ה ח ל ט ה 1. הקטין (יליד 18.2.93) הגיש לבית משפט זה תביעת מזונות, באמצעות אמו, נגד אביו. 2. האב הגיש בקשה לדחיית תביעת המזונות או מחיקתה על הסף. הנימוקים של האב הם: א. סמכות השפוט מסורה לביה"ד הרבני מכח הסכמת הצדדים על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג - 1953. ב. ביה"ד קיים דיון במזונות הקטין לגופו. ג. תביעת הקטין היא קנטרנית. 3. האב צירף לבקשתו פרוטוקולים, החלטות ופסק דין של בית הדין הרבני אך לא צירף את כתב התביעה שבגינו התחיל והתקיים הדיון בביה"ד הרבני. לפיכך אין כל תשתית עובדתית לכך שהילד היה בכלל צד לתביעה. לכן, אם הייתי צריך לפסוק לפי מבחן הכותרת בלבד, היה עלי לדחות את הבקשה הואיל ונטל ההוכחה מוטל על האב המבקש לשלול את הסמכות מבימ"ש זה. 4. צודק ב"כ המלומד של האב עו"ד נסים שלם כי לביה"ד הרבני יכולה להיות סמכות עפ"י סעיף 9 לדון במזונות הקטין גם כאשר הקטין לא תבע כלל מזונות וזאת עפ"י מבחן המהות, אם ההורים הסכימו במפורש או במשתמע לסמכות בית הדין, בכך שטענו בענין מזונותיו של הקטין בנפרד מהסכסוך שביניהם. בע"א 82/289 (דאובה) נקבעה שוב ההלכה הנ"ל; שם דובר בתביעת מזונות של אשה שהוגשה לבית הדין הרבני ובמהלך הדיון האשה הודיעה שאינה תובעת מזונות לעצמה והיא תובעת מזונות רק עבור הילדים. כב' השופט ת. אור קבע שהשאלה היא שאלה שבעובדה ועל מי שטוען שהקטין היה צד להליכים בביה"ד, נטל ההוכחה להוכיח זאת. בדרך כלל הדבר נקבע עפ"י האמור בכתב התביעה, אך גם כאשר הקטין אינו צד פורמלי ו"בפועל נדונה תביעתו לגופם של דברים ובית הדין הכריע בה. בנסיבות כאלה, כשמוכח, שעל פי תוכנו של הדיון, התקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות, וניתנה בה החלטה, יש מקום לראות בכך הליכים, בהם הקטין היה צד ויש בהם לחייבו". (ראה ע"א 82/289 דאובה נ' דאובה פד"י לא (4) 625, 628). ובהמשך קובע השופט ת. אור: "ללא שתביעתו של הקטין היתה נושא בפני עצמו, כשהיא לבדה לנגד עיני בית המשפט - לא יהיה בו תוקף מחייב כלפי הקטין" (ראה ע"א 70/404 עברון נ' עברון פד"י כה (1) 373, 452) (ראה ע"א 82/289, דאובה שם, בעמ' 629 א'). והוא הדין לגבי הסכם בין ההורים לגבי מזונות הקטין (ראה שם). השופט ת. אור מנמק בדאובה את הרציו להלכות הנ"ל: "הלכה זו נקבעה בעיקרה בשל אותם מקרים, בהם בני זוג, שלנגד עיניהם טובתם שלהם ורצונם לפתור בעיות שבינו לבינה, כרכו בהסכם שביניהם את ענין המזונות של ילדיהם הקטינים. במקרים אלה קיים החשש, שבמסגרת הרצון לפתור את הסכסוכים שביניהם לא הקפידו ההורים די הצורך על האינטרסים וטובתם של הקטינים. על מנת למנוע חשש זה, הגיע בית משפט זה בפרשת עברון (ע"א 70/404) למסקנה, שעל מנת להפריד בין ענייני ההורים לענייני ילדיהם הקטינים, ועל מנת שלא יתערבבו האינטרסים, שלעתים נוגדים הם זה את זה, חייב ענין מזונותיהם של הקטינים, לא רק להיות נושא בפני עצמו, אלא שכדי להבטיח זאת, מן הראוי שיידון בתביעה נפרדת של הקטין למזונות. בפסק דין שר (ע"א 76/411 פד"י לב (1) 449) הסתייג בית המשפט מפי כבוד השופט שמגר מהצורך בהגשת תביעה נפרדת מטעמו של הקטין, כתנאי לכך שפסק-דין בבית-דין רבני יהווה מעשה בית-דין לגביו. אך עדין הודגש הצורך, שיתקיים דיון נפרד ומיוחד בעניינו - אפילו במסגרת תביעת הגירושין - כערובה לכך שטובת הקטין תהיה כר לרגליו של בית המשפט בשקלו את טובתו וצרכיו של הקטין (ראה שם, בעמ' 454 - 455 וכן ע"א 81/51 בראור נ' בראור פד"י לה (4) 231, 275)". (ראה ע"א 82/289 שם, בעמ' 629). 