שריפה בדירה שכורה

להלן פסק דין בסוגיית שריפה בדירה שכורה: פסק דין 1. מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו עקב שריפה בבית מגורים שבבעלות התובע, ואשר הושכר לנתבעת (להלן גם: "באומן"). חלק מהבית הושכר על ידי הנתבעת, בשכירות משנה, לדיירת נוספת וכנגדה הוגשה התובענה לצד שלישי (להלן: "וייט"). 2. אין מחלוקת על כך שביום 22/8/03, בשעות אחה"צ, פרצה שריפה בבית וכי מוקד השריפה היה בחלק הבית שהושכר בשכירות משנה לוייט. 3. התובע טוען כי באותה שריפה נגרמו לבית נזקים שונים שאותם הוא תובע בכתב התביעה שהוגש על ידו. התובע אינו מציג גירסה משלו באשר לאופן התלקחות האש, והוא טוען כי הנטל מוטל על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, וזאת מכח הוראות ס' 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בעניין זה טוען התובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי לא היתה מצידה התרשלות שתחוב עליה, ולפיכך יש לחייב אותה לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לבית עקב השריפה. 4. הנתבעת מצידה מכחישה כל מעשה או מחדל רשלני מצידה, וטוענת, כי מקור השריפה בכשל במערכת החשמל שהיתה מותקנת בבית ואשר התקנתה נעשתה בניגוד לחוק ו/או לנוהלי חברת החשמל. בעניין זה סומכת הנתבעת על חוות דעתו של המומחה, מר מרקוביץ, שהוגשה מטעמה. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי ככל שיוברר כי מקור השריפה אינו במערכת החשמל, הרי שהאחריות לפרוץ השריפה מוטלת על צד ג', וייט, בין היתר משום שבעת פרוץ השריפה כלל לא היתה הנתבעת בבית ולמעשה לא היתה בו כבר מספר ימים קודם לכן. 5. הגב' וייט מצידה הצטרפה לטענות הנתבעת באשר למקור השריפה, ובמקביל טענה, כי גם היא לא היתה בבית בעת השריפה וכי יש לראות את הנתבעת אחראית כלפיה בשל העובדה שהנתבעת לא עדכנה אותה לגבי הכשלים שבמערכת החשמל ו/או האיסורים שכלל התובע בהסכם השכירות, ובכללם, האיסור להבעיר אש במושכר. 6. סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבערת האש, או שהוא תופס המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה". 7. מכוחה של החזקה המפורטת בסעיף זה מועבר לנתבע נטל השכנוע ונטל הראיה. במילים אחרות, במקום בו לא נתגלתה סיבת השריפה, יוצא הנתבע וידו על התחתונה, שכן עליו הנטל להוכיח כי פרוץ השריפה לא אירע עקב התרשלותו (ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מ"ז (5), 333). 8. בתשובה לשאלה מהו הנטל המוטל על נתבע לפי ס' 39 לפקודת הנזיקין, וכיצד יוכל נתבע להוכיח את אי התרשלותו, נקבע: "כיצד יכול הנתבע לצאת ידי החובה המוטלת עליו... אם התבררו העובדות בנוגע להבערת האש והתפשוטתה, מוטלת על הנתבע החובה לשכנע את ביהמ"ש שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות שלו או של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. אך מה יעשה הנתבע, כאשר סיבת האש לא התבררה? במקרה זה יוכל להינצל מאחריות רק אם יש בידו להראות, כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו או רשלנותם של אלה שלמעשיהם הוא אחראי. זוהי חובת הוכחה כבדה, מפני שהנתבע אינו יכול