החלטה 1. להכרעה טענה מקדמית לפיה יש לסלק על הסף תובענה לביטול צו אימוץ, שהוגשה על פי סעיף 19 לחוק אימוץ ילדים התשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"). עובדות שאינן שנויות במחלוקת 2. א. ב- 26/11/00 הוגשה התובענה להורות על ביטול צו אימוץ, שניתן ב- 9/3/00 במדינת רומניה לגבי שני קטינים ילידי 31/10/93 ו - 22/6/95. המבקשת 1 היא אמה של האם המאמצת של הקטינים (להלן: "הסבתא"). המבקשת 2 היא האם המאמצת (להלן: "האם ז"ל" או "האם המאמצת"), אשר נפטרה ב- 23/7/00, כשלושה חודשים מיום שהועברו הקטינים למשמורתה, וכחודשיים מיום שהגיעה עמם לביתה שבישראל. צויין שהמבקשת 2 היא מבקשת פורמלית.הקטינים נמסרו לאם ב- 20/4/00 והיא הגיעה עמם לישראל ב- 5/500. ב. לאחר שב- 23/7/00 נפטרה האם המאמצת הועברו הקטינים, בצו עפ"י סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, מיום 13/8/00, לבית המעבר כדי שתמצא להם משפחה בכוונה לאמצם. תיק אימוץ 22/00. ג. במסגרת תיק אימוץ 32/00, בהסכמת הסבתא, הוכרזו הקטינים בני אימוץ לפי סעיף 13(3) לחוק האימוץ, וזאת ביום 2/12/00. 3. א. בקשה למתן צו ירושה לטובת הקטינים, בעניין עזבון האם המאמצת, הוגשה על ידי פק"ס עפ"י חוק האימוץ, שהיתה אפוטרופא לקטינים, לאחר שהוכרזו בני אימוץ עם מות האם המאמצת, זאת על פי הקבוע בסעיפים 16 , 15 (3) לחוק האימוץ והוראת חוק הירושה ,התשכ"ב - 1962 (להלן: "חוק הירושה ") סעיף 16. ת. עז' 2909/00 . ב. מונה מנהל לעזבון האם המאמצת. ת. עז' 2900/00 . ג. הסבתא הגישה התנגדות למתן צו ירושה לטובת הקטינים וזאת ב- 14/12/00, מהטעם שהוגשה תובענה לביטול צו האימוץ, שניתן ברומניה, ומטעמי צדק. ת.עז' 2901/00 . ד. ההליכים בתיקי העזבונות עדיין לא הסתיימו. 4. נעשו נסיונות להגיע להסדר בנוגע לעזבון האם המאמצת., הסדר שיהיה לטובת הקטינים ולשביעות רצון הסבתא, ללא הדרשות לתובענה בעניין ביטול צו האימוץ והטענה המקדמית דנן. הנסיונות לא עלו יפה. המחלוקת 5. ב"כ היוהמ"ש טען בדיון מיום 5.12.00, כי למבקשת אין זכות עמידה בתובענה זו לביטול צו האימוץ, ולפיכך יש לסלק את התביעה על הסף מבלי להיזקק כלל לשאלה המהותית. 6. ב"כ הסבתא טען, כי אין כל הגבלה על זהות המבקש לפי סעיף 19 לחוק האימוץ, ודאי שלא לגבי הורה של ההורה המאמץ שנפטר, ולפיכך קנתה הסבתא זכות עמידה בנידון דנן. סיכומי ב"כ היוהמ"ש, הטענות בקצרה: 7. א. עפ"י חוק האימוץ, מטרותיו ואופן ניסוחו אין לקבוע מעמד לסבתא בבקשתה לביטול צו האימוץ. האמור תואם את גישת הפסיקה. ב. מניעי הסבתא בהגשת בקשתה אינם טובת הקטינים, אלא טובתה היא, ולפיכך אין להעניק לה מעמד. טובת הקטינים היא השיקול המנחה לעניין בקשות לפי חוק האימוץ. ג. חוק אימוץ ילדים הינו חוק ספציפי, המתקיים במישור המשפט הפרטי, ולפיכך לא חלה עליו מגמת ההרחבה של זכות העמידה המסתמנת בבג"ץ. ד. הסבתא אינה יכולה להעיד בדבר היסודות העובדתיים