5. עפ"י ההלכה שנפסקה בפס"ד דאובה על המבקש להוכיח את התקיימותם של ארבעה עניינים עובדתיים, ע"מ שבימ"ש זה יקבע שאין לו סמכות לדון במזונות הקטין, כאשר הקטין לא היה צד פורמלי לתביעה שהוגשה לבית הדין הרבני: א. מזונות הקטין נידונו לגופם. ב. מזונות הקטין היו נושא בפני עצמו. ג. ביה"ד נתן החלטה בענין מזונות הקטין. ד. טובת הקטין עמדה לנגד עיני ההורים עובר להסכמה בדבר מזונותיו. 6. בית המשפט העליון בחן את המבחנים הנ"ל והגיע בפרשת דאובה למסקנה, כי האב הוכיח את התקיימותם ולכן קבע: "בנסיבות האמורות, קנה לו בית הדין סמכות לדון בתביעת המזונות של המערערות ולפיכך, היה על בית המשפט המחוזי - כפי שאמנם נהג - למשוך את ידו מלדון בענין בין אם המדובר בתביעה התלויה בבית הדין (סעיף 18 (2) לחוק בתי המשפט, תשי"ז - 1957) [כיום, סעיף 40 (2) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 - י.ג.] ובין אם המדובר בפסק מזונות, שנפסק בבית הדין - אפילו אין עוד תלויה בפניו תביעה למזונות המערערות - מכח עקרון בדבר כלל ההמשכיות, על פיו משפסק בית דין בתביעת המזונות הסמכות להביא שינוי בפסקו מסורה לו". (ראה ע"א 82/289 שם, בעמ' 630 ג'). 7. הדיון שהתקיים ביום 19.5.94 בבית הדין הרבני בענין מזונות הילד מתמצה באמור להלן: "האשה: ... הוא לא נותן כלום לילד הבעל: אני מוכן לתת לילד 1,000 ש"ח האשה: רק מעון אני משלמת 900 ש"ח הבעל: אני מרוויח 3,000 ש"ח האשה: הוא מקבל 4,500 ש"ח הבעל:אני מכונאי מטוסים גר בלוד" באותו יום ט' סיוון שנ"ד 19.5.94 נתן ביה"ד הרבני פסק דין הקובע: "על הצדדים לערוך הסכם גירושין מפורט... האב מסכים בשלב זה (ההדגשה שלי - י.ג.) סך 1,000 ש"ח לחודש צמוד לתוספת יוקר. לאור האמור פוסק ביה"ד שעל האב לשלם לאשתו סך אלף ש"ח לחודש עבור בנם, החל מהיום צמוד לתוספת יוקר המשתלמת לשכירים". בי"ד אלול תשנ"ד (9.94) התקיים דיון נוסף ובו נאמרו הדברים הבאים בענין מזונות הקטין: "האשה:... אני מוותרת על מזונות הילד. אין לי ברירה". אבה"ד: מבחינה חוקית היא תוכל אח"כ לתבוע מזונות עליכם לדעת זאת. הבעל: בסדר אני מוכן. לאחר שהצדדים השמיעו דבריהם הם מגיעים לידי הסכם כדלהלן: א. הצדדים יתגרשו זמ"ז... ב. הבן יהיה במשמורת האם שתדאג לכל צרכיו ומזונותיו וחינוכו. ג. ... ד. בשלב זה האשה לא תתבע את מזונות הבן במידה ויקבעו הסדרי ראיה בעתיד, יקבעו המזונות בהתאם". הבעל והאשה חתמו על ההסכם וביה"ד מעיר: "בפני ביה"ד קיבלו הצדדים בקנין סודר הודע לצדדים שניתן לתבוע מזונות הבן בעתיד בהתאם". ביה"ד נתן פסק דין שבו אישר את ההסכם הנ"ל. בד' חשון תשנ"ה הצדדים התייצבו בפני ביה"ד והאשה ביקשה מזונות הבן עד סידור הגט בסך 1,000 ש"ח; הבעל הסכים וביה"ד נתן בהסכמת הצדדים פסק דין לפיו הבעל ימשיך לשלם מזונות הבן בסך 1,000 ש"ח לחודש "וזאת עד מועד סידור הגט". "הסכם הגירושין שבין הצדדים שאושר ע"י ביה"ד סעיף המזונות של הבן יכנס לתוקף עם סידור הגט". דהיינו פסק הדין שניתן ביום י"ד אלול תשנ"ד שונה בהסכמת הצדדים רק לגבי מזונות הקטין וגם זה רק עד סידור הגט, דהיינו התיקון קובע כי עד סדור הגט האב ישלם 1,000 ש"ח עבור המזונות הקטין ולאחר מכן לא יחול עליו כל חיוב בדבר מזונות הקטין. 