פסק דין השופט יגאל פליטמן 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט שמואל טננבוים ונציגת הציבור גב' קרתי זהר; בל 3689/00), בו נדחתה תביעת המערערת להכרה בליקוי בגבה, כתאונת עבודה על פי תורת המיקרוטראומה. 2. להלן העובדות הצריכות לענייננו כפי שקבען בית הדין האזורי: המערערת עובדת במכון ויצמן (להלן - המכון) כקלדנית מאז שנת 1972. במשך כל שנות עבודתה במכון, עסקה בהדפסת ספרים ומאמרים מדעיים. בשנים הראשונות בוצעה ההדפסה במכונת כתיבה, ולאחר מכן באמצעות מחשב. למערערת התברר בשלב מאוחר של עבודתה, כי הכסא עליו ישבה, היה מאוד לא נוח לישיבה ממושכת ובלתי מתאים, מבחינת עיצובו ומבחינת גובהו, לעבודה ממושכת בהקלדה. 3. בית הדין קמא דחה את תביעת המערערת, תוך שהוא קובע כי לא הוכחה פגיעה על דרך המיקרוטראומה. ובלשונו של בית הדין "במקרה דנן, כל שהוכח הינו כי התובעת עבדה תוך ישיבה על כסא אשר לטענתה לא היה מתאים לעבודה. לא הוכח כי מדובר בתנועות זהות וחוזרות. אין בפנינו כל תשתית עובדתית לצורך יישום תורת המיקרוטראומה". 4. על פסק הדין הוגש הערעור שבפנינו, אשר התנהל בדרך של סיכומים בכתב. פסק דיננו ניתן על סמך סיכומים אלו וכלל החומר שבפנינו. 5. המערערת סמכה טיעונה על חוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר יגאל מירובסקי, לפיה "יש להכיר בתנאי עבודתה כגורם לפריצת הדיסק שכן ידוע מעבודותיהם של NACHEMSON ואחרים שהלחצים המופעלים על הדיסק המותני הם הגבוהים ביותר במצב ישיבה ועוד יותר כשהישיבה נמוכה. ישיבה נמוכה וממושכת כפי שעבודתה של הגב' עמנואל - אדרי חייבה יצרה לחצים מוגברים וכתוצאה מכך מיקרוטראומות מצטברות לדיסק ולכן גם לכאבי גב תחתון שהחלו 10 שנים לאחר שהחלה לעבוד על רקע קרעים באנולוס והסתיימו בפריצת דיסק במאי 99". המערערת הדגישה את הגיל הצעיר בו החלה לחוש בגבה כתימוכין לטענה שאין המדובר בשינויים ניווניים מחמת גיל והוסיפה, כי בית הדין קמא לא ניהל דיון ממצה במישור העובדתי, וכי הפגיעה ממנה היא סובלת היא תולדת "עצם הישיבה הנמוכה, הרמת הכתפיים הנדרשת כדי להגיע למקלדת וכל שאר התנועות השונות והחוזרות, שבימינו ניתן לומר עליהן שמדובר בידיעה שיפוטית". הוסיפה המערערת וציינה, כי "כל לחץ מוגבר שהופעל על עמוד השדרה של המערערת במהלך הישיבה הלא נוחה, כאמור וכתוצאה מעבודתה, הוא מעין תאונה, שגרמה לחוליות ולדיסקים של המערערת פגיעות זעירות ובלתי הפיכות". אשר לאיתור האירועים בציר הזמן, נטען כי "לחלקם הגדול (של הנזקים או הארועים) אפשר לייחס את התאריכים הרשומים בתיק הרפואי של המערערת". לפיכך התבקשנו להכיר בליקוי בגבה של המבקשת כפגיעה בעבודה או לחילופין, למנות מומחה יועץ - רפואי לענות בסוגיה זו. 6. באת כוח המשיב (להלן - המוסד) טענה, כי עצם הישיבה על כסא, אף אם בתנוחה לא נוחה, אינה מהווה רצף של פעולות חוזרות ונשנות, וכי המערערת לא ביססה תשתית עובדתית לבחינת הפגיעה על דרך המיקרוטראומה. בעניין זה נטען כי לא די בחוות דעת אשר בה מצויין קיומו של קשר סיבתי. אשר למועדי הרישומים בתיקה הרפואי של המערערת, נטען כי "הפגיעות הזעירות המצטברות צריכות להיות מוכחות באופן עובדתי ולא ניתן לראות בתאריכים הרשומים בתיק הרפואי את הפגיעות הזעירות". לבסוף נטען, כי "משלא הוכחה בביה"ד קמא התשתית העובדתית בדבר תנועות חוזרות ונשנות של התובעת במהלך שנות עבודתה, בדין לא עבר ביה"ד קמא לשלב הבא, דהיינו - השלב הרפואי שעניינו קיום או אי קיומו של קשר סיבתי". 