להלן החלטה בבקשת ביטול צו איסור כניסה לדירה: החלטה הבקשה והדיון בה 1. ביום 25/7/99 נעתרתי לבקשת המבקשות למתן צו מניעה האוסר על המשיב מלהכנס לדירת המגורים שלהן, דירה משותפת למבקשת 1 ולמשיב, באור-יהודה (בש"א 11641/99) (להלן: "דירת המגורים"). בהחלטתי קבעתי, כי תוקף הצו יהא עד להכרעה בתובענה תוך מתן אפשרות למשיב לפנות לביהמ"ש עוד קודם לכן ולבקש את ביטול הצו. 2. ביום 5/8/99 הונחה בפני בקשת המשיב לבטולו של הצו - בש"א 12201/99. 3. בישיבת יום 17/10/99 נתקיים דיון במעמד שני הצדדים בבקשת הבטול ועל פי בקשת ב"כ המשיב הוריתי על הגשת סיכומים בתוך 15 יום לכל צד. 4. סיכומי המשיב הוגשו רק ביום 5.12.99 יחד עם בקשת פסילה של ביהמ"ש מלהמשיך ולדון בתובענות שבפני לרבות בבקשה לצו מניעה (בש"א 18584/99; 18582/99). לאור בקשת הפסילה, ועל פי בקשת ב"כ המשיב, החלטתי שלא ליתן הכרעה בבקשה לביטול צו המניעה, למרות שסיכומי המבקשים הוגשו ביום 15.12.99, עד לשמיעת בקשת הפסילה ומתן החלטה בה. 5. ביום 6.1.2000, חזר בו ב"כ המשיב מבקשת הפסילה והריני נכון ליתן החלטתי בבקשה לביטול צו המניעה. הליכים קודמים: 6. א. ההליכים המשפטיים בין בני הזוג התחילו עם הגשת תובענות למזונות ולפירוק שיתוף מקרקעין, אותן הגישה המבקשת 1 ,בשמה ובשם בנותיה (בהתאמה) ביום 7.12.98. ב. ביום 19.4.99 פנתה המבקשת 1 לביהמ"ש בתובענה לצו הגנה כנגד המשיב. ביהמ"ש נענה לתובענה במעמד צד אחד. לאחר דיון שנתקיים במעמד שני הצדדים והמתנה לתיקי המשטרה החלטתי לבטל את צו ההגנה האוסר על המשיב להיכנס לדירת המגורים כנגד הפקדת ערבויות והותרתי את צו ההגנה האוסר עליו להטריד את המבקשת.... וגו', וזאת בתוקף עד ליום 18.10.99. ההחלטה ניתנה ביום 24.5.99. ג. המשיב לא הפקיד את הערבויות הנדרשות ולא חזר לביתו. ביום 10.6.99 פנתה המבקשת שוב לביהמ"ש בתובענה לצו הגנה כשפיה טענה שהמשיב הפר את צו ההגנה שנותר תלוי ועומד כנגדו. נעתרתי לבקשה ונתתי את הצו כמבוקש. לאחר שמיעת הצדדים בפני החלטתי ביום 6.7.99 על ביטולו תוך שאני מבהיר, כי החלטתי הקודמת מיום 24.5.99 נשארת על כנה וכי כניסת המשיב לדירת המגורים תהיה 24 שעות אחרי הפקדת הערבויות ואחרי הודעה בכתב של בא כוחו לב"כ המבקשת - שהערבויות הופקדו. 7. א. בין לבין התקבל לתיק ביהמ"ש תסקיר סעד משירותי הרווחה בעירית אור-יהודה. ב. בתסקיר מציינת פקידת הסעד כי: "מתוך חקירת הילדים במשטרה עולה, שהבת דיווחה שהאב מכה אותה בידיים, בישבן ובסטירה בראש מכות כואבות מתארת את האב כדמות מפחידה. שהקליט אותה והכריח אותה להגיד שאימה מכה. מתארת מצבים של היסטריה שלה והקאות חוזרות ונשנות כתגובה לאלימות". המסקנות