פסק דין 1. רקע עובדתי בפני תביעה למתן פס"ד הצהרתי, לפיו התובע - הבעל זכאי למחצית הזכויות בדירת המגורים בבית משותף ברח' כ"ט בנובמבר 4 ברמת השרון (להלן: "הדירה"), הרשומה ע"ש הנתבעת - האשה, וזאת מכוח חזקת השיתוף בין בנ"ז. בנה"ז נשאו ביום 28.6.73, ולהם שלושה ילדים בגירים. ביום 31.5.74 קיבל אבי הנתבעת היתר בניה, ובנה בניין בן 4 דירות + חדר עבודה בקומת הקרקע. הקרקע הייתה שייכת לחברה בשליטת האב. בשנת 1986 החברה פורקה, ובשנת 1989 נרשם צו שיתוף בית משותף: שתי דירות עברו ע"ש עיזבון האב (שבינתיים נפטר), דירה שלישית הועברה ע"ש אם הנתבעת ודירה רביעית, הדירה נשוא הדיון, נרשמה ע"ש הנתבעת. בנוסף הועברו לנתבעת ע"י אמה 5/6 מיחידת החדר בקומת הקרקע. בשנים 1975-1998, התגוררו הצדדים בדירה נשוא התביעה. קודם לכן גרו בדירה שכורה ברעננה. בשנת 1981 נסעו בנה"ז לברלין, ושהו שם כשנה. ביום 1.3.82 שבה הנתבעת לישראל עם שלושת ילדיה, ואילו התובע נשאר בברלין כ7- חודשים נוספים, בטרם חזרתו לארץ. באוגוסט 98' עזב התובע את דירת המגורים של הצדדים, ועבר להתגורר עם אשה אחרת. לפיכך, יש לראות במועד זה את מועד הקרע (וזאת על אף שהנתבעת העלתה טענה, כי כבר קודם לכן חי התובע חיים כפולים בדירה שכורה בפתח-תקוה). 2. חזקת השיתוף התובעת והמנוח נישאו בשנת 1973, ולפיכך ההסדר הרכושי החל עליהם הנו "חזקת השיתוף", ולא ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג1973-. הפסיקה קובעת שני תנאים מוקדמים לתחולת הלכת השיתוף, אשר רק בהתקיימם מיוחסת כוונת שיתוף לבניה"ז. התנאים הנם: - "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף". בעבר, הדרישה לשלום בית הייתה דרישה מינימלית להנחת כוונה של הצדדים לקיים שיתוף נכסים. (ר' ע"א 66/73 פנונו נ' פנונו, פד"י כט(2) 181, 184). החיים בשלום פורשו באופן שדי היה בסכסוכים, אשר חרגו מגדר אלה המקובלים בין בנה"ז החיים בשלום כדי שחזקת השיתוף לא תחול. (ר' ע"א 529/76 סבורסקי נ' סבורסקי, פד"י לא(2) 233,237). הפסיקה המאוחרת צמצמה את המונח "שלום בית" וקבעה, כי די בחיים משותפים, תוך מאמץ משותף, כך ש"כל אחד מבני הזוג מילא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותרם את תרומתו, ואין הכוונה לדרישת תרומה כספית סובסטאנטיבית או למאמצים עסקיים..." (ר' ע"א 724/83 בר נתן נ' בר נתן פד"י לט(3) 551, 555) וכן, כי: - "חזקת השיתוף אינה מעוגנת בעיקרה בהשקעה הכספית המשותפת... כל מרכיב של התא המשפחתי נותן את חלקו: אחד מבני הזוג מביא את שכרו מעבודתו מחוץ לביתו, ואילו השני תורם את חלקו לשיתוף ע"י עבודתו בבית, טיפולו בתחומים השונים של צרכי המשפחה החומריים בתוך הבית, בגידול הילדים ובכל תחום אחר". (ר' ע"א 26/89 ארגוב נ' ארגוב, פד"י מד(1) 793, 796). יצויין עוד, כי אורח חיי נישואין תקין במשך שנים ארוכות, תוך ניהול משק בית משותף וכיסוי ההוצאות הכרוכות בכך ביחד, ותוך גידול וחינוך משותף של הילדים, מלמד על שיתוף בנכסים ובמשאבים, ובנסיבות אלו אין בעובדה שבני הזוג החזיקו בחשבונות נפרדים כדי לשנות מסקנה זו. (ר' רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פד"י מז(3) 758, 767). ויותר מכך: - "כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר" (ר' ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (דרחי), פד"י מח(3) 685, 694). לגבי רכוש שנרכש טרם הנישואין, כאשר משתכנע ביהמ"ש כי בנה"ז התכוונו