פסק דין מבוא 1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לתובעת בעת עבודתה מטעם הנתבעת 1 בחצרי הנתבעת 2, ביום 08.03.2001. 2. התובעת, ילידת 18.09.1936, עבדה בזמנים הרלוונטיים לתאונה כמטפלת באישה קשישה המתגוררת בבית אבות "משען". לטענתה, בעת שעשתה דרכה אל המחלקה בה התגוררה המטופלת שלה, החליקה התובעת, נפלה אחורנית ונחבלה בגבה. 3. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק. תחילה תידון שאלת האחריות. גרסת התובעת וטענותיה לאופן קרות התאונה 4. התובעת טוענת בתצהירה כדלקמן: "עבדתי מטעם הנתבעת 1 בבית אבות של הנתבעת 2 כמטפלת באישה קשישה המתגוררת בבית אבות. ביום 08.03.01, בשעות אחר הצהריים, הגעתי למקום עבודתי בבית אבות של הנתבעת מס' 2. נכנסתי לאולם הלובי של בית האבות והלכתי לכיוון המחלקה בה התגוררה המטופלת שלי. לפתע החלקתי, נפלתי אחורנית ונפגעתי בגבי. בדיעבד הסתבר כי הרצפה באולם הלובי של בית האבות הייתה רטובה וחלקה לאחר שטיפה. לא היה במקום כל גידור ו/או שלט אזהרה ו/או סימן כלשהו כי הרצפה הינה רטובה וחלקה ומסוכנת למעבר". (ראה סעיפים 3-4 לתצהירה). 5. בעדותה בבית המשפט העידה התובעת בהתאם לתצהירה, כי החליקה עקב רטיבות שהייתה על הרצפה. וכדבריה בעמ' 8 לפרוטוקול: "את שואלת אם ראיתי שלולית גדולה של מים לפני שנפלתי, אני משיבה לך שהיה מחליק ולא ראיתי שזה רטוב. את שואלת אם היה שם מים, אני משיבה לך שלא היו מים, אבל שמתי את הרגל ונפלתי אחורנית. לאחר שנפלתי ראיתי שהיה רטוב". עוד הוסיפה התובעת כי באותו זמן לא טיפלה במטופלים נוספים זולת אותה גברת, ששמה מרים, שלצורך הטיפול בה הגיעה לבית האבות. לדבריה, לאחר שנפלה הלכה לטפל במרים אם כי סבלה מכאבים. ראה עדותה בעמ' 7 לפרוטוקול. 6. לטענת התובעת הפרו הנתבעות את חובת הזהירות שמוטלת עליהן כלפיה אם כמעבידה ואם כמחזיקת המקרקעין בכך שלא סיפקו לה סביבת עבודה בטוחה ולא הזהירו את התובעת מפני סכנה של החלקה על הרצפה הרטובה והחלקה. כן הפרו הנתבעות חובות חקוקות לרבות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל - 1970 ותקנות ארגון הפקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד - 1984. 7. מטעם התובעת העידה התובעת בלבד. תצהירו של בנה נמשך מן התיק בסופו של יום לאחר שזה לא התייצב לדיון. גרסת הנתבעות וטענותיהן 8. ראשית טוענות הנתבעות, כי התובעת כלל לא הוכיחה את נסיבות התרחשות התאונה לרבות היות הרצפה חלקה ולאחר שטיפה. 9. הנתבעות הגישו בתחילה תצהיר מטעמה של מנהלת בית האבות, אך לאחר חקירת התובעת הודיעה ב"כ הנתבעות כי הינה מושכת את התצהיר ואינה רואה צורך בהבאת העדה לעדות. 