החלטה 1. התובעות אם וילדה קטינה (ילידת 26.9.91) הגישו כתב תביעה הכולל שתי תביעות: האחת, תביעת הקטינה עצמה, להגדלת מזונותיה (להלן: הגדלת המזונות) והשניה, תביעתה של אם הקטינה, להחזר ההוצאות שהיו לה בגין הקטינה - מעבר לסכום המזונות שהנתבע חוייב בו בפסק הדין הראשון - בתקופה שמיום מתן פסק הדין הראשון (27.5.93) ועד ליום הגשת התביעה הנוכחית (להלן: החזר הוצאות האם בתקופת הביניים). 2. התביעה הנוכחית הוגשה ביום 31.3.97 וכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 16.9.97. 3. הנתבע טוען שיש לדחות ולמחוק על הסף את התביעה על שני חלקיה והצדדים הגישו סיכומים בענין זה. 4. הבקשה לדחיית התביעה על הסף, מתייחסת לתביעת האם להחזר הוצאותיה בתקופת הביניים, ומבוססת על מעשה בית דין, תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התסד"א), ואילו הבקשה למחיקה על הסף מתייחסת לתביעה להגדלת מזונות הקטינה, ומתבססת על העדר עילה (תקנה 100(1) לתסד"א). 5. השאלה הראשונה בענין הדחייה על הסף היא, האם פסק הדין הראשון מהווה מעשה בית דין ולכן אם הקטינה מושתקת ואינה רשאית לתבוע את החזר הוצאותיה בתקופת הביניים? השאלה השניה בנושא הדחייה על הסף היא האם בהנחה שפסק הדין הראשון אינו מהווה מעשה בית דין, האם לאם יש עילה לכאורה לתבוע את החזר הוצאותיה בתקופת הביניים? השתק עקב מעשה בית דין 6. כידוע ההלכה היא כי אם שהוציאה כספים בגין הילד, לפני הגשת התביעה, רשאית לדרוש מהאב את השבתם, כדברי שרשבסקי: "אם היא זכאית להחזיק את הילד, כשהיא מגורשת מאביו והוציאה מכיסה כספים למזונותיו, היא זכאית לדרשם חזרה למפרע, היינו גם בעד התקופה שלפני הגשת משפט, כי בינה ובין האב כספים אלה הם בבחינת הוצאות שהאב היה מחוייב לשלם לה". (ר' שרשבסקי, דיני משפחה, עמ' 376). הואיל ואין הורי הקטינה נשואים ואף פעם לא היו נשואים, חזקת המחילה על הוצאות האם בגין הבת, אינה חלה כאן, כדברי שרשבסקי: "כ"כ יהא עליו לשלם את מזונות הילד גם למפרע, היינו בעד הזמן שלפני הגשת התביעה, כי הרי הנימוק על פיו נחשבת אמו הנשואה של הילד כמוחלת למזונות לעבר מבעלה אינו קיים כאן". (ר' שרשבסקי, שם, בעמ' 396). (ור' ע"א 366/77 פלוני נ' פלונית פד"י לד(1) 229; ועע"מ 102/97 דוד נ' חתם שניתן ע"י סה"נ ח. פורת וע"א 468/88 שרייר נ' נקש, דינים עליון). 7. דהיינו, לפי המשפט העברי, שהוא הדין האישי החל על הנתבע בהיותו יהודי, עליו להשיב לאם הקטינה, שלא היתה נשואה לו, עבור הוצאותיה בגין הקטינה. ודוק: חובת ההשבה חלה על הנתבע באופן עקרוני על פי המשפט העברי ולא עפ"י סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1974 (דין הפורע חוב הזולת). שרשבסקי אינו מתייחס בספרו לסיטואציה כפי שהיא לפנינו, כך שאיני יודע מהי ההלכה בענין זה עפ"י המשפט העברי, אולם כידוע בשאלות של סדרי דין וראיות בית המשפט אינו דן עפ"י הדין האישי, אלא עפ"י החוקים והתקנות החלים עליו. א. רוזן-צבי כותב בענין זה: "בית המשפט פירש באופן צר את המונח "הדין האישי" בסימן 47 לדבר המלך במועצתו. כתוצאה מכך, הוצאו