השאלה המתעוררת במקרה דנן, האם חלה הלכת השיתוף על זכויות פנסיוניות ? פסק דין א. רקע עובדתי: התובעת (להלן: "התובעת" או "האשה") והנתבע (להלן: "הנתבע" או "הבעל") נישאו זל"ז בשנת 1950 (להלן: "הצדדים"), ונולדו להם 2 ילדים, שהינם כיום בגירים. משבר פרץ בחיי הנישואין דבר שהביא אותה לידי החלטה לעזוב את דירתם המשותפת ביום 28/02/95, ובסמוך לזה הגישה האשה שתי תביעות: א. תובענה על דרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתיק 266/95 שיצהיר כי 50% מזכויות הדירה של הנתבע שייכות לתובעת. ב. תביעה לפירוק השיתוף בדירה המשותפת שהיתה רשומה על שם בני הזוג. תביעה שהוגשה לבית משפט השלום. כב' השופט גורן אשר דן בתובענה החליט למחקה בהעדר עילה. הנימוק למחיקה: "אם המשיב היה מהוון את זכות הפנסיה שלו או גובה אותה בכל דרך אחרת שלא באמצעות תשלומים חודשיים שוטפים, יתכן והיה מקום להחיל על מקום זה את הילכת אורון, אולם כאשר מדובר בתשלום פנסיה חודשי, הרי תשלום זה בא במקום משכורתו של המשיב עת עבד באופן פעיל אצל מעבידו. מכאן שאם המשיב משוחרר מתשלום למבקשת בגין השתתפות במשכורתו עקב הפטור ממזונות אין מקום לשפות את המשיב כאשר מדובר בהכנסה חודשית ולא במשכורת (כאשר הפנסיה באה במקום "משכורת"). על פסק דינו של כב' השופט גורן הוגש ערעור ביום 24.3.96 והנימוק לדחיה היה: "... בעיית תשלומי הפנסיה אינה יכולה, איפוא, לעמוד בפני עצמה ומכיוון שהועמדה כך, היה מקום לדחות את התובענה על הסף. לפיכך, אני דוחה את הערעור. שלא מטעמו של בית המשפט קמא". ביום 15.4.96 עתרה התובעת למתן הצהרה על כלל רכושם של בני הזוג, לרבות הזכויות הפנסיוניות וזכויות כספיות אחרות שהופקדו בבנק סוחר, ולהורות על חלוקתם. במקביל הגיש הבעל ביום 15.4.96 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב, ובמסגרת תביעה זו נכרכו העניינים הקשורים לגירושין, לרבות הנושאים הרכושיים נשוא תובענה זו. שאלת הסמכות הוכרעה בהחלטתי מיום 6.7.1998 בהמרצה 51248/97, ונקבע כי הסמכות לדון בתובענה הרכושית היא לבית משפט זה. על יסוד החלטה זו פורק השיתוף בדירה. היא הוצאה למכירה למרבה במחיר והבעל הוא זה שקנה את זכויות האשה בדירה והפך להיות לבעליו. על יסוד החלטה זו הגיעו הצדדים ביום 9.12.98 בדבר הסכמה על חלוקת הכספים שהופקדו בבנק לאומי בישראל בע"מ. ההסכמה קיבלה תוקף של החלטה ובכך הם איזנו את הזכויות הכספיות. כאמור בני הזוג נשאו בשנת 1950 ואי לכך חל עליהם המשטר של הילכת השיתוף ולא משטר של איזון משאבים בהתאם למה שנקבע בחוק יחסי ממון תשל"ג1974-. לאחר שעניין פירוק השיתוף בדירה הוכרע ע"י מכירתה והכספים אוזנו בהסכמה, נותר רק להכריע בשאלת הזכויות הפנסיוניות. ב. מהו היקף תחולתה של חזקת השיתוף? השאלה המתעוררת במקרה דנן, האם חלה הלכת השיתוף על זכויות פנסיוניות? שאלת זכותו של בן הזוג להיות שותף בנכסים הסוציאלים שניצברו על ידי בן הזוג האחר במהלך שנות נשואיהם, עברה התפתחות ב- 20 השנים