כפי שעלו בחקירת המשטרה כמפורט בתסקיר היו: "... הקטינה ילדה מפותחת. עושה רושם של ילדה במצוקה נפשית. קו של עצב על שפתיה. משתפת פעולה, יכולת התבטאות טובה. עושה רושם שמבטאת מצוקה אמיתית בעיקר בגין המתרחש בבית. משתמשת במושגים שספגה מסביבתה אך היא אמינה. מתארת נסיבות ורקע לא מתארת התעללות פיזית נמשכת אלא מתארת מצוקה רגשית מול הלחצים המתעוררים ביחסים הבין אישיים והיותה חשופה אליהם". פקידת הסעד מוסיפה ומציינת, לאחר ששמעה את גרסאות הצדדים, כי: "מדובר במשפחה שהאלימות בה היא כנורמה מצבי איבוד השליטה חשפו את הבנות לסיטואציות קשות של אלימות ואף כאמור קיים חשד לאלימות כלפיהן, התרשמתי שהבנות פוחדות מהאב ומפחדות להיות אתו ביחידות, עם זאת, לא התרשמתי מהמודעות של האב לנזק המתמשך שנגרם לבנות ולצרכים הרגשיים שלהם". בסיום התסקיר ממליצה פקידת הסעד להפרדה בין ההורים בשל החשש לחשיפת האלימות למצבים של אלימות ואבדן שליטה ממושך. פקידת הסעד מצביעה על החשיבות בקבלת טיפול, הן לאב והן לאם, אך מציינת, כי בעוד שהאם הביעה נכונות לקבל הדרכה ולהיות בתהליך טיפולי האב סירב לעשות כן. פקידת הסעד ממליצה להפנות את המבקשת והמשיב לטיפול במרכז למניעת אלימות ברמלה. 8. על בסיס האמור בתסקיר הוגשה הבקשה לצו מניעה שלביטול הצו שניתן בה נדרשת החלטתי. טענות המשיב: 9. א. הבקשה לצו מניעה הוגשה כאשר קיים צו הגנה. לא ניתן לנקוט בשני ההליכים גם יחד. יש בכך משום שימוש לרעה בהליכי בימ"ש. ב. החלטת ביהמ"ש להענות לבקשה וליתן את צו המניעה במעמד צד אחד עומדת בסתירה להחלטותיו בתובענות -לצווי הגנה. ג. ביהמ"ש לא המתין לקבלת תגובת המשיב לתסקיר, כפי שביקש וקבע בהחלטתו מיום 21.7.99 ונעתר לבקשה לצו המניעה. ד. תסקיר הסעד אינו יכול לשמש 'ראיה' מכוחה ניתן להעתר לבקשה לצו מניעה בהיותו מעיקרו "עדות שמיעה' בענין האלימות. מעבר לכל אלה מכחיש המשיב את הממצאים בתסקיר הסעד, רואה בהם עלילה שרקמה המבקשת כנגדו ומגדיל עשות עת כורך הוא בסיכומיו גם את פקידת הסעד לעלילה וטוען כלפיה, כי חרגה היא מסמכותה, חטאה לאמת, נתפסה בחוסר אובייקטיביות לשקריה של המבקשת, נתנה חוות דעת מגמתית, לא היססה לשפוך את דמו ובכלל פקידת הסעד "מתיימרת למלא תפקיד של האלהים ולשלוט בגורלות של אנשים, דבר שהוא גדול מכפי יכולתה". אדון בטענות אלה אחת לאחת. דיון: 10. א. בפתח הדברים אני רואה חובה לעצמי לדחות מכל וכול את השתלחותו חסרת הרסן של המשיב (באמצעות בא כוחו) בפקידת הסעד. ביהמ"ש רואה בחומרה רבה את התקפתו הפרועה של המשיב על פקידת הסעד המהווה כלי עזר חשוב מאין כמותו בידי ביהמ"ש בהכרעות הדין שהוא צריך לקבל בעניני המשפחה. ככזו, פקידת הסעד