל במצבו הכלכלי ובשינוי הנסיבות בעתיד. מאידך התחייבה הנתבעת במזונות ובשיפוי בלא שקיבלה תמורה כלשהי מתוך שבכך הותנה מתן גיטה. ממילא, מדובר בסעיף בחוזה הפוגע בערכי החברה וביה"מ לא יתן ידו לכך. גם אין חולק כי ביה"ד הרבני שאישר את הסכם הגרושין לא בדק את יכולתה של הנתבעת לזון את הקטין, לא הסביר לה את מהות השיפוי, כפי שהיה אמור לעשות לפי סע' 2 (ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג1973- (ר' ע"א 4/80, מונק נ' מונק, פ"ד ל"ו (3) 421, 428). 14. למעלה מן הצורך יצויין כי הקטין טרם הגיע לגיל 21 ולפי הפסיקה חייב התובע להמשיך ולזון את הקטין בתקופת שירותו הצבאי (ר' ע"א 1284/94, אוחיון נ' אוחיון, תקדין עליון כרך 95 (1), תשנ"ה - תשנ"ו - 1995, 717, 719), וממילא התביעה הינה מוקדמת. 15. אשר על כן אני קובעת כי סעיף השיפוי בהסכם הגרושין נוגד את תקנת הציבור ולפי סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי) הוא בטל מעיקרו. התביעה נדחית. התובע ישלם הוצאות הנתבעת בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ מהיום. תניות בחוזהחוזהתניית שיפויגירושיןהסכם גירושיןשיפוי