לכוון את מערכת הוכחותיו לעובדות ידועות. במילים אחרות עליו להראות שאמצעי הזהירות אותם נקט דיים לשלול רשלנות, תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות הבאות בחשבון במידת הסבירות. ברור גם שחובת הוכחה זו תכביד על הנתבע, ככל שהנסיבות האובייקטיביות אשר הוכחו, מצביעות על אפשרויות רבות יותר של התלקחות שריפות במקום" (ע"א 595/88 הנ"ל, וכן ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד ט"ו 388, 393). 9. במקרה שבפניי אכן לא נתבררה באופן חד משמעי הסיבה לפרוץ השריפה, ואולם, הטעם לכך הוא סירובו של התובע לאפשר בדיקה של שירותי הכבאות באשר לסיבת השריפה. 10. במהלך הבאת הראיות נשאל התובע מדוע בדו"ח מכבי האש נכתב שהוא ביקש שלא לחקור את השריפה. התובע הודה כי בעת שהגיע לבית תוך כדי פעולות הכיבוי, נשאל על ידי הכבאים אם הוא מעוניין בחוקר מטעם רשות הכבאות, ואישר כי לא נתן תשובה לשירותי הכבאות, לא באותו מועד וגם לא בשלב מאוחר יותר, והתוצאה היתה שלא נעשתה מטעם שירותי הכבאות חקירה באשר לסיבת השריפה. 11. לעניין זה חשיבות לא מעטה, שכן בהתנהלות זו גרם התובע לנתבעת, שעליה הנטל, לנזק ראייתי, שכן כתוצאה מאי ביצוע החקירה על ידי שירותי הכבאות, נמנעה מהנתבעת האפשרות להוכיח את סיבת השריפה. 12. לתובע לא היתה סיבה מניחה את הדעת לסירובו לאפשר לשירותי הכבאות לבצע חקירה באשר ל סיבת השריפה, ובשל התנהלותו זו עליו לשאת בתוצאות באופן שתוטל עליו אחריות בגין הנזק הראייתי שגרם לנתבעת. 13. לדוקטרינת הנזק הראייתי שתי נפקויות מרכזיות. אחת מהן, שהיא הרלוונטית במקרה שבפני, יש בה משום עילה להעביר נטל ראיה. (ע"א 196/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרשני ואח'). במילים אחרות יש בדוקטרינה זו משום הוראה בדבר העברת נטל השכנוע במצבים שבהם התרשלותו של צד מנעה מהצד השני, שעליו הנטל, מידע חיוני להוכחת טענותיו. (ע"א 196/05 הנ"ל, וכן ע"א 754/05, 759 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק). 14. ניתן ליישם דוקטרינה זו במקום שבו נותרת אי וודאות לגבי תהליך גרימתו של הנזק הישיר. (ע"א 6768/01 אורי רגב נ' מ"י, נט/4 625). אריאל פורת ואלכס שטיין, דוקטרינת הנזק הראייתי: "ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי וודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כ"א (תשנ"ח) 191. 15. במילים אחרות, דוקטרינה של נזק ראייתי משמשת לפתור בעיות של אי וודאות בזיהוי הגורם העובדתי לנזק. כך למשל נקבע, בתביעות שעניינן רשלנות רפואית, כי משנמנע רופא מלבצע בדיקה, אשר לו בוצעה היתה יכולה להצביע על הגורמים לנזק, הרי שגרם בכך לנזק ראייתי והועבר אליו הנטל לשכנע באותו שלב בו נמנע מלבצע את הבדיקה. נקבע גם כי היקף הנטל המועבר מוגדר - על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם. ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית. ע"א 196/05 הנ"ל; ע"א 9328/02 מאיר נ' דר' לאור, פד' נח (5) 54; ע"א 5373/02 נבון נ' קופ"ח כללית, פד' נ"ז 5, 35; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פד' נט' (4) 625; בהתאם לדוקטרינה זו נקבע: "אכן המערער והמומחים מטעמו אינם יכולים להצביע היום במדוייק על מחלתו של המערער ועל גורמיה, אולם משלא בוצעו במהלך שרותו הצבאי של המערער - הגם שהיה ראוי לבצע - בדיקות לגילוי טיב מחלתו, ומשלא הושם במעקב ובפיקוח - אף שהיה צורך בכך - הרי שרופאיו הסבו לו "נזק ראייתי". ודוק - אין מחלוקת בין המומחים כי ביצוע בדיקות - ובעיקר ניקור כליה - היה עשוי לשפוך אור על מחלתו של המערער. לפיכך הנטל להוכיח מהי מחלתו של המערער ואם היה ניתן למונעה אילו היתה מתגלות מבעוד מועד, לא רובץ על שכמו של המערער, כי אם לפתחו של המשיב" (הדגש שלי. ה.א.). רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל, פד' נו' (5) 321, 333. 16. יישומה של הלכה זו על המקרה שבפני מביא להעברת הנטל, שהוטל על הנתבעת מכח הוראות ס' 39 לפקודת הנזיקין, בחזרה אל התובע. 17. בסמוך לארוע השריפה ניתן היה, וצריך היה, לבצע בדיקות לאיתור סיבת הדליקה. אפשרות כזו אף הוצעה לתובע מפורשות על ידי שרותי הכבאות. שהגיעו למקום לסייע בפעולות הכיבוי, וביצוע הבדיקה על ידם לא היה כרוך בכל מאמץ ו/או תשלום מצידו של התובע (ס' 18 לחוק שרותי הכבאות תשי"ט - 1959). 18. לא יכול להיות ספק כי ביצוע בדיקה כזו היה עשוי לשפוך אור על הסיבה לפרוץ הדליקה - והתובע, משיקולים שלא הובהרו (תשובותיו בעניין זה היו רחוקות מלהניח את הדעת, עמ' 21 שו' 18-29) לא רק שלא איפשר את ביצוע החקירה ע"י שירותי הכבאות - הוא גם לא ביצע חקירה ו/או בדיקה מטעמו. 19. בכך גרם התובע לנתבעת נזק ראייתי. בשל כך, הנטל להוכיח את סיבת הדליקה, מוטל על התובע, ולא על הנתבעת. 20. נטל זה לא עלה בידי התובע להרים. למעשה, מלבד השערות כאלה ואחרות, אין בידי התובע ראיה כלשהי באשר לסיבה שבגינה פרצה הדליקה. התובע מעלה השערות שונות - נרות, מכשיר חשמלי שהופעל ואף הצתה מכוונת ע"י מי מהשכנים - והנתבעת מצידה מעלה אפשרות לקצר חשמלי - אולם בהעדר ראיה באשר לאופן פרוץ האש, וכל שכן לנוכח ריבוי האפשרויות, לא ניתן לקבוע כיצד וכתוצאה ממה, פרצה הדליקה, ודין התביעה להדחות מהטעם הזה. 21. ויודגש - לנוכח הוראות סעיף 39 לפקודת הנזיקין - אם היה מוכח האופן שבו פרצה האש היה על הנתבעת הנטל להראות שלא היתה לה התרשלות לגביו - אולם משאין בפני בית המשפט ראיה, באשר לסיבת הדליקה, וכאשר הונחו בפני ראיות שדי בהן לבסס יותר מאפשרות אחת שהביאה לפרוץ האש, כאשר חלקן אינו בשליטת הנתבעת ו/או באחריותה, יש לזקוף חוסר ודאות זה לחובת התובע, שבשל מחדליו לא נעשתה חקירה לברור סיבת הדליקה. 22. לכך יש להוסיף את הראיות שהביאה הנתבעת, באשר לכשלים שנמצאו במערכת החשמל שבבית, ואשר יש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למדי, לכך שהאש פרצה עקב מחדלים ו/או ליקויים הקשורים למערכת זו. ראיות אלה, שיפורטו להלן, מעבירות גם הן את הנטל לתובע להוכיח כי האש לא פרצה בשל קיומם של הליקויים שהוכיחה הנתבעת. 