היא בחזקת כשרות ופעולותיה הן בחזקת כשרות. בעל דין הרוצה לחלוק על הממצאים והמסקנות שבחוות הדעת רשאי ומוזמן לעשות זאת בלשון המתאימה ובדרך הראויה. ביהמ"ש לא יתיר בשום פנים ואופן לבעל דין ו/או לבא כוחו לשחרר את חרצובות לשונו ולנעוץ שיניים ארסיים בזרועה של מי שמהווה חלק ממערכת המשפט במדינת ישראל גם אם הדברים נאמרים בכתבי הטענות. עבודתו של פקיד הסעד היא במידה רבה בזירה השיפוטית והוא עושה את תפקידו כדרג מסייע למערכת המשפט ובעיקר זו אשר מיישמת את דיני המשפחה שהינם עניינים מורכבים ומסובכים מעצם טיבם וטבעם. נקודת המוצא של ביהמ"ש צריכה וחייבת להיות כי פקידי הסעד מודעים לתפקיד שהוטל עליהם ולעוצמה הטמונה בו וכי מקפידים הם על בדיקה מאוזנת של גירסאות שני הצדדים, תוך ביטוי נאמן של עמדתם. נכון הדבר כי מעמדם של פקידי הסעד וההערכה שרוחש ביהמ"ש לעבודתם הם 'שטר ששוברו' בצידו ואולם על מנת לקבוע שהשטר לא נפרע אין די בהטחת האשמות ובהטלת חשדות שהרי 'על מלים לא משלמים מכס'. (על הזיקה בין עבודת פקיד הסעד לעבודת בית המשפט ר' מאמרו של סגן הנשיא כב' השופט ח. פורת באוגדן פקידי סעד 1994 וכן מאמרה של כב' השופטת חנה בן עמי 'פקידי הסעד בעידן ביהמ"ש לענייני משפחה'). אינני רוצה להרחיב את הדיבור בענין זה בבחינת כל המוסיף גורע, אך אדגיש ואומר כי המשיב לא בחר להשמיע את טענותיו כלפי פקידת הסעד פנים אל פנים ולהתעמת איתה ועם מסקנותיה והמלצותיה בביהמ"ש על דרך של הזמנתה לחקירה. הוא בחר לעשות זאת בשלב האחרון של ההליך, בשלב הסיכומים מבלי שניתנה לה אפילו האפשרות להשיב. בנסיבות אלה ראיתי לנכון לשמש לה כפה ולעמוד חוצץ כנגד הנסיון הנואל לייחס לה את כל אותן תכונות ותופעות פסולות שיוחסו לה. זאת ועוד, בהליך אחר היה זה דווקא המשיב אשר ביקש לקבל את התסקיר כראיה מטעמו, לסמוך את טענותיו עליו ולראות בו "חבל הצלה". היה זה המשיב אשר פנה לביהמ"ש המחוזי, בבקשה לקבל את התסקיר כראיה בערעור שהגיש על החלטתי בענין צו ההגנה. בס' 13 לבקשתו מיום 31.8.99 פונה המשיב לביהמ"ש לקבל את התסקיר מתוך תקווה שביהמ"ש, על בסיס הנאמר בו, יחליט כי אין מקום לצו ההגנה וראוי שהמשיב ישוב לביתו. הוא מסתמך על ההמלצה בתסקיר לשני הצדדים לפנות ולקבל טיפול או ייעוץ בבניית התא המשפחתי - כך כלשונו. אם כך הם פני הדברים על מה ולמה יצא קצפו של המשיב כלפי התסקיר וכלפי פקה"ס שערכה אותו? על מה ולמה שפך הוא עליה אש וגופרית אם סבר הוא מלכתחילה שיש בתסקיר כדי לסייע בידי לזכות בערעור? גם מבחינה ענינית אין כל מקום להטיל דופי בתסקיר הסעד ובדרך בה נבחנו העובדות וניתנו הממצאים. התסקיר מבוסס על פגישה עם האב, עם האם, עם הבנות בנפרד