והנפשיים, הדרושים להוכחת סעיף 19 לחוק האימוץ, היות ומדובר בנושאים אישיים, במחשבותיה וברצונותיה של האם המאמצת, שאינה עוד בין החיים. ה. אין הסבתא יכולה לתבוע בשם המאמצת המנוחה. תקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לאדם לתבוע בשם רעהו רק כאשר כבר היה קיים הליך משפטי טרם מותו של מי אשר היה אמור להיות התובע. עם המוות עובר העזבון ליורשים. זכויות וחובות הקשורות לאישיות המנוח פוקעות. 8. סיכומי הסבתא, הטענות בקצרה: א. בסעיף 19 לחוק האימוץ אין רשימה סגורה באשר לזהות מגיש הבקשה, ולפיכך יכול להיות הוא כל אדם, אשר יש בידו להוכיח קשר ו/או אינטרס ממשי כלשהי לביטול צו האימוץ. ב. גם אם תכלית חוק האימוץ היא הסדרת היחסים בין הצדדים למשולש האימוץ, מאמצים - מאומץ - הורים ביולוגיים, אם הסבתא לא תוכל להיות צד לא יוכלו טענות המאמצת, האם שנפטרה, לבוא לפני ביהמ"ש. פרשנות היוהמ"ש, לפיה עם מות ההורה המאמץ "מתו" גם טענותיו, מרוקנת מתוכן את סעיף 19 לחוק, ולפיכך יש לאפשר לסבתא לזעוק את זעקת בתה שנפטרה. יש ללמוד מסעיף 31(ב) לחוק בתהמ"ש - "משפט חוזר", על פרשנות ראויה. ג. הסבתא זומנה לכל ההליכים שנגעו לאימוץ, ואין מקום שעתה יתנגד ב"כ היוהמ"ש שתשמיע קולה. הסבתא גם ליוותה את בתה המנוחה בכל הליכי האימוץ, כך שלא ניתן לומר, שאינה יכולה להוכיח את היסודות העובדתיים והנפשיים של סעיף 19. הפסיקה נקטה גישה גמישה ולא כטענת ב"כ היועמ"ש. ד. הסבתא הראתה כי אינטרס אישי, ישיר וממשי שלה עשוי להיפגע במידה וצו האימוץ לא יבוטל, ודי בכך כדי להעניק לה זכות עמידה, לאור מגמת בג"ץ בעניין זכות עמידה. יש ללמוד מדיני זכות העמידה בבג"צ לענייננו. ה. כמו סעיף 19 לחוק האימוץ, גם סעיף 15(ג) לחוק יסוד:השפיטה מציין כנגד מי מוסמך בג"צ ליתן צווים, מבלי לקבוע לבקשת מי יתנם, ולפיכך יש לעשות גזירה שווה ביניהם, ולאפשר שמיעת הסבתא לעניין סעיף 19 גם ללא ציון מפורש של זהותה בסעיף 19 הנ"ל. דיון 9. מצאתי שדין הטענה המקדמית להתקבל,בין אם מהטעם שאין לסבתא, במקרה שלפני , זכות עמידה בתובענה, לביטול צו האימוץ, ובין אם מהטעם, שמצאתי כי הענות לתובענה תהייה בניגוד לטובת המאומצים. 10. תובענה לביטול צו אימוץ אפשר להגיש על פי סעיף 19 לחוק האימוץ או מטעמים של בטלות הצו, משום שלא התקיימו הליכים כנדרש לנתינתו, וטעמים אחרים. בענייננו מתמקד הדיון בסעיף 19 לחוק, על פיו הוגשה התובענה לביטול. זוהי הוראת סעיף 19 לחוק האימוץ : "רשאי בית המשפט לבטל צו אימוץ על סמך נסיבות שלא היו ידועות או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, אם נוכח שמן הראוי לעשות כן ושטובת המאומץ מחייבת זאת; הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מסמכות בית המשפט לבטל צוויו לפי כל דין אחר." סעיף 19 לחוק האימוץ כולל שלושה תנאים מצטברים ( ע"א 1104/90, פלוני נ' היוהמ"ש, פ"ד מה(3), 302): א. על המבקש להוכיח, כי בקשתו מבוססת