10. שנית, מצביעות הנתבעות על אי אחידות בגרסתה של התובעת באשר למיקום המדויק בו החליקה והמסקנה שכביכול הסיקה כי התבצעה במקום עבודת שטיפה שגרמה לרטיבות. כמו כן לדבריהן קיימת סתירה בעדות התובעת כי הגיעה לבית האבות על מנת לטפל במטופלת אחת בלבד (במרים), שכן עולה מדו"ח שעות (סומן נ/1), אשר הוצג בפני העדה כי אותו יום טיפלה בשתי מטופלות ובעצם הגיעה לבית האבות לצורך טיפול במטופלת הנוספת כבר בשעה 16:00 ורק בשעה מאוחרת יותר הגיעה לטפל במרים. לפיכך טוענות הנתבעות כי עדות התובעת הינה בלתי מהימנה בעליל. 11. הנתבעות מבקשות לתלות את נפילת התובעת בסחרחורות וורטיגו אשר מהן סבלה עובר לתאונה, כפי שעולה מתיק המוצגים אשר הוגש על ידן. 12. בהתבסס על האמור לעיל מבקשות הנתבעות לטעון להעדר כל אחריות מצדן לקרות התאונה, אשר ארעה לגרסתן אך ורק בשל מעשיה של התובעת ובשל חוסר תשומת לבה והסחרחורות מהן היא סובלת. 13. הן מפנות לפסיקה רלוונטית הן לעניין העדר האחריות והן לעניין היות עדותה של התובעת עדות יחידה של בעל דין. דיון אחריות הנתבעת 1 14. אין חולק כי על מעביד חלה חובה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדו. ראה לעניין זה: ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' סימון אמסלם פ"ד לה (2) 209 וכן ע"א 655/80 מפעלי קירור נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 וכן ע"א 5425/97 עיריית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פ"ד נג (3) 172. על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. 15. הנתבעת 1 הינה מעבידתה של התובעת בעת האירוע וככזו חלה עליה חובת זהירות כלפי התובעת וכן חובה לעמוד בחובות החקוקות המחייבות את מערכת היחסים ביניהם ובהן החובה להדריך את התובעת מפני הסיכונים הצפויים לה בעבודתה בבית האבות. לעניין זה ראה ע"א 246/72 משה מנשה נ' שלמה דרומנו ואח' , פ"ד כז (1) 712 מפי השופט ברנזון. אלא שאין מדובר בחובה מוחלטת לגבי כל סיכון וסיכון רגילים וסבירים אשר עשויים להקרות בדרכו של עובד. כך למשל אין המעביד נדרש להזהיר את עובדו מפני חציית כביש באור אדום בדרכו לעבודה. לעניין זה אין לי אלא לשוב על דבריו של כב' השופט ברק, כתוארו אז, בפרשת ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113 בע"מ 126: "חיי היום - יום מלאים סיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע כעניין של מדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון." 16. אמנם, התובעת הגיעה לחצרי הנתבעת 2, בהוראת מעבידתה הנתבעת 1. יחד עם זאת, אני סבורה כי אין לייחס לנתבעת 1 הפרת חובת הזהירות שהיא חבה כלפי עובדה ו/או הפרת חובה חקוקה שמכוח תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשמ"ד 1984. במקרה שבפני, יכלה הנתבעת 1 להניח כי הנהלת בית האבות תדאג ותקפיד על הנחיות בטיחות הנוגעות להתנהלות תחזוקת וניקיון המקום, אשר חיים בו קשישים ובעלי מוגבלויות פיזיות שיש להקפיד הקפדה יתרה כי לא ייפלו, שמא ייפגעו. 