מהאם ובנוכחותה, על קבלת דיווח מעו"ס של המשפחה, דיווח מפקידת הסעד לחוק הנוער, דיווח מחוקרת נוער במשטרת מסובים, קבלת דיווח מביה"ס, והוא ניתן בהתייעצות עם פקידת סעד מחוזית. האם כל אלה חברו יחד להעליל עלילת דם על המשיב? וליתר הטענות: ב. אכן יש דמיון רב בין צו הגנה לצו מניעה בעילת "מדור שקט ושליו" מבחינת הסעד המתבקש. בשני ההליכים הסעד המתבקש הוא הרחקתו של בן המשפחה הפוגע, האלים מן הבית. דומה הסעד אך שונה הטכניקה. הליך צו ההגנה הינו הליך קצר אשר נועד להגנה דחופה ומהירה כנגד אלימות או חשש לאלימות. מדובר בהליך נגיש וקל לביצוע מבחינת הגשתו כשהדיון בו במעמד הצדדים נקבע בתוך 7 ימים מיום הינתן הצו במעמד צד אחד. משום אופיו, מהותו ומטרתו של ההליך על פי החוק למניעת אלימות במשפחה נקבע בסעיף 10 לחוק כי: "בהליך על פי חוק זה לא תשמע טענה כי ביהמ"ש מנוע מלדון או מלתת סעד בענין, מחמת שהוא מתברר בהליך אחר או מחמת שבן משפחה היתנה על זכותו על פי חוק זה". ללמדך, שהעובדה שסעד ההרחקה מתבקש בהליך אחר אין בה כדי למנוע מבן המשפחה הנפגע והחשוף לאלימות מלפנות לביהמ"ש בהליך של צו הגנה. העובדה שבפני ביהמ"ש תלויה ועומדת תובענה לצו מניעה קבוע בעילת מדור שקט ושליו או שסעד זה מתבקש במסגרת תביעת המזונות והמדור או שאפילו קיימת בקשה לצו מניעה זמני בעילה זו שנקבעה לדיון וטרם נידונה, אין בכל אלה כדי למנוע מבן המשפחה שנחשף לאלימות לפנות לביהמ"ש בהליך של צו הגנה. אשר ל'כיוון ההפוך', מאחר ומדובר בהליך שתוצאתו מבחינת הסעד מוגבלת בזמן (ר' ס' 5 לחוק למניעת אלימות) אין כל מניעה מבן המשפחה הנפגע לנקוט גם בהליך של בקשה לצו מניעה בעילת 'מדור שקט ושליו' שהגבלת הזמן, ככל שחלה עליו, בודאי אינה לשלושה חודשים או מקסימום לשנה. בפרט אין מניעה מלעשות זאת כאשר תוקפו של צו ההגנה עומד לפקוע מחמת מגבלת הזמן הנ"ל ובודאי כאשר נוצרו נסיבות חדשות המצדיקות הגשת בקשה לצו מניעה בעילת 'מדור שקט ושליו' שלא נבחנו במסגרת ההליך של צו ההגנה. במקרה עסקינן העובדות שנחשפו בתסקיר אפשרו בהחלט ואף הצדיקו עצם הגשת בקשה לצו מניעה זמני בעילת 'מדור שקט ושליו'. צו ההגנה הראשון האוסר על כניסתו של המשיב לדירת המגורים בוטל בכפוף להפקדת ערבות כספית וערבות צד ג'. צו ההגנה השני שניתן בוטל בהחלטה מיום 6.7.99. המשיב נמנע אמנם מטעמיו שלו מלהפקיד את הערבויות אלא שיכול היה לעשות זאת בכל עת ו- 24 שעות לאחר הפקדתן היה יכול להכנס לדירת המגורים (החלטה מיום 6.7.99), לאחר מתן ההחלטה מיום 6.7.99. ביום 14.7.99 ,הוגש לביהמ"ש תסקיר הסעד המדובר , ממנו עלו אותם מימצאים בדבר אלימות המשיב כלפי בנותיו אלימות שלא נבחנה ולא נידונה