דיני הראיות של הדין הדתי ממסגרת הוראות הדין המחייב את בתי המשפט האזרחיים כחלק מן הדין האישי". (ר' א. רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל, ע' 69 וה"ש 4 המפנה לע"א 26/51 קוליק נ' וולפסון פד"י ה' 1341, 1344 וכן ר. א. רוזן צבי, שם, עמ' 35, 36). בית המשפט העליון הבחין בין המשפט הדתי המהותי אותו הוא מחיל, לבין המשפט הדתי הפרוציסואלי, אותו הוא אינו מחיל בסוגיית המזונות. בית המשפט היה גם מודע למלאכותיות זאת וראה בה "הכרח לא יגונה" (ר' ע"א 99/63 פלג וארז נ' היועהמ"ש פד"י יז 1122, 1128 וא. רוזן צבי, שם, בעמ' 196 וכן ראה א. רוזן צבי, שם, בעמ' 332). 8. מדובר בשתי תקופות שונות, האחת - החזר הוצאות עד להגשת התביעה הראשונה והשניה - מפסק הדין הראשון ועד הגשת התביעה החדשה, לפיכך תביעה האם להחזר הוצאות שנדונה ונפסקה לטובתה בפסק הדין הראשון אינו מהווה מעשה בית דין ומחסום מלהגיש תביעה חדשה לגבי החזר הוצאותיה שנעשו לאחר מתן פסק הדין - זוהי עילת תביעה חדשה "כאשר השינוי מצמיח עילת תביעה חדשה בידי התובע, ממילא אין בכוחו של פסק הדין שניתן על יסוד עילה אחת למנוע בעדו מלהגיש תביעה נוספת בגין עילה אחרת". (ר' נינה זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי, עמ' 35). ור' ע"א 246/68 קלוזנר נ' שמעוני פד"י כב (2) 561, 581 ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח פד"י יז 2617, 2624 ע"א 15/64 מוזס נ' מוזס פד"י יח (3) 141, 153. 9. לפיכך אני דוחה את בקשת הנתבע לדחות על הסף את תביעתה של אם הקטינה להחזר הוצאותיה בשל מעשה בית דין. עילת התביעה 10. לאחר ששללתי את הטענה כי פסק הדין הראשון אינו מהווה מעשה בית דין לגבי תביעת האם להחזר הוצאותיה בתקופת הביניים, עלי לדון בשאלה השניה, האם לאם יש עילה לכאורה לתבוע את החזר הוצאותיה בתקופת הביניים. בע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני פד"י לו(2) 151, 155, בית המשפט העליון חזר והדגיש שוב את הכלל שנקבע בענין מחיקה על הסף בהעדר עילה בע"א 109/49 חב' להנדסה ולתעשיות בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח ואח' פד"י ה, 1585 - כי על בית המשפט "לעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם המקרים בהם ברור לו לשופט כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו". (ור' גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7, עמ' 384). 11. כידוע ההלכה הפסוקה היא כי פסק דין למזונות אינו סופי והוא ניתן לשינוי, כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות, להבדיל משינוי של מה בכך (ר' ע"א 442/83 קם נ' קם פד"י לח(1) 767; ע"א 469/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב פד"י לב(1) 667; ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פד"י לו(3) 187). 