על "נסיבות שלא היו ידועות או לא היו קיימות בשעת מתן הצו". ב. ביהמ"ש נוכח "שמן הראוי לעשות כן". אין מדובר בתנאי מוגדר, וציונו בחוק בא ע"מ להורות לביהמ"ש שלא להרבות במתן החלטות לביטול צו אימוץ ולפעול כך, רק אם סבור ביהמ"ש כי זו הדרך הנכונה. ג. ביהמ"ש נוכח "שטובת המאומץ מחייבת זאת". מלשון המחוקק בתנאי זה נראה, כי המחוקק מורה לביהמ"ש למעט בביטול צווי אימוץ, ולבטלם רק אם טובת הילד מחייבת זאת, היינו, רק אם הדבר הכרחי מבחינתו של הילד. זכות עמידה למי, מי יכול לבקש ביטול צו אימוץ? 11. כב' השופטת נ. מיימון בסיפרה דיני אימוץ ילדים התשנ"ד - 1994 עמ' 398 עומדת על כך ש"במדינות שונות סובבת הפסיקה סביב השאלה, מי יכול להגיש בקשה לביטול צו אימוץ, האם רק המאמץ או גם אדם אחר, או רשות אחרת, כמו רשות לאימוץ, המדינה, ההורה הטבעי או המאומץ" ועל כך ש"בסעיף 19 לחוק האימוץ… סתם המחוקק ולא פירש מיהו מגיש הבקשה". יחד עם זאת, מפנה השופטת מיימון, שם, להוראות התקנות, "תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, 291 , 292 , שלא חל בהן שינוי עד היום, מהן עולה כי מתקין התקנות התייחס למאמץ בלבד. 291: "בית המשפט רשאי להורות למאמץ לחזור בו מבקשתו לצו אימוץ כל עוד לא ניתן הצו, בתנאים שיקבע בית המשפט" 292:"חזר בו המאמץ מבקשתו או נדחתה הבקשה או בוטל צו האימוץ יורה בית המשפט שהמבקש ימסור את המאומץ למשמורתם של רשות, מוסד או אדם הנקובים בהחלטתו". עמדת השופטת מיימון, נוכח הנוסח הבלתי ספציפי בחוק, שם בעמ' 401 - 398 בסיפרה, היא כי מגישי בקשה לביטול יכולים להיות: ההורים הטבעיים (הביולוגיים), ב"כ היועץ המשפטי, המאומץ והמאמצים. ובכל מקרה מודגש על ידי כב' השופטת מיימון, שם בעמ' 399 ולאורך כל הדיון, כי תנאי על פי סעיף 19 להוכיח ש"… טובת המאומץ מחייבת את ביטול צו האימוץ…" עוד עפ"י הש' נ. מיימון בסיפרה , עמדת היוהמ"ש ופקידת הסעד, הנדרשים לבדוק את הנסיבות הקשורות לבקשת ביטול אימוץ ולהמליץ המלצתם, היא בד"כ עמדה המתנגדת לביטול צו האימוץ, מתוך ראיית הילד וטובתו, וכן מתוך העקרון שיש להשוות ככל האפשר את המערכת המשפחתית שלאחר מתן צו האימוץ למערכת משפחתית טבעית. 12. בע"א 6991/95 פלונית נ הי"מ מט (4) 210 דן ביהמ"ש בזכות עמידה בהליך של אימוץ ועפ"י חוק האימוץ. באותו עניין ביקשה דודתה של קטינה,בתובענה שהגישה בעצמה, לאמץ אותה,לאחר שנקבעה חוסר מסוגלותם של הוריה לגדלה והיא הוכרזה בת אימוץ ביחס אליהם. דעתו של כב' הש' מצא הייתה: "בהליך של אימוץ נתונ זכות עמידה רק להוריו של קטין ובנתון לחריג אחד (המוסדר בסעיף 11 לחוק אימוץ ילדים,התשמ"א-1981),אשר אינו נוגע לענייננו, אין נתונה זכות כזאת למי מבני המשפחה האחרים". דעתו זו הייתה גם לגבי בחינת אפשרות צימצום תוצאות האימוץ,"אימוץ פתוח": "במסגרת ההליך הקודם,בו הוכרז על הקטינה כבת אימוץ...שלל ביהמ"ש בעקיפין,גם את האפשרות של אימוץ פתוח.