במסגרת צווי ההגנה. מימצאים אלה הצדיקו את עצם הגשת הבקשה ולא היה בעובדת קיומו של צו הגנה תלוי ועומד בכפוף להפקדת ערבויות לביטולו, כדי למנוע את הגשתה. הבקשה לצו המניעה הוגשה ע"י המבקשת / האם וכן ע"י בנותיו הקטינות של המשיב באמצעות אמם. מבחינה זו ניתן לומר שהעובדות החדשות שעלו בתסקיר העמידו ב'מרכז הבמה' את בנותיו של המשיב ובודאי אין בקיומו של ההליך על פי החוק למניעת אלימות במשפחה, כדי למנוע את הגשת הבקשה ואין בהגשתה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. על חובתו של אב למדור שקט ושליו לילדיו, ולא רק של האם, כנובעת מחובותיו הישירות כלפי הילדים, הן לפי הדין האישי והן לפי דיני הכשרות והאפוטרופסות ולאו דווקא, בעקיפין מחובתו כלפי האם ר' ע"א 2312/90, קחואר נ' קחואר , מ"ה (3), 34; שרשבסקי , דיני משפחה, מהדורה רביעית עמ' 375 ובעיקר ע"א 4480/93, פלוני נ' פלונית מ"ח (3), 461. בענין פלוני הנ"ל אושר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי על בסיס חוות דעת של גורמים טיפוליים ומקצועיים בדבר הנזק שנגרם ויכול להגרם לילדים כתוצאה מהמתח ששרר בין הוריהם ולאו דווקא בשל אלימות כלפי הילדים, ר' עמ' 465 לפסק הדין. ג. אין כל סתירה בין החלטות ביהמ"ש בתובענות לצווי הגנה ובין ההחלטה למתן צו המניעה הזמני. ראשית, המימצאים שעלו בתסקיר לא עמדו בפני ביהמ"ש עת נתן את החלטותיו. שנית, בבסיס שתי התובענות לצווי הגנה עמדו אירועים ספציפיים שארעו בסמוך להגשתן. ביהמ"ש התרשם ובצדק שאין באירועים הללו, גם אם קרו, כדי להצדיק את השארת צו ההגנה על כנו והורה על ביטולו ואולם, ביהמ"ש לא הורה על ביטול מוחלט וללא תנאים של צו ההגנה אלא כפף את ביטולו כנגד הפקדת ערבויות משום שחש שיש צורך להבטיח התנהגות נאותה של המשיב. מעבר לכך, המימצאים שעלו מהתסקיר לא יכולים היו לשמש בסיס להגשת תובענה לצו הגנה לאור תנאי ס' 3 לחוק וגם אם כן, זכאית היתה המבקשת / האם וזכאיות היו בנותיה הקטינות באמצעותה לבור להן את הדרך בה ילכו והן בחרו בהגשת בקשה לצו מניעה. אין כל סתירה לא בדרך ולא בתוצאה, משום שהממצאים שעלו בתסקיר אפשרו והצדיקו נקיטת הליך של בקשה לצו מניעה והצדיקו את מתן הצו ללא קשר לצו ההגנה משום שהמדובר היה כאמור במימצאים חדשים שלא עמדו בפני ביהמ"ש עת דן והכריע הוא בתובענות לצווי הגנה. ד. משהונח תסקיר הסעד בפני ביהמ"ש על הממצאים החמורים שעלו בו בקשתי את עמדת ב"כ הצדדים להמלצות בתסקיר. עת ניתנה החלטתי זו, ביום 21.7.99 על גבי התסקיר, לא הייתה מונחת בפני הבקשה לצו מניעה. הבקשה הוגשה רק ביום 25.7.99. משהונחה בקשה שכזו בפני לא ראיתי לנכון להתעלם ממנה. להיפך, לאור