17. אין חולק כי מעורבותה של הנתבעת 1 באופן ניהול בית האבות הייתה אפסית. השליטה והפיקוח על נוהלי הבטיחות בבית האבות היו בידי אנשי הנתבעת 2. לא הובאה כל עדות כי המעבידה, הנתבעת 1, ידעה על מפגעים חוזרים ונשנים בבית האבות ובכל זאת שלחה את התובעת לעבוד שם. 18. על-כן ראיתי לקבוע כי הנתבעת 1 אינה נושאת באחריות לאירוע וזאת עוד לפני שבאתי לדון אם אותו אירוע הוכח. אחריות הנתבעת 2 19. הנתבעת 2 הינה כאמור הממונה על בית האבות אשר בשטחו נפלה התובעת ובעלת השליטה על המתנהל בגדריו. ואולם, ראשית יש לקבוע האם הוכח אותו מחדל שבגינו נטען כי הנתבעת 2 התרשלה והפרה חובות חקוקות. 20. התובעת טוענת כי רק לאחר נפילתה חשה כי הרצפה רטובה ומכאן הסיקה כי הרצפה נשטפה עובר לנפילתה. התובעת לא הביאה כל עד ואף נראה כי לא ניסתה למצוא עדויות אשר לשעות השטיפה הנהוגות במקום ו/או לקורות אותו היום. התובעת אף לא פנתה למי מאנשי ההנהלה של המקום כדי לדווח על האירוע בטרם הלכה לביתה בתום יום העבודה. יתרה מכך, אף לאחר שב"כ הנתבעות משכה את תצהירה של מנהלת בית האבות ולב"כ התובעת ניתנה שהות להודיע אם הוא מבקש להעיד את העדה מטעמו, לא הועדה עדה זו ככל שבכך היה כדי לסייע לתובעת. 1. עדות יחידה והימנעות מהבאת ראיה 21. בהיות עדות התובעת עדות יחידה חלות עליה הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש]: "הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי. פסק בית המשפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זה ואלה המקרים: (1) העדות היא קטין למעלה מגיל 14; (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; (4) התובענה היא נגד עיזבון, קטין, חולה נפש או נעדר; (5) נסיבות אחרות שבהן דרוש, לדעת בית המשפט, פירוט כאמור". 22. על פי הפסיקה, אף אם ראה בימ"ש להאמין לעדות בעל דין - עליו לנמק מדוע ראה לנכון לקבל עדות יחידה זו. ראה לעניין זה: כב' הש' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003 בעמ' 1238.ו וכן ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים נ' פיירמנס פאנדאינשורנס קומנפי, פ"ד ל"ג (2) 90. אין די בהזהרה של בית המשפט כי אם עליו ליתן נימוק מדוע חרף היות העדות, עדות יחידה של בעל דין, ראה לקבלה. משמעה של חובת ההנמקה, כפי שאני למדה אותה היא, כי לבית המשפט לא נותרו ספקות לגבי אמינות הגרסה בכללותה. דרישה זו הינה סבירה מקום שאין לעדותו של בעל דין כל סיוע או חיזוק. ואכן ישנם מקרים שבהם לניזוק אין עדים להתרחשות הנזק ולא ניתן לומר כי במצבים אלה לעולם לא יוכל ניזוק להוכיח נזקו ולהיפרע מן המזיק. 23. במקרה שבפניי לא ניתן לומר כי עדות התובעת נותרה אמינה ללא דופי. זאת מכמה סיבות: 24. ראשית, התובעת נמנעה מהבאת ראיות שיכלו למצער לשמש חיזוק לעדותה בכללותה. בנה של התובעת לא הובא להעיד ולאשש את עדותה של אמו, גם אם לא על אופן קרות התאונה, הגם שתצהיר מטעמו הוגש לבית המשפט. התובעת לא עשתה כל מאמץ לאתר אנשים שראו את האירוע על מנת שיעידו על כך. התובעת אף לא הביאה כל ראיה לעניין שטיפת הרצפה באותו היום או על הנוהל הקיים במקום, כדי לחזק טענתה, כי השעה בה לטענתה נפלה הייתה בסמוך למועדי השטיפה במקום. אפילו את האנשים שלטענתה סייעו לה לאחר התאונה כמו אחותה או חברות לא טרחה להביא לתמוך ולחזק את גרסתה. לעניין הימנעות מהבאת ראיה ראה: כב' הש' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003 בעמ' 1648.