אך קביעה זו אינה סוף פסוק ואין היא חוסמת את הדרך בפני העמדתה של שאלת האימוץ הפתוח לבירור מחודש בפני ביהמ"ש לקראת מתן צו האימוץ...אלא הזכות לחזור ולפנות לביהמ"ש בעניין זה נתונה רק להורי הקטינה...". כב' הש' טל ושטרסברג-כהן השאירו את שאלת המעמד של דודת הקטינה בצריך עיון. יחד עם זאת חשוב לציין שהכרעתם,לבסוף,הייתה על פי טובת הקטינה,לאורה יש לבחון גם את סוגיית המעמד: "אין אני רואה לכאורה מפני מה יינתן לה מעמד בפני ביהמ"ש,שיוכל גם לבקר ולבחון את השיקוליםשל טובת הקטין. מכל מקום הייתי משאיר את שאלת זכות העמידה של אדם דוגמת המערערת,בצריך עיון". לאור טובת הקטין נדחה ערעור הדודה גם על ידי שופטים אלה. 13. בהעדר תשובה ברורה, חד-משמעית, בסעיף 19 לחוק,לגבי זהות המבקש האפשרי, יש להדרש לפרשנותו על פי כללי הפרשנות של חקיקה, לאור ההסדר החקיקתי, תכליתו, האינטרסים שהוא בא להגן עליהם. ראה סיפרו של כב' הנשיא א. ברק "פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה". (כרך 2) 14. ההסדר החקיקתי בכל הנוגע להליכי אימוץ מצוי בחוק האימוץ,הסדר ספציפי,מיוחד. א. לימוד לשון התנאים בסעיף מעלה כי המחוקק מורה לביהמ"ש להגביל את השימוש באפשרות ביטול צו אימוץ. שם,אצל נ. מיימון,עמ' 395 בסיפרה. ב. מההסדר כולו ,שבחוק, ניתן ללמוד שאין לסבתא,להורי הורים,זכות עמידה בעניין כלשהו שעפ"י החוק,פרט לקבוע בסעיף 11 לחוק: "בבוא בית המשפט ליתן צו אימוץ לגבי מאומץ שהוריו נפטרו,יתחשב בדעתם של הורי הוריו של המאומץ" . מכלל הן אתה שומע לאו.רק מקום אחד התיר המחוקק להורי הורים להביע דעתם,בבוא ביהמ"ש ליתן צו אימוץ ולגבי מאומץ שהוריו נפטרו. ודוק:לא בעת הכרזת קטין בר אימוץ,לא בבקשה לביטול צו אימוץ ולא בכל עניין אחר כגון,הליך עפ"י סעיף 12(ג) לחוק,עיון בפנקסי האימוץ (סעיף 30 לחוק) ועוד. פרשנות זו היא ככל הנראה גם פרשנות מתקין התקנות,שכן לפי תקנות 291 , 292 לתסד"א רק המאמץ יכול לבקש ביטול צו אימוץ. ג. תכלית הסעיף,19,כמו גם תכלית החוק כולו היא להבטיח את טובת המאומץ,כך עולה מלשונו של הסעיף,שצוטטה לעיל:"...טובת המאומץ מחייבת זאת...". בסעיף 1(ב) לחוק מצויה הוראה החולשת על החוק כולו:"צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתן אם נוכח בית המשפט שהם לטובת המאומץ". ד. ההסדר הקבוע בחוק האימוץ,יחד עם ההסדר בחוק הירושה התשכ"ב-1962, כאשר בוחנים את ההרמוניה החקיקתית, מלמדים על התכלית להיטיב עם המאומץ, שיורש גם את הוריו הביולוגיים וגם את המאמצים. 15. מעבר לאמור,המאומצים דנן,לגביהם מבוקש ביטול צו האימוץ,קטינים.עקרון על החולש על כל הכרעה בנוגע לקטינים, בין אם עפ"י חוק האימוץ ובין אם עפ"י הסדר חקוק אחר, הוא עקרון טובת הילדים. עקרון זה ,כמו עקרונות יסוד אחרים, יש להביא בחשבון עת עוסקים בפרשנות. 