12. תביעת האם להחזר הוצאותיה בגין הקטינה אף היא בגדר תביעת מזונות ואינה תביעה כספית. מסקנה זו מתבקשת מדבריו של שרשבסקי בעמ' 396 שהובאו לעיל בפיסקה 6 "... עליו לשלם את מזונות הילד גם למפרע..." והן בפסיקת בתי המשפט האזרחיים. בע"א 366/77 השופט אלון (כתוארו אז) מסתמך על דברי השופט קיסטר בע"א 3443/59 שמש נ' שמש פס"מ ל(1962) 292, 294-293 וקובע: "מובן מאליו ואין צריך לומר שהסכום שהאם הוציאה מכספה לצורכי מזון לבנה הקטין יכולה לחזור ולתובעם מאבי הקטין, כך הדין לגבי כל אדם אחר, כגון האפוטרופוס של הקטין וכן מוסד סעד שזכותם לתבוע מזונות לשעבר לגבי הקטין". (ההדגשה שלי - י.ג). (ר' ע"א 366/77 פלוני נ' פלונית פד"י לד(1) 229 פסקה 9ד' לפסק הדין). ובהמשך קובע השופט אלון: "רק לאחרים ששילמו עבורו מזונותיו להם תעמוד זכות התביעה על מזונות אלה מהאב (ראה ע"א 346/62 דגני נ' דגני פד"י יז 1989, 1994/5)". גם סגן הנשיא ח. פורת הגדיר את החזר ההוצאות שהאם הוציאה בגין הקטין כמזונות ואלה דבריו: "... ולמקרה שכזה האם גובה את המזונות הרטרואקטיביים לשמה והילד גובה את המזונות מיום הגשת התביעה לשמו". (ר' עע"מ 102/97 מיום 16.2.98). הנוהג הוא כי האם והילד מגישים את תביעותיהם (האם להחזר הוצאותיה והילד למזונותיו) באותו כתב תביעה הנושאת את הכותרת "תביעת מזונות". 13. האם ההנחה שתביעת האם להחזר הוצאותיה בגין הקטינה אף היא בגדר תביעת מזונות, מחייבת את המסקנה שחל על החזר הוצאותיה אותו כלל החל על פסק דין למזונות קטין, דהיינו שהוא תמיד ניתן לשינוי עקב שינוי נסיבות מהותי, או שמא יש להבחין לענין שינוי נסיבות בין פסק דין למזונות לבין פסק דין להחזר הוצאות. כידוע תביעת מזונות היא תביעה כספית וככל תביעה כספית חל גם על תביעת מזונות הכלל כי המועד הקובע לחיוב הוא יום היווצרותה של עילת התביעה ולא יום הגשת התביעה, כך שאם עילת התביעה להחזר הוצאות שהוצאו בגין הקטין נוצרה במועד שלפני הגשת התביעה (ובענין זה הדבר תמיד יהיה כך, הואיל ומיום הגשת התביעה, התביעה היא כבר של הקטין עצמו) הרי שהעילה להחזרת הוצאות האם שנוצרה לפני הגשת התביעה השניה - גם עליה חל הכלל של שינוי נסיבות מהותי. כב' השופט צ' א' טל קבע בעניין זה: "טוען המערער שלכל היותר ניתן לתבוע במקרה כזה מיום הגשת התביעה, שאם לא כן חושש בא כוח המערער, יתערער "עקרון היציבות המשפטית - כלכלית" בענייני מזונות ואולם, כמו בכל חוב כספי רגיל, לא יום הגשת התביעה קובע, אלא יום היווצר העילה. ומעשים בכל יום שאדם תובע היום וזוכה למפרע למיום היווצר העילה (כל עוד לא התיישנה) נכון שכאשר ילדים תובעים מזונותיהם, המזונות נפסקים בדרך כלל רק מיום הגשת התביעה. הסיבה לכך היא שעד אותו יום עמד אדם אחר, לרוב בן הזוג האחר, ופירנס אותם, ומכיון שקיבלו את סיפוקם, אין הם עצמם יכולים לתבוע על העבר... מי שיכול לתבוע לשעבר הוא בן הזוג שפירנס את הילדים". (ר' בע"א 1375/91 אביטבול נ' אביטבול, תקדין עליון פסקה 3). יש להדגיש כי פסק דין למזונות ניתן לשינוי מפני שהוא מתייחס לעילת תביעה המתחדשת מידי חודש בחודשו מיום פסק הדין ועד מלאות לקטין 18 שנה (או עד מועד שנקבע בפסק הדין) (גם פסק דין להחזקת קטין או צו מניעה קבוע ניתנים לשינוי עקב שינוי נסיבות מפני שהם צופים פני העתיד) ר' על כן רע"א 442/83 קם נ' קם, פד"י