ליצור שיתוף מלא ברכושם, מחיל הוא את הכוונה גם לגבי רכוש שנצבר טרם הנישואין. הדגש הוא על נישואין הרמוניים במשך תקופה ניכרת, על ניהול משק בית משותף וחשבונות משותפים, ועל התנהגות כללית המצביעה על שותפות ברכושם של בנה"ז. (ר' ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פד"י מז(5) 596, 602). עזיבת מי מבניה"ז את דירת המגורים אינה מהווה ויתור על זכויותיו בדירה, ואין בה כדי להשליך על תחולת חזקת השיתוף בתקופה בה נרכש הנכס. (ר' ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פד"י נ(1) 300, 306). לצורך הקביעה אם התכוונו הצדדים להפרדה רכושית בחשבונות הבנקים שבבעלותם, יבחן ביהמ"ש את השימוש שעשו בכספם. (ר' ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פד"י מט(2) 233, 245; וכן פס"ד אורון לעיל, בעמ' 265). הראיה הדרושה להוכחת שיתוף בנכסים לגבי דירת מגורים, קלה מן הראיה הדרושה להוכחת שיתוף לגבי נכס עסקי. (ר' ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פד"י לו(2) 645, 656). אכן, דירת מגורים הנה "גולת הכותרת של חזקת השיתוף". משרכש בן זוג דירת מגורים, משתמעת מכך כוונתו, כי דירה זו תהא משותפת לשני בני הזוג, ו"עובדת רישומה של הדירה כולה על שמו של הבעל אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה" (ר' ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פד"י לח(3) 22, 28). משקמה חזקה ראייתית בדבר חזקת השיתוף, עובר נטל השכנוע לכתפי בן הזוג המבקש לשלול את חזקת השיתוף, ועליו להביא ראיות לסתור את החזקה. (ר' פס"ד הדרי לעיל, בעמ' 691). 3. ומן הכלל אל הפרט הצדדים חלוקים בשאלת תחולתה של חזקת השיתוף בעניינם. עד למועד הקרע, היו הצדדים נשואים כ25- שנים, במהלכם נולדו להם 3 ילדים. הצדדים חיו וגידלו את ילדיהם יחד עד לחודש אוגוסט 98, זמן עזיבת התובע את הבית. לשני בנה"ז אלו נישואין ראשונים. זאת, להבדיל מבנ"ז שנהלו מערכת יחסים קודמת, במסגרתה הביאו ילדים לעולם. (ר' ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פד"י מט(3) 14). משך נישואי הצדדים עד ליום הקרע (25 שנים), גם בו יש משום תרומה לביסוס חזקת השיתוף. (ר' ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פד"י לח(1) 459-458 - שם דובר בידועים בציבור, אשר חיו יחד במשך 40 שנה). בנסיבות אלו, דומה כי קמה, לכאורה, חזקת השיתוף בין הצדדים. לפיכך, על הנתבעת, הטוענת כי לא הייתה כוונת שיתוף ביחס לדירת המגורים, הנטל להוכיח טענתה. טענות התובע לטענת התובע, חיי הנישואין של בנה"ז לא אופיינו בזעזועים או במשברים, עד לתקופה שבסמוך להגשת התובענה (4.6.98), והייתה ביניהם כוונת שיתוף ברורה. כשנה לפני נישואי הצדדים, ביום 21.11.72, עלה התובע לישראל מבריה"מ, ולטענתו השתמש בזכויות שהוענקו לו כעולה חדש לשם רכישת מיטלטלין וקבלת סיוע והלוואות בתנאים נוחים, לטובת משפחתו ולתועלת אבי הנתבעת: - "בשנת 73' לפני הנישואין אני בתור עולה חדש הייתי זכאי לקבל משכנתא, הייתי אז 10 חודשים בארץ, אביה של ציפי (הנתבעת) ערך הסכם (חוזה) הלך לבנק עידוד שאני כביכול רכשתי את דירתו ב29.6.73- זה היה יום אחרי החתימה בבוקר הגענו שלושתנו אביה של ציפי, ציפי ואני לבנק עידוד ואביה קיבל את הכסף, בנק עידוד רשם אזהרה בטאבו שאני כביכול רכשתי את הדירה". (ר' עמ' 8 לפרוטוקול, וכן עמ' 9 ו29- לפרוטוקול, לעניין רכישת מיטלטלין). לטענת התובע, מימון בניית הבית המשותף ע"י