להלן פסק דין בתביעת פיצויים בגין שבר בפיקה בברך: פסק דין 1. התובעת, ילידת 1951, נפגעה ביום 22.8.04 בעת ששהתה באולם הנתבעת 1, המבוטחת ע"י הנתבעת 2, לרגל מסיבת ברית מילה של נכדה. הנתבעות מכחישות נסיבות קרות התאונה, קיומו של מפגע, חבותן וגובה הנזק. 2. התאונה א. לטענת התובעת: "במהלך האירוע בעת שפסעתי על משטח הריקודים, כשנכדי בן השנה על זרועותיי, חשתי כי רגלי נתקלה במרצפת שבורה אשר חסר בה חלק מהמרצפת. אני נפלתי על ברכי... כאמור המפגע היה שבר - חסר באחת ממרצפות האולם. אבקש לציין כי באולם היו מפגעים נוספים מעין אלה" (סע' 2 לת/1). ב. עדותה של התובעת נתמכה בעדות בנה ובתה בלא שנפלו בחקירותיהם סתירות וגם תרשימיהם (נ/1, נ/7, נ/8) לא העלו הבדלים מעבר למצופה מאנשים לא מקצועיים. ג. ב"כ הנתבעות מלין על כי לא הובאו עדים נוספים מאורחי האירוע, אך עדות התובעת נתמכת חד משמעית בתמונות שצולמו במקום (נספחים א' לת/1) בעוד שמנהל האולם כשהצהיר: "אני יכול לומר בוודאות שהוא לא צולם ברחבת הריקודים כי כאמור המרצפות שם היו תקינות" (סעיף 5 לנ/9). לא טרח לצרף צילומים להוכחת הצהרתו. משלא צורפו תמונות מטעם הנתבעות, כל טענה לגבי מיקום המפגעים העולים מהתמונות שהציגה התובעת ולמרות שהתובעת ובנה לא התיימרו לזכור במפורש מיקומו של כל מפגע, אינה ראויה להתייחסות. ד. מנהל הנתבעת 1 לא עשה רושם מהימן ולא טרח להעיד איש מעובדיו שהיו בעת האירוע באולם וכידוע "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245). ה. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התאונה ארעה כמפורט ע"י התובעת ועדיה בשל מעידה על מרצפת שבורה באולם הנתבעת 1. 3. האחריות לתאונה א. אין מחלוקת כי התובעת הגיעה לאולם האירועים כמוזמנת לאירוע שנתקיים במקום במסגרת מהלך עסקי האולם. ב. לא יכול גם להיות ספק, שיש לנתבעת 1 חובת זהירות מושגית כלפי התובעת הן כבעלים של המקרקעין והן כמחזיקתם. ג. כאמור בע.א. 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית, בית שמש ואח' פד"י ל"ז (1) 113, 124-5 "מאז אותו תיקון הושוותה אחריות המחזיקה לאחריות הבעל ועל שניהם חלה חובה שלא להתרשל" (השופט: רק בע.א. 780/76 בעמ' 636) נמצא כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין (או ההחזקה בהם - מ.ש.) יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו… בעניין שלפנינו (ולפנינו - מ.ש.), המשיבה 1 (הנתבעת 1 - מ.ש.) כבעלת המקרקעין, חבה חובת זהירות מושגית כלפי המערער (והתובעת - מ.ש.), אם כי, לשם הטלת אחריות, יש לבחון אם מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית". ד. "במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב ביהמ"ש בעובדותיו המיוחדות של המקרה… כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת עפ"י מבחן הצפיות. השאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, בענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה שכן באין אפשרות צפיה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובה המוחלטת. השאלה השניה היא נורמטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיזית) הוא נזק שיש לצפות (במישור הנורמטיבי)… חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו ב אחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת" (שם בעמ' 6 - 125). ה. לא יכול להיות ספק כי הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות כי באולם שנועד לאירועים רבי משתתפים בכלל וברחבת ריקודים בפרט יגרם נזק כתוצאה מנפילה בליקויי הריצוף. אין מדובר בנזק יומיומי צפוי ושגרתי כחלק מחיי היומיום, נזק זה ניתן היה וצריך היה להימנע ע"י אחזקה שוטפת של אולם אירועים. המדיניות המשפטית צריכה להבטיח שלום בני האדם בודאי כשניתן לשמור עליו באמצעים פשוטים וסבירים הדורשים יותר תשומת לב מהשקעה וגם ההשקעה הנדרשת אינה עולה על שניתן לצפות מאולם אירועים המבקש לעשות רווחים מהזמנת האנשים למקום. ו. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת 1 אחראית לנזקיה של התובעת ונתבעת 2 אחראית כמבטחתה. ז. בנסיבות המקרה, התובעת כמוזמנת, מצב האולם והיחס בין תשומת הלב הצפויה מהנתבעת לזו הצפויה מהתובעת לא מצאתי לנכון לקבוע רשלנות תורמת. 4. נזקים א. הפגיעה 1) לתובעת נגרם שבר עם תזוזה של עצם הפיקה השמאלית. התובעת אושפזה למשך 9 ימים ונותחה לשיחזור וקיבוע פנימי של השבר בעזרת שתי מחטי קירשנר וחוט מתכת. 2) הרגל גובסה למשך חודשיים וחצי ובמשך 3 חודשים נוספים השתמשה במכשיר עם צירים ליייצוב הברך. 3) ביום 13.3.05 נותחה התובעת להוצאת הקיבוע הפנימי. 4) אחרי שני הניתוחים קבלה התובעת מספר רב של טיפולי פיזיוטרפיה (תוספת לתיק המוצגים של התובעת). 5) התובעת היתה באי כושר מיום התאונה עד 31.1.06 (נספח ו' לת/1). 6) שני המומחים, מטעם שני הצדדים, פענחו צילומי הרנטגן באופן שהשבר בפיקה התחבר עם מדרגה (ת/6 ונ/10) והוסכם על נכות רפואית בשיעור 10% (החלטה מיום 26.6.06). ב. כאב וסבל לתובעת נגרם שבר, היא אושפזה 10 ימים, עברה שני ניתוחים, היתה באי כושר כשנה וחצי, היתה בגבס ונזקקה למכשיר יצוב במשך 3 חודשים ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בראש נזק זה בסך -.50,000 ש"ח. ג. הפסדי שכר 1) עובר לתאונה ולאחריה עבדה התובעת כעובדת נקיון במרכז הגריאטרי שהם בפרדס חנה והשתכרה בין 7/04-1 בממוצע -.6,618 ₪ (נספח ה' 1 לתצהיר התובעת). 2) במהלך תקופת אי הכושר קיבלה התובעת שכר ע"ח ימי מחלה, ימי חופשה ולאחר שמיצתה ימי המחלה והחופשה באמצעות קרן ימי מחלה (נספחים ז' לת/1). במהלך תקופה זו קבלה חדשים מספר רק מחצית משכרה (נספחים ז' לת/1). 3) לא יכול להיות ספק, כי התובעת זכאית להחזר ימי החופשה ש"בזבזה" בגין פגיעתה בתאונה הנדונה. מאידך, התובעת אינה זכאית להחזר ימי מחלה כל עוד לא הוכח כי ימים אלה ניתנים לפדיון ועפ"י איזו נוסחה. לא נטען גם כי התובעת צריכה להחזיר ימי מחלה לקרן ומשזו עלולה לתבוע השבה מהנתבעת אין מקום לפיצוי. 