לח(1) 767, דינים עליון, עמ' 4, 5). פסק הדין למזונות קובע "נקודת מוצא" לסכום המזונות כדברי הנשיא שמגר בע"א 362/81 פייגה נ' פייגה פד"י לו(3) 187, דינים עליון עמ' 2. שרשבסקי, אף הוא מתייחס לפסק הדין כנקודת מוצא ומוצא את הטעם באפשרות לשנות את פסק הדין למזונות הואיל ו"קביעתם כלפי הילד יפה רק כפי שהיו דרושים בעת שנקבעו, כי כאמור הוא זכאי למזונותיו כפי שדרושים לו מזמן לזמן וההסכם בין ההורים או פסק דין שניתן במשפט-ביניהם אין בו כדי לפגוע בזכותו זו" (ר' שרשבסקי, דיני משפחה, מה' 4 עמ' 379). בפסק דין אביטבול נקבעו שתי הלכות: א. גם תביעה להחזר הוצאותיה של האם בגין הקטינה היא תביעה שמועד היווצרותה - ביום שהאם שילמה את התשלומים עבור הקטינה, אותם היא תובעת. ב. נדחתה הטענה של המערערות בענין "עקרון היציבות המשפטית - כלכלית" אם בית המשפט יפסוק להחזיר לאם את הוצאותיה בגין הקטין שנעשה לפני הגשת התביעה. 14. בפרשת אביטבול דובר על תביעה להחזר הוצאות האם במשך 7 שנים , והשאלה היא האם הלכת אביטבול חלה גם על הסיטואציה שלפנינו, דהיינו, האם גם במקרה שבו מדובר על החזר הוצאות בתקופה שבין פסק הדין הראשון למזונות לבין יום הגשת התביעה להגדלת מזונות, האם גם במקרה כזה נאמר כי "עקרון היציבות משפטית כלכלית" אינו צריך לגבור למרות שקיימת עילת תביעה שנוצרה לפני הגשת התביעה? בענין זה מצאתי רק שני פסקי דין, האחד של בית המשפט העליון בע"א 254/76 בענין ינקוביץ, שם מביעה השופטת בן פורת (כתוארה אז) את דעתה, שלא לצורך הענין, כדלהלן: "יתרה מזאת כשלעצמי סבורני שדי בקיומו של פסק הדין הרבני על סך 180 ל"י, אשר המשיך לעמוד בתוקפו, כדי למנוע בעד האישה מלטעון להחזר הוצאות מעבר לסכום זה". (ראה: עא' 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ פד"י לא (ד) 169, פסקה 9 לפסק הדין). ההתיחסות השניה היתה על כב' השופט יעקובי - שווילי (עליה מסתמך ב"כ הנתבע) בתמ"א (חי') 1757/95, אור נ' אור, שקבע כי הסכם גירושין שהאם עשתה עם הנתבע, אינו ניתן לשינוי כל עוד לא נפסל או בוטל. למרות שהמסקנה התבססה על עובדות שונות מאלה שבמקרה לפנינו, אביא את דבריו של כב' השופט יעקובי -שווילי בפרשת אור: "למרות האמור, אין האם בעניינינו רשאית לתבוע החזר הוצאות שהוציאה מאז הגיעו הבנות לגיל 12 ועד ליום הגשת התביעה. ומדוע? משום שהדברים שנאמרו לעיל מתייחסים למצב "בתולין", שבו אין קיים פסק דין למזונות; לעומת זאת בעניינינו, עד ליום הגשת התביעה היה בתוקף פסה"ד למזונות הבנות שניתן ע"י ביה"ד (שאישר את הסכם הגירושין), ועל פיו גבו הבנות את מזונותיהן מאביהן. במצב כזה, לא רק הבנות רשאיות לתבוע מזונות למפרע, כאמור לעיל, אלא גם האם אינה זכאית לתבוע החזר עבור הוצאות שהוציאה מעבר למזונות עפ"י הסכם הגירושין. בין האם לנתבע יפה כוחם של הסכם הגירושין ושל פסה"ד המאשרו ואין לשנותם, שכן הסכם הגירושין ופסה"ד, כל עוד לא נפסלו או בוטלו כוחם עמם". 