ו וכן ע"א 293/90, פיליפ גרינהולץ ואח' נ' יעקב מרמלשטיין, תק-על 94 (4), 82, עמ' 88. נ 25. שנית, עדותה של התובעת התגלתה כלא מדויקת בכל הנוגע ללוח הזמנים ועיסוקיה באותו יום. התובעת טענה לכל אורך הדרך כי טיפלה רק במרים ובעת שהייתה בדרכה מביתה לטפל בה, בעודה נכנסת ללובי בית האבות לקראת השעה 18:00, החליקה ונפלה. אלא שבעדויות הסתבר כי הדברים אינם מדויקים. בעת שהתובעת נדרשה למסור גרסתה לחוקרי המל"ל ביום 24.9.01, מסרה כי לבד מטיפול במרים, טיפלה גם בקשישה נוספת בימים אחרים. בימים ראשון, שלישי וחמישי טיפלה רק במרים. מדו"ח מעקב יומי לחודש מרץ 2001, שסומן נ/1, עולה כי ביום התאונה החלה התובעת את עבודתה אצל גב' שרה גלוצר בשעה 16:00 ועבדה איתה עד השעה 17:00. לאחר מכן מן השעה 18:00 עבדה עם גב' מרים. התובעת אישרה כי חתימותיה מופיעות על שני הדוחות של שתי הנשים. מכאן שהאירוע נשוא התביעה לא התרחש מיד עם הגיעה של התובעת לבית האבות ככל שהוא התרחש בשעה 18:00, כפי שהיא מעידה, אלא בהפסקה שבין הטיפולים בשתי המטופלות. כאמור אין התאמה בין עדותה של התובעת לממצאי המוצגים שהוגשו. 26. שלישית, עדותה של התובעת בכל הנוגע לעברה הרפואי לא הותירה רושם מהימן. התובעת ניסתה במגמתיות לגמד מבעיותיה הרפואיות שעובר לתאונה והשיבה תשובות מתחמקות של "לא זוכרת" או "לא יודעת עכשיו כלום". זאת לאחר שהכחישה תלונות אלו בתקופה שלפני התאונה מספר דקות קודם לכן. ראה עדותה בעמ' 13 - 14 לפרוטוקול ביחס לתלונותיה על סחרחורת במנוחה ובשכיבה וכן ביחס לאמור בסעיף 22 לתצהירה שדן בעזרה שהתובעת טוענת כי נדרשה לה לאחר האירוע נשוא התביעה. בהמשך, כאשר הוסיפה ב"כ הנתבעת לשאול את התובעת על אירועים רפואיים בעברה השיבה כך: "את שואלת האם אני זוכרת שהיו לי כאבים בחזה בשנת 99, אני משיבה לך שאני לא מוכנה יותר לדבר איתך על זה. מה את הולכת לשאול אותי על כל החיים שלי? כאשר נשאלה על העזרה שבעלה מקבל מן המל"ל בשל מצבו הרפואי התחמקה והשיבה כך: "את שואלת מה עושה מי שבא לעזור לו, אני משיבה לך שהוא לוקח אותו החוצה. את שואלת אם הוא מנקה את הבית, אני משיבה לך אם הוא חבר, אני צריכה להגיד לך? ואם חברה עשתה אז אני צריכה להגיד לך?" רק לאחר שבית המשפט שאל שאלה ישירה פעם נוספת השיבה כי אותו מטפל מטעם המל"ל מנקה את חדרם ואת חדר האמבטיה. את היתר עושה לטענתה בנה. תשובות אלו ניתנו באופן הזה הגם שסה"כ חקירתה של התובעת לא היתה ארוכה ולא ניתן לומר שתשובותיה ניתנו על רקע תשישותה מן החקירה הארוכה. 