4) התובעת קיבלה שכר ע"ח ימי חופשה מיום 11.2.05 עד 4.4.05 (ת/3) ועל כן זכאית לפיצוי בסך -.11,692 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית סה"כ -.13,694 ש"ח. 5) בתקופות שבין 5.4.05 עד 4.7.05, 5.7.05 עד 4.10.05 ו- 28.10.05 עד 1.2.06 קיבלה התובעת רק מחצית שכרה (נספחים ז' לת/1) ועל כן זכאית לפיצוי בסך -.9,927 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק סה"כ -.11,178 ש"ח. 6) התובעת שבה לעבודתה, הינה בת 56 ולפניה עוד 11 שנות עבודה, נותרה לה נכות בשיעור 10% והיא סובלת מבעיות רפואיות נוספות (נ/5) ועל כן היא עלולה לכשתחלה, חלילה, בעתיד ועם מיצוי ימי מחלתה, לעמוד בפני שוקת שבורה ועל כן נראה לי לנכון לפצותה בפיצוי נוסף בסך -.8,000 ש"ח. 7) התובעת שבה כאמור לעבודתה בהיקף כעובר לתאונה (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 21-22) ו: "לפני התאונה עשיתי את אותה עבודה כמו היום, אבל פחות. חברותיי לעבודה מתחשבות בי, אני היום עושה שטיפה, מטבח לרחוץ כלים, מידי פעם להגיש לחולים שתיה, משהו קל, היום אני לא יכולה לעלות על סולם ולנקות למעלה וחברותיי עושות זאת במקומי… לשאלתך, איזה עבודות עשיתי חוץ מהנקיון והאוכל לחולים - הייתי מנקה את החדר ושוטפת, עודרת והכל. היום אני לא יכולה לעשות את הדברים הללו. אני לא יכולה גם לעשות ארונות למעלה, אני עובדת רק על משטחים ישרים. את החצר בחוץ אני עוזרת להם עם הצינור. לשאלתך, מה עשיתי לפני התאונה - עשיתי הכל, שטפתי, כבסתי, עזרתי לחולים. הכל… היום אני מכבסת במכונה. לפני כן כיבסתי גם ביד… למה אני לא יכולה לכבס היום - כי יש שם כל מיני מכשולים ואני נתקלת וקשה לי לתלות" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 10-29). 8) חברותיה של התובעת, חברות טובות משנים רבות לא הובאו לעדות. עדותה כי מפחדת לזמן המנהלת על קשייה מחשש לפטוריה (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 7-8) מקובלת עלי אך לא מקובל עלי כי חברותיה הטובות מזה שנים המחפות עליה מסרבות להעיד. מאידך, התובעת אינה מכחישה כי למעשה עושה כמעט כל העבודה כעובר לתאונה וטענותיה כי אינה יכולה לעלות על סולם ועל כן לנקות בגובה ורק במישורים ישרים מתיישבת עם נכותה ועל כן מקובלת עלי גם בהעדר תמיכה עדותית אחרת. 9) הנתבעות טוענות כי לא יגרמו לתובעת הפסדי שכר בעתיד. הטענה אינה מופרכת ונסמכת על האמור בע.א. 830/87 מרגני נ. לוי: "ההערכה בפרט נזק זה, כשאדם ממשיך לעבוד במקום עבודתו מבלי שנגרע משכרו, קשה היא. בענייננו, מצד אחד עבודתה של המערערת קשורה בהגשת מזון ומשקאות והכאבים בגבה מגבילים אותה בעבודה במידה קלה כלשהיא. מאידך גיסא, ביום פסק הדין בהיות המערערת כבת 55 שנים, מלאו כ- 30 שנים לעבודת המערערת בבנק, ולפי הראיות אין היא עומדת בסכנה שיפטרוה. גם אין כל חשש שבשל נכותה לא תוכל להמשיך ולבצע את עבודתה בבנק. בנסיבות מיוחדות אלה, רשאי ביהמ"ש להגיע למסקנה שהסיכון שהיא תעזוב את עבודתה בבנק או שיגרם לה הפסד כלשהו של השתכרות בעתיד הינו: 'אפסי או ספקולטיבי או היפותטי גריידא' " [בלשון חברי הנכבד (כך במקור -מ.ש.), השופט ברק, בע.