האחרונות, ממצב של שלילה מוחלטת, בנימוק כי הזכות הינה אישית ואינה מיועדת לחלוקה עם בן הזוג, ועד לקביעה כי גם זכויות אישיות כגון אלה הינן בנות חלוקה. המלומד א. רוזן צבי בסיפרו יחסי ממון בין בני זוג, פרסומי הפקולטה למשפטים הוצאת מיקרושור (שנת 1982) מציין בעמ' 41 כי רוב שיטות המשפט אינן נותנות מענה לבעיות אלה. "רוב השיטות המשפטיות בעולם אינן נותנות עדיין תשובה לבעיות אלה. רק הנכסים שעל פי דין ניתנים להעברה נכללים, בדרך כלל, במסגרת הנכסים המהווים את נשוא השיתוף הנוכחי או הדחוי. זכויות שאינן ניתנות להעברה או שהן בעלות אופי אישי אינן נכללות לא בהסדר השיתוף ולא בהסדר איזון המשאבים. משום כך זכויות הפנסיה וזכויות ביטוח חיים, שבדרך כלל אינן ניתנות להעברה, אינן כלולות במסגרת זאת. לדעתנו, אין לכך כל הצדקה לא מבחינה אפקטיבית, באשר זכויות אלה עשויות להיות לעיתים חלק הארי של נכסי המשפחה, ולא מבחינה ענינית, באשר הכספים שהושקעו ב"נכס" זה הם חלק מרכושה של המשפחה, שאילו הושקע בנכסים אחרים היה מהווה נשוא לשיתוף. האם יהא זה מוצדק כי בן הזוג אשר נשואיו נמשכו פרק זמן ארוך, ברם הותרו לפני מימוש זכויות הפנסיה של האחר ייצא וידיו מעל ראשו? במיוחד אמורים הדברים באשר זכות זו הינה "הנכס" העיקרי של המשפחה בו הושקעו חלק ניכר ממשאביה. השקעות כאלה יש לראות כמבוססות על תרומה שווה של בני הזוג. על בסיס כל אלה יש להעניק לכל אחד מבני הזוג חלק שווה בסכומי הפנסיה ובבטחון הכלכלי המוקנה על ידם". בית משפט העליון נדרש לראשונה לסוגיה זו בע"א 724/83 בר נתן - בר נתן פד"י ל"ט 3 בעמוד 551, שם נפסק כי פוליסת ביטוח מנהלים המורכב מתשלומי פיצויים ופנסיה, הם תשלומים סוציאלים שמשלם מעביד עבור העובד ולאשה אין חלק בהם. פעם נוספת נדרש בית המשפט העליון לסוגיה זו, בע"א 44/84 גילבוע - גילבוע, פד"י מא (1) עמוד 174 ונפסק: "הוא הדין בענין פיצוי הפרישה והיוון הגימלה מצה"ל שהוענקו למשיב. הגעתי למסקנה, כי סכומים אלה, שנצטברו על ידי מאמץ אישי של המשיב, אינם, בנסיבות המקרה, רכוש משפחתי, וכי אין יסוד להחיל לגביהם את החזקה, כאילו התכוון המשיב שלרעייתו תהיה זכויות בהם. המערערת, בכתבי טענותיה התמציתיים לא השכילה להראות בצורה משכנעת, שבמשך שמונה שנות נשואין, שבטרם ההתדרדרות הסופית, היו יחסי הממון של בני הזוג כאלה, שניתן להניח כי המשיב התכוון שזכויות הפנסיה הניצברות לזכותו בצה"ל תהיינה שייכות לשני בני הזוג שווה בשווה..." שלא כמו בע"א 724/83 בר נתן - בר נתן, שם נקבע כי "לאשה אין חלקים בהם" הרי שבע"א 44/84 נקבע כי זכותה לא הוכחה משום שהיא לא הצליחה להביא ראיה כלשהי על כוונת השיתוף בזכויות הפנסיה. משמע שאילו היתה האישה מרימה את נטל ההוכחה בדבר כוונת השיתוף, הרי שהיא היתה זכאית להתחלק עם בעלה בזכויות הפנסיה. המלומד פרופ' א. רוזן צבי בספרו דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול, עמ' 487: "זכויות הפנסיה נחשבות כחלק בלתי נפרד מסך