23. מהראיות שהוצגו בפני מתברר כי לאחר שהבית חובר לרשת החשמל הארצית (ונבדק ככל הנראה ע"י חברת החשמל עובר לכך) בנה התובע תוספת לבית, שגם בה נעשתה מערכת חשמל שחוברה ללוח החשמל הראשי. תוספת זו נבנתה שלא כדין וללא היתר והתובע גם לא ביצע בדיקה נוספת למערכת החשמל ואין בידו אישור לכך שחיבור תוספת הבניה נבדק ע"י בודק מוסמך של חב' החשמל. למעשה, לא הציג התובע כל ראיה לכך שעבודות החשמל שבוצעו בתוספת בוצעו על ידי חשמלאי מוסמך ו/או נבדקו על ידי חשמלאי כזה. 24. התובע העיד בעניין זה כי את עבודות החשמל בתוספת ביצע עבורו מר מליה שיקו (עמ' 20 ש' 29) ואולם זה לא הובא להעיד למרות שהוא גיסו של התובע ויש לראותו לכן כעד שמצוי בשליטת התובע. אי הבאתו של עד זה נזקפת לכן לחובת התובע, ומחזקת את גרסת הנתבעות. 25. התברר כי במערכת החשמל בבית היו ליקויים לא מעטים: א. הותקן מוליך בשטח חתך של 0.5 ממ"ר, כאשר השטח המינימלי המותר לפי תקנה 9 לתקנות החשמל (התקנת מוליכים) תש"ל - 1970 הוא 1 ממ"ר. ב. לא נמצא בלוח החשמל מפסק זרם ראשי וזאת בניגוד לתקנה 22 לתקנות החשמל (התקנת לוחות במתקן עד 1000 וולט) תשנ"א - 1001. ג. הותקנו מובילים וכבלים במוביל לא תיקני, בניגוד להוראות תקנה 12 א' לתקנות החשמל (התקבלת מוליכים( תש"ל - 1970. ד. נוספו מעגלים חדשים ללוח החשמל וזאת בצורת "טלאים" כמפורט בעמ' 8 לחוות הדעת של מר מרקוביץ מטעם הנתבעת. 26. הוכח גם כי התובע טיפל בעצמו, לפחות פעם אחת, בלוח החשמל, למרות שאינו חשמלאי ואינו מוסמך ו/או רשאי לעשות כן (עמ' 19 שו' 26 ואח' 24 שו' 27). 27. הליקויים שנמצאו במערכת החשמל, והעדר כל ראיה מצד התובע באשר לסיבת הדליקה, ולכך שלא פרצה עקב ליקויים אלה - מביאים אותי למסקנה כי יש לדחות את התביעה. 28. למרות התוצאה שאליה הגעתי אני רואה מקום להתייחס גם לשאלת הנזק שטען לו התובע - זאת משום שלא עלה בידי התובע להוכיח את הנזקים שטען להם. 29. לעניין הנזק, חשוב לציין כי השטח שניזוק בבית, ועל כל פנים רובו של שטח זה, הינו מבנה שנבנה בניגוד לחוק וללא היתר. 30. התובע ציין כי הגיש בקשה למתן היתר-אך לא פירט מה עלה בגורלה, מדוע לא ניתן היתר, ואם ניתן בכלל לקבל היתר לבניית חלק זה מחדש. בנסיבות כאלה - אין מקום לפסוק לתובע פיצוי שמטרתו לאפשר הקמת חלק זה של המבנה מחדש - מאחר שהדבר אינו אפשרי כלל. זאת בנוסף לעובדה שמלכתחילה אסור היה לתובע לבנות ללא היתר. 31. פיצוי, משמעו לאפשר השבת המצב לקדמותו. בעניינינו לא הוכח כי ניתן להשיב את המבנה לקדמותו, שכן לא הוכח כי ניתן לקבל היתר לבנות החלק שנשרף, ואשר במקורו היה בנוי ללא היתר. לפיכך - אין מקום לפסוק פיצוי בסכום המועד לבניה מחודשת של אותו חלק במבנה, ורוב הסכום הנתבע מקורו בסכומים שפורטו בחוות הדעת ככאלה שנועדו לבניה מחודשת של חלק זה. 32. מעבר לכך - גם אם ניתן היה לבנות מחדש את החלק שנשרף - ואשר מלכתחילה נבנה שלא כחוק וללא היתר - הרי שלא ניתן לסמוך על חוות הדעת שהגיש התובע בעניין זה, או על הסכומים שפורטו בה. חוות הדעת מטעם התובע לוקה בענינים רבים, שהעיקריים שבהם פורטו בס' 15.2 ואילך לסכומי הנתבעת. 33. לפיכך, לא עלה בידי התובע להוכיח את נזקו וגם מהטעם הזה דין התביעה להדחות. על התובע לשאת בהוצאות הנתבעת בגין התביעה וכן בשכ"ט עו"ד לנתבעת בסכום של 10,000 ₪ ומע"מ. כחלק מהוצאות הנתבעת על התובע לשאת גם בהוצאות ההודעה לצד ג', ובשכ"ט עו"ד לצד ג' בסכום של 6,000 ₪ ומע"מ. שכירותשריפה