16. העולה מהאמור לעיל ,עד לכאן,הוא ששאין מקום להרחיב בקביעת הגורמים היכולים להיות מבקשי ביטול צו אימוץ ובכל מקרה ההכרעה מותניית בכך שהקביעה תהיה לטובת המאומץ, שטובת המאומץ תחייב הגעה להכרעה שתינתן. טובת הקטינים,המחייבת ביטול הצו? 17. גם אם נשאיר את השאלה של הגורם היכול לבקש ביטול צו אימוץ,את שאלת המעמד, בצריך עיון, אין שאלה או ספק ביחס לתנאי הנוגע להיות ההכרעה לטובת המאומץ, הוא בלבד. בענייננו אין לתובענה לביטול הצו ולטובת הקטינים דבר, להפך. התובענה באה לאיין לחלוטין את מעמדם של הקטינים כיורשי אימם המאמצת,הא ותו לא,לנשל את הקטינים,לחלוטין מהירושה . טובת הסבתא, האינטרס הכלכלי שלה,שהם בניגוד לטובת הקטינים, ונמצאים בהתנגשות חזיתית עימה,הם המניע והטעם לתובענה. אם יבוטל צו האימוץ תהייה הסבתא היורשת היחידה של האם המאמצת.הקטינים לא יירשו דבר. כל טובה לא תצמח לקטינים מביטול הצו מלבד אובדן ירושת אימם המאומצת, ירושה שהמחוקק טרח להסדיר בחוק הירושה . על פי סעיף 16 לחוק הירושה : "(א) מי שאומץ כדין יורש את מאמצו כאילו היה ילדו...." המחוקק ביקש להבטיח שהמאומץ יירש את מאמצו ומעבר לכך להייטיב עם המאומץ כך שקרובי מאמץ לא יירשו את המאומץ ,סעיף 16 (ב) לחוק הירושה : "....אולם קרובי המאמץ אינם יורשים על פי דין את המאומץ" וכן,בנוסף, המאומץ יירש את הוריו הביולוגיים והם לא יירשו אותו, סעיף 16(3) לחוק האימוץ וסעיף 16 (ג)לחוק הירושה : "... הורי המאומץ והורי הוריו וצאצאיהם אינם יורשים את המאומץ". רצונה של הסבתא לזכות בירושת האם המאמצת, כולה, הוא גם הסיבה להגשת ההתנגדות ,שהגישה הסבתא,למתן צו ירושה לטובת הקטינים. המאבק של הסבתא הוא-הכל או לא כלום- יבוטל צו האימוץ הסבתא יורשת הכל; לא יבוטל הקטינים יורשים. 18. לטענת הסבתא מן הראוי ואף טובת הקטינים לבטל את צו האימוץ, שכן: א. אי ביטול הצו משמעותו הנצחת ה"קשר" הרופף בין הקטינים לבין האם המאמצת ז"ל, ואף עם הסבתא, שהיתה כמעט זרה להם. ב. אי ביטול הצו עשוי לגרום לביטול זהותם של הקטינים הן כלפי עצמם והן ברישומים הרישמיים שבהם יירשמו כמי שאין להם הורים ו/או יתומים, בעוד שביטול הצו פותח את האפשרות להעברתם לאימוץ להורים אחרים, אשר יעניקו להם את שמם, אהבתם וטיפולם. ג. אי ביטול הצו יכול לשמש נדבך נוסף בתחושת הדחייה ממנה סבלו הקטינים החל מיום היוולדם ועד ליום זה. דווקא ביטול הצו יכול להשיג את התוצאות ההפוכות, שכן ההעברתם להורים מאמצים תמסמס את תחושת הדחיה הנ"ל. אינני יכולה להסכים אף לא לאחד מהטיעונים האלו. נהפוך הוא. 19. ראשית, אין כל פסול בהנצחת הקשר שהיה בין הקטינים למנוחה, אמם המאמצת. אמנם דובר בתקופה לא ארוכה, אולם תקופה זו הותירה בליבם את רשמיה, ולא באופן "רופף", כפי שמנסה לטעון הסבתא, ואין להתעלם מכך, לבטח לא למחוק זאת כלא היה. שנית, המדובר הוא בצו אימוץ שניתן במדינה זרה, ולא ידוע מה תהיינה השלכות ביטולו. באשר לאפשרות העברתם להורים מאמצים אחרים, הרי שהקטינם כבר הוכרזו בני אימוץ,לאור מות אימם המאמצת, על פי סעיף 13(3) לחוק האימוץ בת. אימוץ 