התמורה שהעובד זכאי לה עקב עבודתו אין הן מענק חסד מטעם המעביד או ביטוי להכרת תודה מצידו. הזכויות מעוגנות בחקיקה או בהסכמים קיבוציים או בחוזים מיוחדים בכל אחד מן המקרים האמורים. זכות הפנסיה מוקנית לעובד כחלק מן השכר הכולל במובנו הרחב. הזכות הנקנית באופן ישיר או עקיף עקב העבודה הינה חלק מן השיתוף באותה מידה שהעבודה ותוצאותיה נחשבות כפרי המאמץ המשותף של בני זוג. כל אימת שהעבודה ופירות ההשתכרות הם רכוש בר חלוקה - ובדרך כלל חלק מן השיתוף - אין טעם ואין הצדקה להוציא מן הכלל חלק מתנאי העבודה או ההשתכרות, יהא אשר יהא המיון המשפטי שלהם לצרכים משפטיים שונים". בע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה (3) עמ' 793 החיל בית המשפט העליון את ההסדר של הלכת השיתוף על כספי פיצויים ופנסיה לאחר שאלה גמלו. בעמ' 798 נפסק: "בנסיבות העניין, זכאית המשיבה למחצית זכויותיו של המערער, לפנסיה ולפיצויים, ממקום עבודתו למשך התקופה שבין יום נישואיהם ועד ליום הפסקת עבודתו, כפי שקבע השופט קמא." יודגש, כי במקרה הנדון הפנסיה שגמלה היתה פנסיה צוברת ולא פנסיה תקציבית. בחלוף מס' שנים בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מ"ו (1) עמ' 602 החיל בית המשפט העליון את הלכת השיתוף על כספי פיצויים וזכויות פנסיה גם כשאלה טרם גמלו, ובלבד שהם ישולמו במועד תשלומם. ברע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מ"ז (3) עמ' 758 בעמ' 766 נשאלה השאלה: "מה דינם של כספים שנתקבלו כפיצויים בגין פרישה מעבודה ובהיוון פנסיה? כלום יש לראות בהם חלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג, מקום שניהלו הם אורח חיים משותף ונישאו במאמץ המשפחתי המשותף?" על כך משיב כב' השופט בך בעמ' 767: "סבורני, כי התשובה לכך חייבת להיות בחיוב, אמנם בע"א 44/84 דולי גילבוע נ' דרור גילבוע החלטנו כי חובה היה על האישה להצביע על ראיה כלשהי, שיש בה כדי להוכיח כי היתה קיימת כוונה מיוחדת לשיתוף בזכויות הפנסיה, אולם קביעה זו נעשתה לאור המקרה שם. " הלכה זו חזרה וניפסקה בע"א 6557/95 חיים אבנרי נ' תמר אבנרי (לא פורסם). בהסתמך על ההלכות הפסוקות שיצאו מלפני בית המשפט העליון בע"א 841/87 רון נ' רון; ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי ובבר"ע 964/92 אורון נ' אורון, ניפסק ע"י כב' השופט טל שיש להחיל את חזקת השיתוף על זכויות פנסיה ופיצויי פיטורין. בע"א 6557/95 הנ"ל המערער היה זכאי לפנסיה ופיצויי פרישה מצה"ל, היינו "פנסיה תקציבית" להבדיל מ"פנסיה צוברת". על ההבחנה בין "פנסיה תקציבית" ל"פנסיה צוברת" עמד בית המשפט העליון בע"א 3234/91 יעקב עמר נ' שר הפנים (לא פורסם): "פנסיה תקציבית היא פנסיה שכספים מופרשים בתקציבי הרשות או המדינה, כלומר המדינה זוקפת מבחינה חשבונאית לזכות העובד סכומים מסויימים, ובהגיעו לגיל פרישה מפרישה "הרשות" החייבת בכספים מתוך תקציבה לצורך תשלום הפנסיה. לעומת זאת, "קרן ביטוחית" כמו "מבטחים" היא