7. אשר לדעתנו א. כיוון שהמערערת טענה כי בית הדין קמא לא קיים דיון ממצה בעובדות המקרה, ניבחן תחילה את האמור בתצהירה באשר לתנועות שבצעה. וכך הצהירה המערערת לעניין זה: "נאלצתי לעבוד כשאני יושבת על כסא, אשר כפי שהתברר לי מאוחר יותר, היה מאוד לא נוח לישיבה ממושכת ובלתי מתאים, הן מבחינת עיצובו והן מבחינת התאמת הגבהים של הכסא והשולחן, לעבודה ממושכת בהקלדה". כן ציינה המערערת בתצהירה את "הלחצים והכוחות שהופעלו על השלד עקב הישיבה הממושכת על כסא לא נוח ולא מתאים, כאשר ידי וכתפי מורמות בצורה לא טבעית כדי לבצע תנועות זהות, חוזרות ונשנות במהלך עבודת ההדפסה במשך שעות העבודה". הנה כי כן, המערערת לא ציינה סדרות של תנועות אשר גרמו לנזקים זעירים, אלא הלינה על התנוחה הרציפה בה בצעה עבודתה. גם בחוות הדעת שהגישה לא צויין כי הנזק נגרם מרצף תנועות, אלא צויין כי הוא תולדת ישיבה נמוכה וממושכת. למדים אנו כי המערערת לא הרימה אף את הנטל הראשוני של הוכחת סדרת תנועות הגורמום לנזקים מיקרוטראומטיים. ב. מקרים של ביצוע עבודה בתנוחה לא נוחה באו לפתחו של בית דין זה בעבר. כך בדב"ע לו/0-75 המוסד לביטוח לאומי - רפאל טואיטו (פד"ע ט 8), נדון מקרה של עובד דפוס שביצע עבודתו, עבודת חיתוך והדבקה, בעמידה תוך כדי כיפוף עמוק. ערעור המוסד התקבל במקרה האמור ותביעת מר טואיטו נדחתה, תוך שבית דין זה קובע, כי "הנזק שהתהווה בגופו של העובד, נוצר בשל התנוחה בה עבד, תנוחה מאולצת, מאומצת, במצב סטטי ממושך שהביא לעומס וללחץ על כל אותם מרכיבי עמוד השדרה... התנוחה החישה את תהליך 'הבלאי הטבעי'... והדבר נעשה אט - אט, לאורך שנים בלא שניתן להצביע על אירוע תאונתי (תנועה) החוזר ונשנה והגורם לפגיעה זעירה שאין להשיבה". כך נפסק אף בדב"ע נו/0 - 180 שושנה שוורץ - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע כט 360) "הורדת ראש בתנוחה קבועה, איננה בגדר תנועה חוזרת ונשנית על עצמה, וגם לא מדובר ברצף אירועים נפרדים, זעירים, חוזרים ונשנים, אלא מדובר כאן בתנוחה קבועה שגרמה כנראה לאימוץ שרירי הצוואר... אימוץ ממושך של שרירי הצוואר הוא אנטיתזה של תנועות חוזרות ונשנות". נמצאנו למדים, כי בצוע עבודה בתנוחה לא נוחה אשר אפשר שגורמת למאמץ או ללחץ על אבר מסויים, אינה באה בגדרה של תורת המיקרוטראומה. בזה אין אנו פוסקים כי לא יתכן שעבודת המערערת תרמה לליקוי שבגבה, אלא שהמחוקק ייחד את הפגיעה בעבודה לשלוש אלה: תאונת עבודה, מיקרוטראומה ומחלת מיקצוע. לא די בקיום קשר סיבתי אפשרי בין הליקוי לבין העבודה, כל עוד שעניינו של הנפגע לא בא בפתחם של שלושת סוגי הפגיעה האמורים. לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בשיבתו כבית משפט גבוה לצדק בפרשת עובדיה כרם, אשר אוזכרה על ידי המערערת, לאמור "המצב האופטימלי הוא, שכל אדם יפוצה על כל פגיעה גופנית או נפשית שנגרמה לו בכל דרך שהיא, אך בשל מגבלות תקציביות אין אלה פני הדברים. אף שחוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, אין החוק מכסה את כולם, אלא רק את אלה העומדים בקריטריונים שנקבעו בו" (בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי - עובדיה כרם פ"ד נג (2) 529). באותו עניין, אף חזר בית המשפט העליון ואיבחן בין הליך תחלואתי לבין מיקרוטראומה, בזו הלשון "תהליך תחלואתי הוא תהליך שגרם להרעה הולכת ונמשכת במצב הבריאות, כאשר אין אפשרות מעשית לאתר באופן סביר אירוע או אירועי בעבודה ולהוכיח פועלם של אירועים מבודדים רצופים אלה על מצב בריאותו של האדם. לעומת זאת, פגיעות זעירות ניתנות לאיתור ולהבחנה אף שאין צורך לציין את המקום והזמן של כל פגיעה ופגיעה זעירה בנפרד... (הדגשה שלי, י.פ.)". בענייננו, עיקר טענת המבקשת הינה לתנוחה בה ישבה, שבדיעבד התבררה לה כתנוחה לא נוחה - משכך אין מדובר בתנועות חוזרות הגורמות פגיעות זעירות הניתנות לאיתור ולהבחנה. הטענה הכללית בדבר "תנועות שונות החוזרות והנשנות הנדרשות מקלדנית במהלך עבודתה כאשר הגב משמש לה כציר, שבימינו ניתן לומר עליהן שמדובר בידיעה שיפוטית", לא נתמכה בתיאור מפורט של תנועות ובעדויות רלבנטיות. משכך לא היה מנוס מדחות התביעה. 8. סוף דבר - הערעור נדחה. אין צו להוצאות. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גב