32/00 ,הם עתידים להמסר למשפחה שתאמצם. אין צורך בביטול צו האימוץ לשם כך. שלישית, אינני מוצאת את הקשר שבין אי ביטול הצו להרגשת הדחייה שעלולים לחוש הקטינים. אדרבה, דווקא ביטול הצו, על כל השלכותיו, ובהן ההשלכות הכלכליות, הוא שיכול להרע לקטינים, ולא רק בתחושת דחייה. יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש בע"א 1104/90 ,הנ"ל בהחלטה זו בסעף 10, כשהתייחס לתנאי לפיו "טובת הילד מחייבת ביטול צו האימוץ" שבסעיף 19. שם קבע ביהמ"ש, כי במקרה שלפניו לא היה זה לטובת הילד לבטל את צו האימוץ ונימק זאת כך: "ראשית, ביטול הצו עשוי לשמש נדבך נוסף בתחושת הדחיה, ממנה סבל אלמוני בנעוריו; שנית, ביטול צו האימוץ יגרום לאלמוני ביטול של זהותו...; שלישית, אין עילה לבטל את אחריותם הכספית של המערערים כלפי אלמוני, הקיימת עקב צו האימוץ, הן האקטואלית והן הפוטנציאלית..." (עמ' 302 לפסה"ד) . נראה אם כן, כי דווקא ביטול צו האימוץ הוא שעלול להרע עם הקטינים , בניגוד גמור למה שמנסה לטעון ב"כ הסבתא, כי אי ביטול הצו הוא שירע עימם . 20. התרשמתי בענייננו כמו שהתרשמה כב' הש' צפת בתמ"ש 60772/97, כי המניע להגשת הבקשה ע"י הסבתא (למינוי אפוטרופוס על נכדתה הקטינה היתומה מאמה, בתה של הסבתא) היה "טובת הסבתא" ולא "טובת הקטינה", כדברי הש' בעמ' 9 שורות 2 - 4: "... ברי כי, המחלוקת הרכושית עומדת בראש מעייניה של הסבתא, ואילולא זאת לא היתה מוגשת בקשה זו". מניעי הסבתא אינם, בלשון המעטה, טובת הקטינים. נראה, כי טובת הסבתא עצמה היא העומדת בראש מעייניה, והסבתא אף מודה בכך בפה מלא, כשמנסה להוכיח עד כמה יש לה אינטרס אישי, ממשי וישיר (כדי להוכיח זכות עמידה). מעציב הניסיון לרתום את הקטינים, אשר סבלו דיים, כדי, לשרת את האינטרסים של הסבתא, ואף יותר מכך הניסיון לעטות זאת באיצטלה של "טובת הקטינים", כשברור, כי דווקא מעשה זה חותר תחת טובתם האמיתית. הסבתא "ידיד קרוב"? 21. צודקת ב"כ היוהמ"ש בטוענה, כי אין לראות בסבתא "ידיד קרוב", הרשאי לתבוע בשם הקטינים, שכן קיים בינה ובין הקטינים ניגוד אינטרסים מובהק, בנוסף לכך שהסבתא אינה מתפקדת כאפוטרופא למעשה לקטינים. בהלכה הפסוקה נמצא, כי "כוחו של 'ידיד קרוב' לתבוע בשם הקטין מוגבלת למקרים בהם הורי הקטין אינם מתפקדים כראוי, והידיד הקרוב פועל "כאפוטרופא למעשה" של הקטין". (ע"א 2130/97 פלוני נ' פלונית, תק' עליון 98 (4) ). זכות העמידה החוקתית,תחולתה בענייננו ? 22. המלומד זאב סגל בסיפרו "זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק" אוניברסיטת תל אביב, מציין, כי "כדי להראות את מעמדו בדין חייב העותר, ברגיל, להצביע על כך שהוא נפגע, או עתיד להיפגע, באינטרס אישי, ישיר וממשי שהינו מסוג האינטרסים שבג"צ נכון להכיר בהם כמקנים מעמד. באחת: על העותר להצביע על קשר סיבתי בין הסעד שעשוי להינתן לבין שיפור מצבו שלו" (שם, בעמ' 103 - 104, ההדגשה אינה במקור). כמו כן,כלל