קרן חיצונית הצוברת את הכספים עד הגיעו של העובד לגיל פרישה. מקור הכספים שבה היא הפרשות בעין בכל חודש, של העובד ושל המעביד". המסקנה היא, שיש להחיל את הילכת השיתוף לא רק על זכויות פנסיה צוברת, אלא גם זכות ל"פנסיה תקציבית" שאין לזכות העובד כל הפרשה כספית בעין, והכספים משולמים מתקציב הרשות. ג. חזקת השיתוף בין בני זוג: חזקת השיתוף בין נכסי בני זוג משמעה ייחוס לבני-זוג נשואים כוונת שותפות בכל נכסיהם שווה בשווה. שני התנאים המקדמים, שעליהם סובב צירה של חזקת שיתוף, הם "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" (ראה א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) עמ' 227, וכן ע"א 2/77 אגוזי נ' אגוזי, פ"ד לג (3) עמ' 1 בעמ' 15). כמו כן בע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו (2) עמ' 645 בעמ' 648: "הלכת השיתוף מייחסת לצדדים כוונת שיתוף בנכסיהם ויוצרת חזקה על כוונה כזו מעצם אורח חיי הנישואין שלהם, שבו לא שמרו על קו הפרדה של שלי-שלי ושלך-שלך, אם כי יש גם דעה המחמירה יותר ודורשת בנוסף לכך גם ראיה, ולוא קלושה, להוכחת הכוונה..." בתחילת דרכה של הלכת השיתוף הושם הדגש על חיי שלום והרמוניה בין בני הזוג. הדרישה לשלום בית היתה דרישה מינמאלית להנחת הכוונה של הצדדים לקיים שיתוף בנכסים. אולם בפסיקה מאוחרת יותר צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע, או פירוד של ממש. בע"א 529/76 סבירסקי נ' סבירסקי ואח', פ"ד לא (2) 233 ניפסק ע"י כב' השופטת בן פורת בעמ' 238: "הדרישה הנוספת של חיים בשלום יש לפרשה בהעדר קרע או פירוד של ממש, להבדיל ממריבות אפילו הן תכופות." וכן בפסק דינו של כב' השופט אלון בע"א 2/77 אגוזי נ' אגוזי, פ"ד לג (3) עמ' 1 בעמ' 19: "ואכן נכון שהעקרון היסודי להנחה של חזקת שיתוף נכסים הוא העובדה שקיימים היו בין בני הזוג חיים משותפים כדרכם וכמנהגם של בני זוג, אבל העבודה של קיום סכסוכים בין בני זוג, כשלאחר מכן נתפייסו והגדילו את המשפחה בהבאת ילדים לעולם, אין בה כדי לסתור הנחה זו." כאמור, התובע והתובעת נשואים זל"ז מאז שנת 1950 ונולדו להם 2 ילדים שהם בגירים. התובעת דאגה למשק הבית, גידלה את הילדים ואיפשרה לנתבע להתקדם בסולם הדרגות בעבודה, ויחד עם זה יצאה במשך למעלה מ20- שנה לעבודה בטיפול בילדים ובקשישים, וכל הכנסותיה הוכנסו לקופה המשפחתית, ולתובעת לא היה כל חשבון בנק על שמה. גם הנתבע בעדותו תומך בטענת התובעת כי עד ליום 28.2.99 הם חיו תחת קורת גג אחת, וכל אחד תרם את חלקו למאמץ המשותף. בס' 8 (א) לתצהיר עדות ראשית: "במשך כל השנים סייעתי בידי אשתי כמיטב יכולתי בענייני הבית, חינוך הילדים וכל הכרוך בגידולם ובמיוחד כשחלתה. המטלות בניהול משק הבית וחינוך הילדים התחלקו כל השנים בינינו, משהחלה התובעת לעבוד מחוץ לבית סייעתי בידה כמיטב יכולתי." ובס' 9: "א. עד ליום 28.2.95 התנהלו החיים בבית "בגדול" על מי מנוחות, אם כי היו עליות ומורדות כפי שניתן לצפות