הממצאים בתסקיר נכון היה להידרש לה ולהחליט על הוצאת הצו. העובדה שביקשתי קודם לכן את עמדות ב"כ הצדדים וטרם נתקבלה תגובת ב"כ המשיב אינה סיבה להשהות מתן החלטה מקום ויש הצדקה לתיתה. ה. הטענה כי תסקיר הסעד אינו ראיה ואין לסמוך מתן צווי הרחקה עליו אינה במקומה. נכון הדבר כי תסקיר הסעד הנו חריג בדיני הראיות, באמצעותו מתקבלת עדות שמיעה ובאמצעותו מתקבלת חוות דעת שלא לפי העקרונות הכלליים בעניינים אלה. ואולם החוק נותן אמון מיוחד בפקידת הסעד ומאמין שהוא אינו מספק חומר שהוא בגדר רכילות אלא מידע אמין ובדוק מכמה מקורות תוך הצלבה ביניהם והכל על מנת לספק תמונה אובייקטיבית ונכונה. (ר' השופט ח. פורת שם). תסקיר הסעד הינו כלי ראשון ממנו ניתן ללמוד על היבטי אלימות במשפחה, על דפוסי התנהגות ועל אירועי אלימות ממש ככל שאלה מתוארים בפני פקה"ס בפרט ע"י ילדים קטינים. על מנת להניח דעתו של ב"כ המשיב אדגיש, כי גם אם "עדות שמיעה" הוא, רשאי אני לעשות בו שמוש אפילו ככזה לאור ס' 8(א) לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, תשנ"ה - 1995, ותקנה 258יד(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 המתירה שמוש בראיות בלתי קבילות. על השימוש בתסקיר ככלי עזר למתן צווי הרחקה ניתן להקיש וללמוד מס' 6 לחוק למניעת אלימות במשפחה המאפשר הזמנת תסקיר סעד לצורך הליך על פי ס' 4 (ב) לחוק זה - הארכת תוקפו של צו ההגנה. במקרה שלנו התסקיר ניתן גם על סמך דיווחים מגורמים טיפוליים נוספים שנזקקו לענין כמו פקידת סעד לחוק הנוער וחוקרת נוער במשטרת מסובים שחקרו את הקטינות. על פי התסקיר התלונה לפקידת הסעד לענין חוק הנוער הוגשה ע"י המורה של הבת לאחר שראתה סימנים על גופה. המשטרה פתחה בחקירה וממצאי החקירה העלו כי המשיב מכה את בנותיו. עובדות אלה התבהרו בתסקיר המשלים שהגישה פקידת הסעד על פי החלטתי מיום 17.10.99. ב"כ המשיב טען, כי פקידת הסעד חרגה מסמכותה עת התייחסה בתסקיר להיבטי האלימות בתא המשפחתי. ולא הוא. יש קשר הדוק בין הסדרי הראיה של אב עם ילדיו לבין דפוסי התנהגות אלימה שקיימת אצלו כלפיהם. אין אפשרות לנתק בין השניים שכן קיומה של התנהגות אלימה של אב כלפי ילדיו מעמידה בספק את יכולתו לקיים מפגשים עמם בכלל ובוודאי מצריכה מתן חוו"ד בדבר הדרך לקיום המפגשים ומתן המלצות טיפוליות לשם כך. מעבר לכך נתקיימה ישיבה במעמד הצדדים תוך חקירתם, דבר שאיפשר לביהמ"ש להתרשם ממקור ראשון על הקורה בתא המשפחתי. ו. הנתבע מכחיש את תיאורי האלימות המופיעים בתסקיר וב"כ המשיב טוען בסיכומיו כי תיק החקירה במשטרה לא הובא לפני ביהמ"ש. וכי מישהו מנע ממנו לבקש את פרוטוקול החקירה? בהליך של צו ההגנה ביהמ"ש