8. מכל האמור לעיל ברור שמזונות הקטין לא נדונו לגופם, אלא ההורים הסכימו בתחילה שהאב ישלם 1,000 ש"ח בחודש (הגם שהם היו אולי נושא בפני עצמו). מהפרוטוקול של הדיון שנערך בביה"ד ביום י"ד אלול תשנ"ד מתבקשת המסקנה שהאשה היתה להוטה להתגרש ולכן הסכימה לוותר על חיובו של האב לשאת במזונות בנו הקטין. האב גם הוא הסכים לכך. מכאן, ברור שטובתו של הקטין והאינטרס שלו לקבל מזונות מאביו לא נשקלה כלל ע"י ההורים. 9. בענין שלפנינו לא התקיימו אף אחד מבין ארבעת המבחנים שפורטו בסעיף 5 דלעיל: א. מזונות הקטן לא נדונו לגופם; צרכי הקטין לא נבדקו, הכנסות ההורים לא נבדקו והמזונות הזמניים נקבעו עפ"י הסכמת הצדדים שנעשתה כהרף עין. ב. ביה"ד לא נתן החלטה עניינית בענין המזונות הסופיים של הקטין, שנתקבלה לאחר דיון, אלא נתן תוקף של פסק דין לויתור של האם על חיוב האב במזונות הקטין. ג. מזונות הקטין לא נדונו כנושא בפני עצמו אלא במשולב עם ענין הגירושין. ד. והעיקר - טובת הקטין לא עמדה לנגד ההורים עובר להסכמה בדבר אי חיוב האב במזונותיו. 10. לכן, ויתור האשה על מזונות הקטין, אינה מחייבת את הקטין והוא רשאי להגיש תביעה נגד אביו למזונותיו. מכאן שהילד אינו קשור בהסכם שבין ההורים לגבי אי חיובו של האב במזונותיו והוא רשאי, כפי שנאמר גם ע"י ביה"ד, לתבוע את מזונות מאביו; וכפי שאומר שרשבסקי בספרו: "... הם התכוונו רק "לתקן את עצמם" ואז לא יהא בו כדי לשלול מן הילדים לתבוע את זכויותיהם, על אף אישורו ע"י בית הדין". (שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 290). 11. השאלה היא למי הסכמות לדון בתביעת הקטין למזונותיו, לבית הדין הרבני או לבית המשפט לענייני משפחה. כזכור הסכמת ההורים, לה ניתן תוקף של פסק דין, קובעת, כי "בשלב זה האשה לא תתבע את המזונות הבן. במידה ויקבעו הסדרי ראיה בעתיד יקבעו מזונות בהתאם". הסכמת האם שלא לתבוע את מזונות הבן אינה מחייבת את הבן. (הסדרי הראיה נשארו בסמכות ביה"ד; האב הגיש ביום 11.7.97 תביעה לביה"ד לקבוע הסדרי ראיה וביום א' אייר תשנ"ז התקיים דיון בביה"ד בענין הסדרי הראיה והוגש תסקיר סעד לביה"ד). 12. מהתנהגות ההורים ודבריהם בביה"ד אין ספק כי ההורים לא פעלו לטובת הילד ולכן לא פעלו לשם מילוי תפקידם כאפוטרופסים, אלא למען האינטרסים שלהם והדבר משליך לא רק על זכותו של הילד לתבוע מזונות מאביו, אלא גם על הסכמתם להתדיין בבית הדין הרבני. לפיכך אני קובע כי הסכמת ההורים לדון במזונות הקטין בבית הדין הרבני, פוסלת אף את הסכמתם להתדיין בבית הדין הרבני לגבי מזונותיו עפ"י סעיף 9 לחוק שפוט בתי דין רבניים. 13. ההורים הראו כי הם מונעים ע"י שקולים אחרים וכי הם אינם פועלים עפ"י הוראות סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב - 1962 הקובע: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין" ולפיכך מן הראוי שבית המשפט, יעשה שמוש בסעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית הנ"ל וימנה לקטין אפוטרופוס לענין תביעת המזונות שלו. ראה המלצה בעינן זה בע"א 75/716 בר אור נ' בר אור פד"י ל (2) 253, 257 ב'. מאחר שלא הוכח לי כי יש מי שמוכן לממן מנוי עו"ד כאפוטרופוס לדין של הקטין, איני עושה שמוש בסמכותי עפ"י סעיף 68 (א) לחוק הכשרות המשפטית, אולם במידה שימצא מי שיהיה מוכן לממן זאת אקיים דיון בענין. 14. לפיכך אני דוחה את הבקשה שהאב הגיש לדחות או למחוק על הסף את תביעת המזונות של הקטין. 15. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. קטיניםחוזהמזונות