זכות העמידה "משקף את הדרישות המצטברות שעל העותר להוכיחן, כדי שיוכר מעמדו להישמע בפני בית המשפט המינהלי... בית המשפט יכיר במעמדו תוך שימוש בשיקול דעתו" (שם, בעמ' 77). בשנים האחרונות הולכת ורווחת המגמה להרחיב את זכות העמידה בפני בג"צ גם לעותר הציבורי, שאינו קובל על פגיעה שנגרמה או שעלולה להיגרם לאינטרס מיוחד שלו, אלא על עוול ציבורי, שנגרם לציבור גדול. כדברי המלומד סגל: "בעתירות ציבוריות העותר שם עצמו שופרו של ציבור גדול, מבלי שהציבור הסמיכו לכך. הוא נמנה עם אותו ציבור ומידת הפגיעה בו זהה למידת הפגיעה בשאר... זאת בניגוד לעותר ב"עתירה הפרטית", המושפע במיוחד מהחלטתה של הרשות" (שם בעמ' , ההדגשה במקור). בבג"צ 852/86, פ"ד מא(2), 1 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים,הבהיר כב' הנשיא שמגר : "בית משפט זה ציין בעבר פעמים מספר כי יש נסיבות בהן יפתח דלתו גם בפני מי שאינו בעל אינטרס אישי, ממשי וישיר. בתחום זה הרחיבה שיטתנו המשפטית בשנים האחרונות את שערי הכניסה לבית המשפט הגבוה לצדק; אולם אין להבין מכך שבית המשפט ניתק עצמו לחלוטין ולכל צורך מאמת-המידה ששירתה בית משפט זה במשך במשך שנות דור ומעלה". הדגיש הנשיא, "ההרחבה האמורה, פניה רק לסוג מוגדר ויחודי של עתירות, אשר בהן מתעורר ענין משפטי בעל חשיבות כללית מיוחדת." וכן, "בית המשפט היה נכון להכיר, בין במפורש ובין במכללא, בהכללה של זכות העמידה לגבי סוגיות בעלות מהות משפטית יוצאת דופן הנוגעות לעקרונותיו של שלטון החוק ובכלל זה לבעיות אשר להן נגיעה לערכים חוקתיים". באותו מקרה עלתה שאלה משפטית עקרונית, באשר לדרך הפעלת סמכויותיהן של רשויות השלטון, ולפיכך לא ראה בג"צ כל מכשלה שנושא "בעל חשיבות משפטית וציבורית מרכזית" מובא בפני ביהמ"ש הגבוה לצדק ע"י אזרח מן השורה. 23. כל האמור שריר וראוי במשפט המינהלי, בו מגמת ההרחבה נובעת מהגישה העקרונית של הרחבת הביקורת השיפוטית על המינהל. דא עקא, כי בענייני המשפט הפרטי עסקינן, בו שואף ביהמ"ש ליתן פתרון קונקרטי לסכסוך בין פרטים, ולהם נוגע הסכסוך. "במשפט הפרטי אין אנו מכירים את שאלת המעמד כשאלה נפרדת, לא בגין העובדה שאין היא קיימת בו, אלא בגין כך שהיא מתמזגת בשאלת קיומה של זכות שנפגעה. זכות לתביעה בגין הפרת חוזה נתונה בידי מי שזכאי לקיום החוזה שהופר." (המלומד סגל בעמ' 23). 24. בבג"צ 650/82 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(4), 216, קבע הנשיא י' כהן: "מכיוון שהגענו לכלל דעה, שיש לדחות את העתירה, ובשים לב לעמדת היועץ המשפטי, שהוא המשיב העיקרי לעתירה, אין אני מוצא צורך לדון בשאלת זכות העמידה, שהיא, כידוע, שאלה מורכבת למדי." (עמ' 220 לפסה"ד). היינו, מאחר וביהמ"ש החליט, כי דין העתירה לגופה להידחות,ביהמ"ש כלל לא נכנס לעובי קורת שאלת המעמד. 