א. 237/80 ברששת נגד האשאש ואח' פד"י לו' (1) 281 בעמ' 307 מול האותיות ו-ז). אין על כן, מקום שנתערב בקביעת ביהמ"ש, על פיה לא נגרם למערערת הפסד כושר השתכרות בעתיד". 10) גם התובעת, בת 56, עובדת במרכז הגריאטרי כ- 20 שנה ולא הוכיחה טענתה כי היא צפויה לפטורין (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 15-19). מאידך, בפני התובעת עוד 11 שנות עבודה, הינה חסרת השכלה גם אליבא דמעבידתה יכולה לעבוד בעבודת נקיון בלבד (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 13-14) וכמפורט לעיל מגבלותיה מקובלות עלי. לפיכך נראה לי לנכון לפצותה עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות בסך -.40,000 ש"ח. ד. עזרה וסעד 1) התובעת העידה, וילדיה תמכו בעדותה, כי מאז התאונה, תפקודה בבית ירד באופן משמעותי והיא נזקקת רבות לעזרת בני משפחה, הן במהלך האישפוז והן לאחריו. לטענתה, העסיקה בשכר את אחייניתה במשך חדשיים, 5 שעות ביום ועוזרת מכפר קרע לעבודות נקיון פעם בשבוע. 2) שתי העובדות לא התייצבו לעדות אך לא יכול להיה להיות ספק כי במצבה נזקקה התובעת לעזרה. חבל שב"כ הנתבעים נגררה לציניות כשטענה בסיכומיה שלאור העובדה שבנ/6 צויין "ניידות באופן עצמאי עם הליכון" ניתן ללמוד על העדר כל קשי בתפקוד עצמאי. 3) כזכור, התובעת נותחה פעמיים, רגלה גובסה למשך חודשיים וחצי ובמשך 3 חודשים נוספים נזקקה למכשיר עם צירים לייצוב הברך כך שללא ספק נזקקה לא רק לעזרה במשק הבית, אלא גם לעזרה אישית יומיומית. 4) אני דוחה הדרישה לעזרה נוספת על העזרה של הצוות הרפואי בבית החולים ששולמה במסגרת הוצאות האשפוז אך "... ברם, לצורך משפטי נזיקין מן הראוי שנציב גבול ונאמר עד כאן. אנו מצפים מהאישה (או כל בן משפחה אחר - מ.ש.) שתמלא חובותיה כאשת איש. ומכאן ואילך מוטל על הנתבעים... לשלם עבור מעשי ידיה ונדיבות לבה, הואיל ואין הם זכאים וראויים שאשת התובע (או ילדיה - מ.ש.) תעמול עבורם בגין הנזק שגרמו, חינם אין כסף, בהיקף ובממדים שאין אדם מסוגל להם" (ע.א. 830/76 סעדה ואח' נ' חמדי, פד"י ל"ג (1) 589, 610). "בעקרון אי גרימת הפסד לקרוב בכל הקשור לענייני יום יום, אינו משמיט בהכרח את התביעה בראש נזק זה (ראה קציר, פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 571 - 561)" (ע"א 3769/97 דהן ואח' נ' דני ואח', פד"י נ"ג[5] 581, 592). 5) התובעת היתה באי כושר כשנה וחצי ובהנחה כי נזקקה לעזרה יותר מסיבית לאחר שחרורה מבית החולים ופחות לקראת חזרתה לעבודה הנני מעריכה הפיצוי שעל הנתבעים לשאת בו בסך -.35,000 ש"ח. 6) בהגינותה, הודתה בתה של התובעת: "לשאלתך, אם אמי עושה ספונג'ה, מבשלת - היא יכולה לעשות אך לא כמו לפני הנפילה. היא לא עושה את המטלות ב- 100% כמו שעשתה לפני כן. היא מכבסת, אבל לשטוף אני מגיעה פעם בשבוע לשטוף, היא שוטפת, אבל היא לא יכולה לעשות יסודית. ואני באה פעמיים בשבוע לעזור לה בנקיונות ובהסעות. אני באה כפעמיים בשבוע. אני עושה קניות, לוקחת אותה… לשאלתך, מה אני עושה שאמא לא יכולה לעשות - שטיפה יסודית של הבית, לעלות לנקות למעלה דברים. היא לא יכולה לעלות על סולם. שטיפה יסודית זה כששופכים מים וגורפים ואני באה פעם בשבוע לעשות זאת" (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 18-25). 