הזמין את חומר החקירה בזמנו על פי בקשה של ב"כ המשיב. דומה שהמשיב בחר שלא להזמין את פרוטוקול החקירה הנוגע לאלימות כלפי הבנות, וסיבותיו לענין שמורות עמו. זאת ועוד, בסעיף 17 לסיכומים בוחר ב"כ המשיב בהסבר חלופי לתיאורי המכות של הבת ע"י אביה. "יתכן" הוא אומר "כי הבת תיארה סיטואציה של 'מכות חינוכיות' ומכל מקום המבקש מכחיש מכל וכל, כי הוא מכה את הבת וכאמור אין כל ראיה אוביקטיבית לכך". קו הסברה חלופי זה של המשיב מהווה חיזוק למסקנה, כי היו אירועי אלימות של המבקש כלפי הבנות. אירועים אלה תוארו ע"י הבנות מנקודת ראותן. המשיב מתאר אותן כ"סיטואציות חינוכיות". בכל הנוגע ל"אלימות חינוכית" זכינו לאחרונה לפס"ד מנחה של ביהמ"ש העליון - ע"פ 4596/98, נטלי באקו נ' מ.י. (טרם פורסם) אשר ניתן ביום 25.1.2000. אומר ביהמ"ש בפסק דינו: "בהתאם לכל האמור, יש לקבוע, כי ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכל וכל, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה הכלח. הילד אינו רכוש הורהו; אסור כי ישמש שק איגרוף, בו יכול ההורה לחבוט כרצונו, כך גם כאשר ההורה מאמין בתום לב שמפעיל הוא את חובתו וזכותו לחינוך ילדו. הילד תלוי בהורהו, זקוק לאהבתו, להגנתו ולמגעו הרך. הפעלת ענישה הגורמת לכאב ולהשפלה אינה תורמת לאישיותו של הילד ולחינוכו, אלא פוגעת היא בזכויותיו כאדם. היא פוגעת בגופו, ברגשותיו, בכבודו ובהתפתחותו התקינה. היא מרחיקה אותנו משאיפתנו לחברה נקיה מאלימות. אשר על כן, נדע כי שימוש מצד הורים בעונשים גופניים או באמצעים המבזים ומשפילים את הילד כשיטת חינוך, הינו אסור בחברתנו כיום". ומוסיף ביהמ"ש ואומר: "במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים. יש גם להביא בחשבון, שאנו חיים בחברה בה האלימות פושה כנגע; היתר לאלימות "קלה" עלול להידרדר לאלימות שחומרתה רבה. אין לסכן את שלמות גופו ונפשו של קטין בענישה גופנית כל-שהיא; אמת המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד משמעית, והמסר הוא כי אין ענישה גופנית מותרת". אמנם פסק הדין ניתן בהליך פלילי אך יש בנורמות שנקבעו בו כדי להנחות את ביהמ"ש בנוגע לכל החלטה המתייחסת לגילויי אלימות של הורים כלפי ילדים בתא המשפחתי לרבות בהליכי צו מניעה. סוף דבר: א. אני דוחה את הבקשה לביטול צו המניעה ומותיר את הצו על כנו עד למתן החלטת אחרת. ב. אני מורה לצדדים לפנות למרכז למניעת אלימות ברמלה . ג. החלטתי זו תשלח לפקידת הסעד. ד אחזור ואדרש לשאלת צו המניעה לאחר קבלת תסקיר נוסף ובו דיווח מהמרכז למניעת אלימות בדבר התקדמות הטיפול בצדדים. ה. אינני עושה צו להוצאות. כניסה לדירהצו איסור כניסהמקרקעיןצווים