25. בנידון דנן הן משום שעסקינן במשפט הפרטי, לא רק זאת אלא בהסדר מיוחד שעל פי חוק האימוץ, והן לגופו,כפי שהובהר, מטעמי טובת הקטינים, אין מקום למגמת ההרחבה של זכות העמידה וללימוד מהמגמה שבמשפט הציבורי, כפי שביקש ב"כ הסבתא. הזמנת הסבתא בהליך הכרזת הבר-אימוץ וההליך על פי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ,נפקותה 26. לטענת ב"כ הסבתא הואיל והסבתא הייתה שותפה להליכים שעל פי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ ולהליך הכרזת הקטינים בני אימוץ לא יכול ב"כ הי"מ להתנגד למעמדה בתובענה לביטול צו האימוץ. אינני מקבלת טענה זו. לא הרי התובענה לביטול צו אימוץ,על פי התנאים שבסעיף 19 לחוק וכל הכרעה שצריכה להיות,כאמור בסעיף 1(ב) לחוק האימוץ,כהרי ההליכים אליהם הוזמנה הסבתא. במסגרת הכרזת קטין בר אימוץ, על פי הפסיקה שהתפתחה,מהעת האחרונה,השלב הראוי לבחון צימצום תוצאות אימוץ,על פי סעיף 16 לחוק האימוץ,הוא שלב הכרזת בר אימוץ. לא זו אף זו,אין צורך לבקש האמור,על ביהמ"ש לעשות זאת מיוזמתו. ראה ע"א 2169/98 פלוני נ הי"מ מ-17/1/99,דינים עליון נה 694 ; ע"א 6953/94 פלוני נ הי"מ מ- 27/5/99,דינים עליון נו 513. מבחינה זו הסבתא היתה הקרוב היחיד שצריך היה לבחון,בהעדר קרובים אחרים,כאשר נדונה הבקשה להכריז הקטינים בני אימוץ עם מות אימם המאמצת. בדין הוזמנה הסבתא להשמיע עמדתה. ראוי גם היה לשמוע את הסבתא לעניין ההליך על פי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, כדי לברר האם מחייבות הנסיבות,ללא דיחוי,העברת הקטינים,שמא תבקש הסבתא שלא למוסרם ותציע עצמה. גם מבחינה הומנית גרידא,מתוך התחשבות בסבתא שעברה זעזוע קשה נוכח הטרגדיה של מות ביתה,האם המאמצת, נכון היה להזמין את הסבתא,לבקש מביהמ"ש לשומעה. לא כצד בעל זכות להשמע,אלא כמי שהיה מעורב בכל הליכי האימוץ,מי שליווה את האם המאמצת,שהלכה לעולמה,ויכול לשפוך אור על נסיבות העניין. 27. התוצאה היא,לאור כל האמור לעיל, שיש לקבל את טענת ב"כ הי"מ ולדחות את תובענתה,בקשתה ,של הסבתא לביטול צו האימוץ בשל היעדר זכות עמידה ולפי תנאי סעיף 19 לחוק האימוץ. הכרעה זו היא לעניין התובענה לביטול צו האימוץ.אין בהכרעה הבעת דיעה לגבי תביעת נזיקין,שיכולה אולי הסבתא להגיש, נגד מי שלדעתה יש למצוא אחראי לנזק שנגרם לה עקב ליקויים בהליך אימוץ הקטינים מחו"ל (טענות שהעלתה הסבתא כל העת כלפי העמותה, באמצעותה בוצע אימוץ החו"ל, וגופים נוספים). בשולי החלטה זו אני מודה לב"כ הצדדים על טיעוניהם המלומדים והמקיפים . הכרעות בכל הקשור לחוק האימוץ,משום נסיבותיהן העובדתיות הקשות ,הן מהמורכבות שבהכרעות אותן נדרש בית המשפט ליתן,תוצאותיהן הרות גורל למעורבים. גם עוה"ד המייצגים את הצדדים נושאים נטל רגשי כבד . להתחבטות בהכרעה במקרה זה נוספה השתלשלות הדברים הטרגית ,הן מבחינת הקטינים והן מבחינת הסבתא. ליבי עם הקטינים שחוו עד עתה ,בגילם הרך, טראומות רבות וגם עם הסבתא, שביתה היחידה הלכה לעולמה בטרם עת,בהותירה אותה ערירית וכואבת. אין חיוב בהוצאות. אימוץ