27. גם תשובתה של התובעת לשאלה האם ניסתה לחזור לעבודה לאחר התאונה לא עשתה רושם מהימן. התובעת מיהרה להשיב כך : "את שואלת אם ניסיתי לחזור לעבודה לאחר התאונה, אני משיבה לך שלא, מה פתאום. יש לי תעודה מרופא שאני לא יכולה". (ראה עדותה בעמ' 15 לפרוטוקול). התובעת כלל לא ניסתה למצוא עבודה חרף טענתה למצב כלכלי קשה ביותר. זאת הגם שעל פי תלושי השכר שצירפה עבדה שעות מעטות שלא עלו על 23 שעות בחודש. בהתחשב בשיעור נכותה שעומד על - 15% נכות אין לעמדתה זו של התובעת כל הצדקה והיא מצביעה על גישתה הכללית של התובעת. 28. כל אלה יחדיו פגמו במהימנות עדותה של התובעת ובאמינותה. בשל כל אלה איני סבורה כי המקרה שבפניי הינו מאותם מקרים בהם מוצא עצמו בית המשפט מסוגל לנמק את החלטתו לקבל תביעה רק על סמך עדות יחידה של בעל דין. כאמור לא ראיתי דרך לעשות כן במקרה זה. 29. על כן ראיתי לקבוע כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה ודין תביעתה להדחות. הנזק 30. אם בסופו של יום לא תתקבל דעתי זו, ראיתי להתייחס בקצרה אף לשאלת הנזק: עסקינן בתובעת שהייתה בת 65 באירוע ועבדה באופן חלקי בלבד גם לפניו. הצדדים הסכימו כי חוות דעתו של ד"ר מירובסקי, שניתנה מטעם בית המשפט, תשמש כחוות הדעת בתיק זה. ד"ר מירובסקי מציין בחוות דעתו כי לתובעת נגרמו שברים מינימאליים עם דחיסה מינימאלית של השוליים העליונים בחוליות גביות 12T ו - 11T. הרקע לשברים הוא אוסטאופורוזיס אשר החלישה את חוזק העצמות אצל התובעת ותועדה עוד קודם לנפילתה בתיק קופת חולים. המומחה מצא הגבלת תנועות מזערית אך בשל הממצא של קיפוזיס שמצא בתובעת ראה להעניק 5% נכות על הגבלה זו. יתרת הנכות הינה נכות מכוח תקנה 37 (8) א' למבחני המל"ל בגין עצם השבר בחוליות אשר מזכה ב- 5% נכות מעצם קיומו של שבר. התובעת הייתה על סף גיל פרישה ועל כן היו צפויות לה עוד שנתיים עבודה סה"כ. על פי נתוני השכר שהציגה התובעת שכרה עובר לתאונה עמד על כ - 500 ₪ לחודש בערכי היום. התובעת הייתה באי כושר עבודה מאושר על ידי המל"ל במשך 6 חודשים. לאחר מכן יש לחשב את הפסדיה למשך שנה ומחצה על פי נכותה הרפואית כפי שקבע אותה המומחה. לא ראיתי כי נכותה התפקודית של התובעת הינה גבוהה מנכותה הרפואית בהתחשב בשעות העבודה המצומצמות שבהן עבדה עוד קודם לאירוע. סה"כ הפסדי השתכרות לעבר אינם עולים על 5,000 ₪ . לסכום זה יש להוסיף פיצוי כלשהוא בגין הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרה חלקית לעבר ולעתיד וסה"כ הייתי מעמידה אותו על 10,000 ₪. כן יש הביא בחשבון פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 40,000 ₪. סה"כ הנזק לפני ניכויים עומד על - 55,000 ₪. מכל סכום שייפסק יש לנכות אשם תורם וכן את תגמולי המל"ל שקיבלה התובעת בגין האירוע נשוא התביעה. סוף דבר 31. ראיתי לדחות את התביעה לאחר שלא ראיתי לקבל את התביעה על סמך עדות התובעת כעדות יחידה. בנסיבות חייה הקשות של התובעת, שלא ראיתי לפרטן כאן, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. תאונת עבודהבית אבות