בין בני אנוש. ברם לא היתה שום אינדקציה או התראה על מה שעלול להתרחש ולבטח לא היתה שום הצדקה מצד התובעת לנקוט בצעד הקיצוני שנקטה בו! "ב. להיפך עד למועד הגשת התביעה בתיק זה היינו תחת קורת גג אחת, תוך שיתוף פעולה ומבלי שיהא בינינו כל ארוע שהוא שיש בו כדי לשנות או לחרוג ממסכת החיים הרגילה של בני זוג בדר"כ, כפי שמודה התובעת בס' 3 לכתב התביעה וזאת בניגוד ובסתירה לאמור על ידה בס' 10 לתצהירה עתה." לנוכח תשתית עובדתית זו אני קובע, כי התובעת הצליחה להרים את נטל הראיה שלאורך תקופת נישואיהם, עד ליום 28.2.95, הם קיימו "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף". טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו: "כשמדובר בפנסיה חודשית המשתלמת לגמלאי, יש לראותם כמשכורת אותה קיבל ערב פרישתו לגמלאים, כי זו המטרה הסוציאלית שלמענה נועדה הפנסיה: יצירת אמצעי קיום מנימלי לעובד שפרש. עפ"י השקפת עולם זו באם הגימלאי פטור ממזונות אשתו, הרי שדין פטורין אלה חייבים לחול גם על תשלומי הפנסיה החודשיים השוטפים." טענת ב"כ הנתבע אינה מקובלת עלי. זכויות הפנסיה כמו זכויות אחרות מוקנות לאשה מכוח הלכת השיתוף אם נישאו לפני 1.1.1974, או עפ"י הלכת איזון המשאבים אם נישאו לאחר חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג1973-. הילכת השיתוף יסודה חקיקה שיפוטית המייחסת לבני זוג נשואים, המנהלים "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" כוונת שותפות בכל נכסיהם, כך שבהתמלא התנאי של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף", קמה לתובעת הזכות לשותפות בפנסיה והיא איננה מאבדת את הזכות, גם היא אם מאבדת את זכותה למזונות או לכתובה. אין מחלוקת, כי זכויות הפניה גמלו וכי הנתבע הוא פנסיונר המקבל את קצבתו מחב' החשמל (פנסיה תקציבית) זה שנים רבות, ועוד לפני מועד הגשת התביעה (15.4.96). ד. פסיקתא: לאור כל האמור לעיל נפסק כדלקמן: 1. התובעת זכאית למחצית שווי הפנסיה נטו המשולמת לנתבע, החל מיום הגשת התביעה - 15.4.96. 2. הנתבע יהא רשאי לקזז מהכספים שעליו לשלם, את המחצית מזכויות הפנסיה ו/או מחצית הפיצויים או מחצית שווי בקופות תגמולים שצברה התובעת, אם צברה, במקומות עבודתה עד ליום 28.2.95. 3. את חוב העבר ישלם הנתבע בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, וממועד זה ישא הסכום הפרשי הצמדה מיום החיוב ועד לתשלום בפועל. 4. העיקול שהוטל על הדירה בגובה של 100,000 ש"ח, בהתאם להחלטתי מיום 9.12.98, מתאשר בזה. 5. ההחלטה מיום 9.12.98 בדבר האיזון בנושאים הכספיים תהיה לקבועה, וכונס הנכסים, עו"ד אריאל בן-ארי, ישחרר את הסך של 30,000 ש"ח על פירותיו ויעביר את הסכום לתובעת, זאת על חשבון הפרשי העבר. 6. הנתבע ישא וישלם את הוצאותיה של התובעת ושכ"ט בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין, בהצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. הלכת השיתוףפנסיההלכות משפטיות