15. אם עלי להכריע לפי המצב המשפטי הדווקני, איני רואה כל נימוק משפטי לפיו ניתן למנוע מאם הקטין לתבוע מאביו החייב במזונותיו, את הוצאותיה שמעבר לסכום המזונות שנפסק לקטין בתקופה שבין מועד פסק הדין הקודם למועד הגשת התביעה השניה. פסק הדין הראשון מתייחס, כאמור בדברי שרשבסקי, למזונות הקטין כפי שהם דרושים לו בעת מתן פסק הדין ואם צרכיו גדלו לאחר מכן והם עומדים במבחן של שינוי מהותי בנסיבות (ולא שינוי של מה בכך), על בית המשפט לקבוע זאת הן עפ"י דבריו של הנשיא שמגר בפרשת פייגה הנ"ל: "הווה אומר, בית המשפט אינו פועל בחלל ריק בו פתוח הכל לבדיקה מחדש מראשיתו כאילו לא היו קיימות נסיבות אשר את שינויין מבקשים להוכיח, המצב בעבר הוא בגדר נקודת מוצא מחייבת והבהרתו הוא בגדר חובתו של מי שטוען להתהוותו של שינוי". (ר' ע"א 363/81, שם, דינים עליון, עמ' 2) אך שינוי נסיבות מהותי אינו תנאי מספיק, לכן מוסיף הנשיא שמגר תנאי נוסף בפרשת קם הנ"ל: "אם הוכח שמאז הנתנו חל שינוי מהותי בנסיבות וכי יהא בלתי צודק להשאירו על כנו, ניתן לפתוח את הענין מחדש. פסק דין מבוסס על מערכת נסיבות מסויימות הקיימת בעת הינתנו ועם שינוי הנסיבות באופן מהותי עלול המשך קיומו של פסק הדין להפוך לבלתי צודק". (ההדגשה שלי - י.ג). (ראה: עא' 442/83 שם, דינים עליון בעמ' 5). 16. בבואו לפסוק בסוגיה זו על בית המשפט להכריע בין שני שיקולים עיקריים , מצד אחד עומד אכן העקרון של היציבות המשפטית, כך שהנתבע שהוגשה נגדו תביעה למזונות בתו ונקבע סכום המזונות, לא יאלץ לשלם סכום גבוה יותר, אלא אם בית המשפט קבע כי חל שינוי נסיבות מהותי ואף זאת רק מאז הגשת התביעה החדשה. הנתבע שעשה את שיקוליו הכלכליים - פיננסיים, עפ"י מה שנקבע בפסק הדין הראשון, אינו צריך לעמוד במצב שכל חשבונותיו ותכנון ענייניו הכלכליים ישתבש רטרואקטיבית; שקול זה אינו קיים כאשר מוגשת תביעה להגדלת מזונות, הואיל ובמצב כזה הנתבע לוקח בחשבון שיתכן ויחוייב, מיום הגשת התביעה החדשה, בסכום גבוה יותר. 17. מאידך, ניצבת האם שהוציאה כספים משלה בגין הילדה, בסכומים שמעבר למה שנקבע בפסק הדין הראשון, מפני שסברה כי לילדה צרכים נוספים או בסכומים גבוהים יותר שלא נקבעו בפס"ד הראשון - האם על בית המשפט לחסום את דרכה של האם ולמנוע ממנה להוכיח, כי אכן צרכיה של הקטינה גדלו לאחר שניתן פסק הדין הראשון והיא זו שמימנה את הצרכים המוגדלים האלה. כיוון שאנו עוסקים בבקשה למחיקה על הסף, בטענה של העדר עילת תביעה, השאלה היא האם אפילו לכאורה, אין לאם שום סיכוי להוכיח כי צרכי הקטינה השתנו שינוי מהותי בתקופת הביניים? מקרה קיצוני אפשרי ימחיש את הבעיה: ניתן פסק דין לפיו האב חוייב במזונות קטינה. לאחר מתן פס"ד נתגלה צורך בטיפול רפואי, שאינו מכוסה ע"י קופת - החולים, הצורך אושר ע"י רופא והאם מימנה את כל עלות הטיפול הרפואי מכיסה או מהלוואות שלקחה; האם נאמר לאם, כי מכיוון שפסק הדין הקודם אינו מכסה הוצאה רפואית זו, לא נחייב את האב בהחזר הוצאות הטיפול הרפואי שנעשה בקטינה? האם יהא זה צודק למחוק את תביעת האם על הסף, מפני שלפני שנתגלה הצורך בטיפול הרפואי, כבר ניתן פסק דין למזונות? דוגמה זו ממחישה את העקרון השולל מחיקת תביעתה של האם להחזר הוצאותיה על