7) העזרה המתוארת לעיל מקובלת עלי כעזרה סבירה במצבה ונכותה של התובעת. הנני מעריכה עזרה זו בסך -.720 ש"ח לחודש ובהתאם לתוחלת חייה הצפוייה של התובעת סה"כ -.166,606 ש"ח. ה. ניידות והוצאות עבר ועתיד 1) התובעת העידה כי שלמה לאחייניתה 50 ש"ח עבור כל הסעה לטיפול פיזיוטרפי. עלות זו לא הוכחה, אך לא יכול היה להיות ספק כי נגרמו לתובעת הוצאות נסיעה גם לצורך קבלת הטיפולים הרפואיים. 2) התובעת פגועה בברכה ועל כן טענתה כי היא מתקשה בהליכה, בעליה במדרגות ובזמן קימה מישיבה ממושכת (ת/6) ועל כן נזקקת לניידות מקום שהיתה נוהגת ללכת ברגל (סעיף 24 לת/1) מקובלת עלי. 3) הדרישה לפיצוי בראש נזק זה הן בעבר והן עבור העתיד בסך -.90,000 ש"ח מקובלת עלי כסבירה. ו. הוצאות רפואיות 1) נזק מיוחד כדין טוען ב"כ הנתבעים כי נזק מיוחד יש להוכיח. אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי: "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתימטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (הדגשה שלי - מ.ש.). (ציטוט מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11). 2) התובעת המציאה קבלות ע"ס -.610 ש"ח בלבד, אך ברור שנדרשה גם לשלם השתתפות בביקורי רופא ותרופות ועל כן נראה לי לנכון לפצותה עבור העבר בסך -.1,000 ש"ח. 3) מאידך, כאמור בע"א 6881/95, 5557 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נ"א(2) 724, 752: "הענקת הזכות בסעיף 22 לחוק הבריאות לקופת-חולים לתבוע מהמזיק את סכום ההוצאות שהוציאה עבור טיפולים רפואיים שסיפקה לניזוק, מעבירה את זכויותיו של הניזוק כלפי המזיק אל קופת-חולים. גם כאן חל עקרון הסוברוגציה. גם כאן יש למנוע את המצב על פיו יחוייב המזיק לשלם לניזוק בגין הוצאות רפואיות ואחר כך היה חשוף לתביעה מצד קופת-חולים...". אין לתובע עילה לתבוע בגין טיפול רפואי אותו יקבל מהקופה חינם, עפ"י חוק בריאות ממלכתי. כאמור בע"א 2675/92, 2596 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' כהן ואח' (טרם פורסם, תקדין עליון כרך 95 (1) תשנ"ה/תשנ"ו - 1995 עמ' 576, 581): "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה, עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 30/89 שבו ואח' נ' אילוז פ"ד מ"ו (2) 456, 462). 5. לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת כדלקמן: א. כאב וסבל -.50,000 ש"ח ב. הפסדי שכר עד יום 4.4.05 -.11,692 ש"ח ג. הפסדי שכר עד 1.2.06 -.11,178 ש"ח ד. הפסדי שכר בעתיד -.40,000 ש"ח ה. עזרת צד ג' בעבר -.35,000 ש"ח ו. עזרת צד ג' בעתיד -.166,606 ש"ח ז. ניידות בעבר ובעתיד -.90,000 ש"ח ח. הוצאות רפואיות בעבר -.1,000 ש"ח סה"כ -.405,476 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום מלא בפועל, הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. פיקה (ברך)ברכייםשבר