אבי הנתבעת, וכל שכרוך בה, נעשו בעיקר מתוך משאבים שהעמיד התובע לצורך זה. כמן כן, טוען, כי בשנים 1973-1975, בהם נקלע אבי הנתבעת לקשיים כלכליים, סייע לו כלכלית (ר' עדותו לעיל, וכן עמ' 20 ו23- לפרוטוקול). בשנת 1991 לקחו הצדדים משכנתא בגובה 140,000 ש"ח על הדירה. לטענת התובע, המשכנתא שמשה הן לכיסוי חובות, הן לצורך השקעה במסעדה והן לצורך מימון שיפוצים ובנייה בדירה: - "שלקחנו משכנתא בשנת 91' המטרה הייתה: היינו צריכים לכסות - וכיסינו, בנק בין-לאומי בסכום של 9,000 ש"ח, כיסינו בנק המזרחי - שהיה משפט לא זוכר את הסכום, אפשר לברר, זה סכום נכבד, כיסינו בנק הפועלים - הלוואה של 5,000 לי' והיה גם משפט איתנו, ובאותה תקופה ציפי החליטה לעשות הגדלת הבנייה ולקחנו את הכסף כדי להגדיל את הבנייה, הבנייה גם על הגג וגם בבית, וגם בחוץ אני יודע ששולם ללא קבלות (ציפי שלמה) בסביבות 30,000 ש"ח בקלות. כלומר המשכנתא נלקחה לכיסוי חובות, שיפוצים". (עמ' 11 לפרוטוקול, וכן עמ' 23 לפרוטוקול). התובע טוען, כי המשכנתא נפרעה מהחשבון המשותף של הצדדים, ועל כן גם על-ידו. הנתבעת בחקירתה אשרה זאת: - "ש. נכון, שבתשע השנים האחרונות בקירוב, בעלך משלם מחצית מהמשכנתא על הדירה? ת. מהחשבון המשותף שילם. ש. חודש 2.2000 מחצית משיעור החזר המשכנתא נכנס לחשבון פאול - בעלך? ת. כן. ש. וכנ"ל כזהו המצב מאז שנת 91'? ת. נכון". (עמ' 27 לפרוטוקול) לטענת התובע, בשנת 1992 הקימו הצדדים, יחד עם שני אחים (שיין), מסעדה ברח' החשמונאים, ת"א. לטענתו, היוזמה להקמת המסעדה באה מצד הנתבעת. המסעדה נרשמה כחברה בע"מ, כאשר לכל אחד מהארבעה (התובע, הנתבעת ושני האחים), היו 25% מהזכויות בה. הצדדים השקיעו במסעדה סך של כ85,000-$. לטענת הנתבעת, התובע לבדו נכנס לשותפות במסעדה ביום 17.7.92, כאשר כעבור 3 חודשים קרס העסק. בשל כך הפסיד התובע סך 179,000 ש"ח. בשנת 1996 הקימה הנתבעת, ביחד עם שותפות נוספות, חברה לעסקי שיווק מוצרי קוסמטיקה. לשם כך משכה הנתבעת כספים מן החשבון המשותף, כך טוען התובע, ואף לאחר כשלון העסק לקחה הנתבעת הלוואות לשם פירעון החובות, אשר נפרעו מתוך חשבון הבנק המשותף. הנתבעת טוענת, כי אמנם הכספים לפירעון החובות (בשיעור 30,000 ש"ח) נלקחו מן החשבון המשותף, ברם חצי שנה קודם לכן, כך טוענת, הכניסה הנתבעת 20,000 ש"ח לחשבון המשותף עקב מכירת מכוניתה (ר' עמ' 26 לפרוטוקול). טענות הנתבעת טענתה המרכזית של הנתבעת היא, כי בנסיבות המיוחדות של עניין, לא נוצרה הסכמה, אפילו שבשתיקה, על-פיה הסכימה הנתבעת להעברת זכויות במחצית הדירה לתובע. הנתבעת סומכת טענתה על מספר נימוקים: ראשית, טוענת הנתבעת, כי בשנת 1989, כאשר נרשם הבית המשותף בטאבו, יכול היה התובע לנצל הזדמנות זו לרישום מחצית הדירה על שמו, אך לא עשה כן. בנוסף, במהלך חיי הנישואין, החליף התובע כ35- מקומות עבודה (מפורטים בכתב ההגנה ובסיכומי הנתבעת), כך שלא יכול היה לשמש לנתבעת, לטענתה, כמשענת, עובדה השוללת כל כוונה מצדה לשיתוף התובע בדירת המגורים. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי את כספי הפיצויים, תגמולים וביטוח מנהלים שלו, דאג התובע למשוך לעצמו בכל מקום עבודה, בלי להשאיר לנתבעת ביטחון לימי זקנה. התובע אישר בחקירתו הנגדית את התחלופה הרבה של מקומות עבודתו: - "ש. בכתב הגנה - פירטתי 30 מקומות עבודה בהם עבדת במשך 22 שנה - זה נכון או שיש עוד? ת. אני יכול להוסיף עוד כמה מקומות עבודה, ברשימה הזו יש הרבה אי דיוקים...