פגם באוטובוס

פסק דין מונחת בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" על סך 41,450 ₪. טענות התובע: התובע רכש בשנת 2002 אוטובוס מאת הנתבעת אשר שנת יצורו הינה שנת 2000. לטענתו באוטובוסים מהסוג הנדון התגלה בעבר פגם ביצור בציר בתוך גלגל השיניים המפעיל את מדחס המזגן. במדחס המזגן התגלתה בעיה אשר הייתה קיימת בכלל האוטובוסים מהמודל דנא. קרי המדחס היה גדול מדיי ופעולתו גרמה לשבירת גלגלי השיניים. לטענתו הפגם היה ידוע לנתבעת ועל כן דאגה הנתבעת לטפל בבעיה בכל האוטובוסים מהסוג הנדון תוך עשיית שינויי מנוע בכדי להימנע מהישנות התקלה. טוען התובע, כי במועד הרכישה הודיע הנתבע לתובע על הפגם וטענה בפניו כי במידה ויזדקק לשירותי מוסך לשם תיקון הפגם יכול הוא להשתמש בשירותיה מבלי לשלם בעבורם. בסמוך לרכישת האוטובוס ניגש התובע למוסך הנתבעת ולתדהמתו סרבו עובדי הנתבעת לתקן את הפגם מאחר ואין אישור מהנהלת הנתבעת לביצוע התיקון הנדון. משכך, פנה למוסך פרטי אשר תיקן את התקלה, לטענתו מאחר והמוסך המטפל אינו מתמחה בטיפול ובתיקון תקלות לאוטובוסים מעין אלה הודיע לתובע כי התיקון הינו זמני וכי אין ספק שהתקלה תופיע שוב וגלגלי השיניים יישברו פעם נוספת. לטענתו בגין הטיפול הנ"ל שילם התובע סכום בסך 24,780 ₪. ממשיך וטוען התובע כי חששותיו מהתיקון הזמני התממשו בנסיעה שיבצע במהלך עבודתו מספר שבועות לאחר הטיפול שפורט לעייל. בנסיעה זו כתוצאה מהישנות התקלה נאלץ לגרור את האוטובוס למוסך הנתבעת ושם נאמר לו כי האוטובוס יצטרך להמתין במוסך הנתבעת עד אשר יגיע מהנדס מוסמך מחברת VOLVO ממדינת שבדיה. משכך, לא נותר לתובע ברירה אלא לעשות כן והאוטובוס נשאר במוסכי הנתבעת כשבוע ימים עד לבואו של המהנדס. לאחר גמר התיקון שילם התובע למוסך הנתבעת סך של 5,399 ₪. טענות הנתבעת: הנתבעת מכחישה את טענות התובע הן לעניין עצם קיומו של פגם בייצור הן לעניין פנית התובע לנתבעת והן לעניין סירובה לתקן את הפגם. כמו כן, טוענת הנתבעת כי גם אם יוכיח התובע את כל טענותיו העובדתיות, לא יהא זכאי לסעדים המבוקשים מאחר ואחריותה של הנתבעת לתיקון פגם בייצור כל שהוא הינו במסגרת תעודת האחריות, וזו פקעה במועד פנייתו של התובע (המוכחשת) לנתבעת לביצוע התיקון. טוענת הנתבעת כי בעמוד 11 לתנאי האחריות נקבע כי האחריות תקפה למשך 12 חודשים מתאריך המסירה המצוין בכתב האחריות ועבור רכיבי ההינע המוגדרים תחת הכותרת האחריות תקפה למשך 12 חודשים נוספים. דא עקא, שבעת פניית התובע לנתבעת לשם ביצוע התיקונים שאת עלותם הוא דורש ממנה, לא הייתה אחריות היצרן בתוקף מזה למעלה משנה וחצי. כיוון שהתובע רכש את הרכב ביום 10.3.02, אזי ברור כי האחריות לא היתה בתוקף בתקופה הנדונה. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי ביום 18.5.03 הגיע התובע למוסך הנתבעת לשם ביצוע תיקונים ולשם כך בוצעה בדיקה שתכליתה אבחון התקלה. בדיקה זו העלתה ממצאים לפיהם יחידת הנעת המכלולים הקיימת באוטובוס אינה מתאימה למנוע של האוטובוס דנן אלא שייכת למנוע של משאית. ממשיכה הנתבעת וטוענת כי נעשה ניסיון ליצור קשר עם בעל המוסך הפרטי אשר לטענת התובע טיפל באוטובוס ובגין טיפול זה שולם לו סך של 24,780 ₪, אך כל הניסיונות העלו חרס מאחר ומספר הטלפון שצוין על גבי החשבונית אינו מחובר וכל ניסיון אחר כשל. התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. דיון: מששמעתי את עדויות הצדדים וקראתי את סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה להידחות והכל כפי שיפורט להלן- הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד 1000, 1005 - 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364) אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו עליו הוא מוטל. רמת הנטל היא כמובן זו המקובלת במשפט אזרחי דהיינו מאזן ההסתברות או הוכחת הגרסה "המסתברת יותר". טענותיו של התובע אינם נתמכות בראיות המספיקות לשם הוכחת טענותיו. התובע צרף לכתביו חשבונית מס שלטענתו נתקבלה ממוסך פרטי בו טופל. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי כל ניסיונותיה ליצור קשר עם המוסך הנדון העלו חרס. על אף טענתה זו לא טרח התובע לאורך כל המשפט להרים את נטל ההוכחה ולהפריך את טענות הנתבעת על ידי הצגת תשתית עובדתית מספקת שתאשר שאכן פנה למוסך פרטי והטיפול שבוצע, אם בוצע, אכן בוצע בשל פגם בייצור שבאחריותה של הנתבעת. הלכה פסוקה היא כי: "...מעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו בע"א 2273/90 לימה בע"מ נ פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615 ,605 באשר לעדותו של התובע כנגד גירסתו הסדורה של הנתבע, לא היטיב התובע להציג גירסה מלאה הנתמכת בראיות כנדרש. להיפך, הרושם העולה מעדותו של העד מטעם התובע הוא כי זיכרונו ושליטתו בעובדות מחודדים רק ככל שהדבר משרת את טובתו האישית. גם בשלב זה לאחר סיום שמיעת העדויות וקריאת סיכומי הצדדים לא הטיב התובע להסביר את פשר הסתירות שהתגלו מעדותו בה טען מחד כי קיבל את החשבונית מיד לאחר תיקון האוטובוס ביום 25.5.03 במוסך במחסום ארז ומאידך באותה עת שהה הרכב במוסך בפתח תקווה. כמו כן לא הצליח התובע להסביר כיצד יתכן כי בחשבונית שצרף המוסך נימצא בעיר שדרות מחד ומאידך בעדותו טוען הוא כי המוסך נימצא במחסום ארז. התובע אף לא הביא לעדות עדים אותם נזקק לשם הוכחת תביעתו, ובין היתר את הבעלים הקודמים של הרכב, בעל המוסך הפרטי שטיפל ברכב, מפיק החשבונית וכו’. אי העדת העדים הרלוונטיים לתביעה זו יש כדי לפגוע בטיב טענתה, וכבר ראינו שכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917). מצד שני, עדי ההגנה הציגו גירסה קוהרנטית ואמינה, כגון המומחה מטעם ההגנה - מר יורם אופיר - אשר בחוות דעתו ובחקירתו שבפני, שכנעני שאין כל בסיס להטלת אחריות משפטית על הנתבעת בגין הנזקים שטוען להם התובע. מאחר וכך, לא נותר לי אלא לדחות את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ + מע"מ. אוטובוס