הסף בגין הקטינה, שהוצאו לאחר מתן פסק הדין; הן מידת הדין והן מידת הצדק מחייבים להעדיף את אינטרס האם להוכיח את תביעתה, על האינטרס של האב שלא להתדיין כלל (אם כי המבחנים להוכחה יהיו כנראה חמורים יותר מאשר בתביעה להגדלת מזונות עקב שינוי מהותי הנסיבות). האם התביעה להגדלת מזונות הקטינה מגלה לכאורה עילה? 18. שינוי הנסיבות הנטען בסיכומיו של ב"כ הקטינה הוא בנושאים הבאים: א. התביעה הראשונה הוגשה בעת שהקטינה היתה בת שנה וחצי, מאז הוברר כי הילדה היא מחוננת (בעלת מנת משכל של 148). עקב כך נוצר צורך במתן חוגי העשרה לילדה, צרכיה גדלו בגין ספרים, מחשב וחינוך מוסיקאלי בו היא מצטיינת. ב. שינוי מפליג בהכנסות האב מ- 12,400 ש"ח נטו כולל הפרשי הצמדה בעת מתן פסק הדין הראשון, לסך של כ- 21,600 ש"ח נטו בממוצע בשנת 1997. לעומת האמור בסיכומים, בכתב התביעה נטען כי בכל אחד מפרטי צרכיה של הקטינה, חל שינוי מהותי בנסיבות. מאידך, טוען ב"כ הנתבע כי הכנסות האב לא היו כלל בגדר שיקולו של בית המשפט בעת קביעת מזונות הקטינה, אך דברים אלה אינם תואמים את האמור בפסק הדין. בית המשפט המחוזי קבע ברישא לפסק דינו : "חובת הנתבע לזון את בתו אינה במחלוקת ועלי לפסוק את שיעור המזונות על פי צרכי הקטינה, על יסוד ההנחה, המקובלת על הנתבע, כי ביכולתו של הנתבע לשאת בכל צרכי מזונותיה של בתו". מכאן, שבהנחה שחל גידול משמעותי בצרכים מסוימים של הקטינה, יש חשיבות לשאלה, אם גם הכנסתו של הנתבע גדלה, כך שהוא יוכל לשלם עבור הצרכים האלה. הצהרתו של הנתבע בפני בית המשפט המחוזי, כי יוכל לשאת במזונותיה של בתו כוונו כנראה לצרכיה בעת שניתן פסק הדין, יתכן וסבר כי אם צרכיה יגדלו, לא יוכל לשאת בהם. כמו כן יתכן שגם הוצאותיו גדלו מאז וגם בכך יש להתחשב. 19. מכאן שאין למחוק על הסף, בהעדר עילה, את תביעת הקטינה להגדלת סכום המזונות בשל שינוי נסיבות מהותי: אולם, עפ"י סיכומיו של בא כוח הקטינה, היה מקום לאפשר לאם הקטינה להוכיח כי חל שינוי נסיבות, רק בצרכיה הלימודיים של הילדה שמחוץ למסגרת הלימודים הרגילה מפני שהיא מחוננת. אולם , כיוון שמדובר בצרכיה של הקטינה, יש לאפשר לה להוכיח כי חל שינוי נסיבות גם בצרכיה האחרים. יש לציין כי בקדם המשפט שהתקיים ביום 4.2.98, הנתבע הסכים לשלם עבור חוג במכון לקידום נוער ליצירתיות ומצוינות שליד אוניברסיטת תל אביב, בנוסף לסכום המזונות השוטף. 20. בכתב התביעה הנוכחי הנתבע נדרש לשלם עבור חלקה של הקטינה במשכנתה (200 ש"ח), מיסים (100 ש"ח), ועד הבית ( 100 ש"ח). בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי במידה ואם הקטינה תשכור דירה (האם התגוררה עם בתה אצל אימה), "היא תוכל לעתור להגדלת סכום המזונות ע"י הוספת חלקה של הקטינה בדמי השכירות"). כיוון שהרשות ניתנה בפסק דין, תוכל אם הקטינה להוכיח, כי החיוב בגין המשכנתא והוצאות מסים וועד הבית, הם במסגרת ההרשאה הנ"ל של בית המשפט המחוזי. 21. לפיכך אני דוחה את טענת ב"כ נתבע, כי יש לדחות את התביעה על הסף או למחוק אותה על הסף. 22. בנסיבות הענין איני עושה צו להוצאות. קטיניםמזונות