אני מסכים עם כל מה שכתוב, ויכול להיות שיש הו שלא רשמתם ואני יכול להוכיח זאת". (עמ' 7 לפרוטוקול). נימוק נוסף של הנתבעת הוא, כי במהלך חיי הנישואין, השרה התובע בבית אווירת תסכול וזעם, אותם הפנה כלפי הנתבעת וכלפי הילדים עד לכדי אלימות של ממש. העדים מצד הנתבעת, בני הצדדים, תארו את מערכת היחסים בין בנה"ז באופן דומה לגרסתה של הנתבעת. לעדותו של הבן רונן בתצהירו (יליד 74): - "מאז שאני זוכר את עצמי שרר בבית מתח רב. הופעל לחץ נפשי חזק מצד אבי כלפינו הילדים וכלפי אמי. אבי שם לעצמו למטרה לשלוט בכולנו בכל מחיר ... היה מתח רב בבית שאופיין בצעקות ובמכות כלפינו וגם כלפי אמי". לעדותו של הבן ירון בתצהירו (יליד 76): - "ילדותי התאפיינה בהרבה פחד ... הוא (התובע) הרבה לצעוק, להשפיל אותנו להתעלל בנו נפשית וגם השתמש בכוח הזרוע ... לא פעם הכה אותנו הילדים כדי להשליט מרות". 4. דיון לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי חזקת השיתוף לא חלה, בנסיבות המקרה, על דירת המגורים. למעט תקופה של 7 חודשים, בה התגוררו הצדדים בנפרד (הנתבעת עם הילדים - בישראל והתובע - בברלין), חיו הצדדים משך כל 25 שנות נישואיהם תחת קורת גג אחת - בדירת המגורים נשוא התביעה. הדירה נבנתה ע"י אבי הנתבעת לאחר נישואי הצדדים, ונרשמה ע"ש הנתבעת. כאמור, עובדת רישומה של דירת המגורים ע"ש אחד מבניה"ז, אין בה כדי לייחס לאותו בנ"ז כוונה לשלול את חזקת השיתוף בדירה. בני הזוג ניהלו משק בית משותף במשך שנים ארוכות, תוך גידול 3 ילדיהם וכיסוי ההוצאות הכרוכות בכך מתוך חשבון בנק משותף. כך לטענת התובע, וכך לטענת הנתבעת בסע' 13.1 לכתב הגנתה. אף אם החזיק כ"א מבנה"ז חשבון בנק נפרד במקביל, אין בעובדה זו כדי לשנות את תחולת חזקת השיתוף (ר' פס"ד אורון לעיל). כן אין בטענה בדבר תדירות החלפת מקומות עבודה מצד התובע, בנסיבות העניין, כדי לשלול כוונה לתחולתה או לאי תחולתה של חזקת שיתוף. באשר לטענה בדבר התנהגות התובע - אמנם, עדי הנתבעת אינם אוביקטיביים, אך עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי עדויותיהם היו חד משמעיות והתיישבו עם עדותה של התובעת. אף על פי כן, כל עוד לא הגישה הנתבעת במהלך חיי הנישואין תביעות לביהמ"ש, וכל עוד לא הגישה תלונות במשטרה כנגד התנהגות התובע, הרי לא ניתן לראות בשום שלב במערכת היחסים בין הצדדים, עד ליום עזיבת התובע את דירת המגורים, "קרע או פירוד של ממש", על-פי דרישת הפסיקה. לעניין המסעדה - החוזה להעברת המניות בחברה (מוצג נ1/) נחתם בין החברה והאחים שיין מצד אחד לבין התובע מצד שני. הנתבעת אינה צד לחוזה. התובע לא צירף ראיות אחרות להוכחת טענתו, כי הנתבעת, גם היא מבעלי המסעדה. ברם, גם אם תתקבל טענת הנתבעת, כי אינה שותפה למסעדה, אין בעובדה זו כדי לשנות מן המסקנה הסופית בדבר תחולתה של חזקת השיתוף לגבי דירת המגורים. לסיכום חזקת השיתוף במקרה דנן לא נסתרה. בנוסף, אין מחלוקת, כי החזרי המשכנתא בגין הדירה נשוא התובענה נעשו מחשבונם המשותף של הצדדים, ובכך הוכחה כוונת שיתוף ספציפית לנכס הנדון. לפיכך יש להיעתר לסעד המבוקש. 5. פסיקתא א. ניתן בזאת פס"ד הצהרתי לפיו התובע הינו בעל מחצית הזכויות בדירת המגורים הידועה כחלקה 447 בגוש 6415, המצויה ברח' כ"ט בנובמבר 4 רמת השון. ב. זכויות התובע תרשמנה בהתאם - כפוף להוראות כל דין. ג. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. זכויות בדירהפסק דין הצהרתי