החלטה ביום 27/4/06 ניתן פס"ד בת.א 1443/00, להלן, "פסק הדין", לפיו התביעה, שהוגשה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], התקבלה והנתבעת, להלן: "המבקשת", חוייבה לשלם לתובע, להלן: "המשיב", סך של 850,269 ₪ בצירוף הוצאות המשפט, אם ישנן, ו- 12.5% שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ. המבקשת הגישה ביום 7/6/06 בקשה, בש"א 8500/06, בה היא עותרת לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור שיוגש על ידה. לבקשה צורפה אף הודעת הערעור. בהודעת הערעור טענה המבקשת כי פסק הדין שגוי, הן בעצם הטלת האחריות, הן באשר להימנעות מהגבלתה ע"י הכרה באשמו התורם של המשיב והן בקביעת שיעור נזקיו של המשיב. עוד נטען כי בניגוד לדין לא נוכתה הקצבה המיוחדת לעתיד לה זכאי המשיב, נוכו רק חלק מגמלאות המל"ל, ולא הוספה ריבית "על הניכויים". לטענת המבקשת סיכוייה לזכות בערעורה "גבוהים ביותר" ואילו בבקשתה התמקדה בטיעוניה לעניין שיעור הניכויים שמן הדין היה לנכות מסכום הפיצויים שנפסקו למשיב. על פי חישוביה, אותם ניכויים שמן הדין היה לנכותם והם בלבד, מביאים לכדי "איפוס" סכום הפיצויים שנפסק למשיב, עוד קודם להידרשות לשאלת האשם התורם ושיעור הפיצויים שנפסקו בראשי הנזק השונים. על טענותיה באשר לסיכויי הערעור הוסיפה המבקשת את טענתה לעניין מאזן הנוחות הנוטה לטובתה. לשיטתה, תשלום הסכומים שנפסקו לתובע כפיצויים עלול להעמיד בסיכון ממשי את אפשרותה להשיבם לידיה אם תזכה בערעורה. טעם הדבר נעוץ, לדידה, בכך שהמשיב אינו עובד "והינו נטול יכולת כלכלית", כפי שהעיד בעצמו. לעומת זאת, חוסנה הכלכלי של המבקשת אינו מעמיד בסיכון ממשי את אפשרותו של המשיב לקבל לידיו את כספי הפיצויים המעוכבים, אם יעוכבו, במידה וערעור המבקשת יידחה. ב"כ המשיב ביקש לדחות את הבקשה בעיקר מהנימוק כי בהתאם להלכה הפסוקה אין לעכב ביצועם של פסקי דין המטילים חיוב כספי, אלא בנסיבות חריגות. לטענתו, חסרה הבקשה את הפירוט הנדרש לצורך קבלתה במלואה, קרי, לצורך החלטה המורה על עיכוב מלוא סכום הפיצויים שנפסקו לו. ב"כ המשיב טען כי סיכויי הערעור אינם טובים, כיוון שהשגותיה של המבקשת בהודעת הערעור נוגעים להתרשמות מן העדויות ולמשקל הראיות, ואילו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב באלה, במיוחד מקום בו פסק הדין מנומק ומבוסס היטב. עוד נטען כי, כטענת המבקשת עצמה, דין טענותיה לעניין חובת ניכוי המענקים, להתברר בערעור. אף לגופן, כך הוסיף וטען, אין הן איתנות כפי שביקשה להציגן ואין בהן כדי להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין כספי. אשר למאזן הנוחות, נטען כי אין חשש לנזק בלתי הפיך, כפי שטענה המבקשת, מאחר ומדובר בחיוב כספי ועל כל פנים, המבקשת לא הוכיחה קיומו של סיכון שכזה. בהקשר זה הוסיף ב"כ המשיב וציין כי מרשו מקבל קיצבאות מהמוסד לביטוח לאומי מדי חודש בחודשו ועל כן לא יהיה לו קושי להשיב את הסכומים שנפסקו לטובתו, אם יחוייב לכך בהתאם לפסק הדין בערעור. לבסוף, הוסיף המשיב וטען כי אין להתעלם ממשך הזמן שחלף ממועד התאונה ועד לקבלת הפיצויים לידיו, משך מעלה מ - 10 שנים ולפיכך אין לעכב הפיצוי המגיע לו תקופה נוספת, עיכוב שיסב לו נזק הגבוה מנזקה של המבקשת באם לא יעוכב פסק הדין. לאחר שעיינתי בבקשה, בהודעת הערעור ובנימוקיהן ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין לעכב את מלוא סכום הפיצויים שנפסקו למשיב. הכלל הוא שפסקי דין הקובעים חיוב כספי, אינם מעוכבים אלא אם מתקיים סיכון להשבת הכספים לידי המבקשת כתוצאה זכייה בערעור, אלא מקום בו בית משפט נתפש לטעות גלויה וברורה אשר היה בה כדי לשנות את התוצאה, וסביר להניח כי פסק הדין יבוטל בערעור - ראה ספרו של כב' הנשיא א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" (תשס"ה), בעמ' 623. אף אם אקבל את הטענה בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, הרי אין בכך להניח את התשתית הראייתית לקיומו של חשש כי המבקשת תעמוד מול שוקת שבורה במידה והערעור יתקבל. כך, למשל, לא הצביעה המבקשת על קיומו של כל חוב או שינוי קיצוני במצבו הכלכלי של המשיב. הכספים מיועדים למילוי צרכיו השוטפים, בצד תקבולי המוסד לביטוח לאומי, אותם הוא ממשיך לקבל באופן שוטף. זאת ועוד, לטעמי לא השכילה המבקשת להצביע על קיומה של טעות ברורה בפסק הדין. אמת היא כי חלק לא מבוטל מהשגותיה, כפי שהן נגלות מעיון בהודעת הערעור, אכן מופנות כלפי הערכות ושיקולים אשר נובעים מהתרשמות בלתי אמצעית שלי מהעדויות - כמו קביעת שיעור האשם התורם, בסיס השכר וקביעת שיעור הנכות התפקודית. יתרה מזאת, ההשגות אשר בחרה המבקשת להדגיש בבקשה, אלו שעניינן בניכויים אשר לכאורה לא נוכו, על אף שחובה היה לנכותם, אינן נקיות מספקות. כפי שפורט בפסק הדין, מן התקבולים כפי שהשתקפו בחוות הדעת האקטוארית אשר צורפה לסיכומי המבקשת, לא נוכה "הסכום המהוון של קיצבה מיוחדת לעזרת הזולת", בסך 427,783 ₪, הא ותו לא. האקטואר שי ספיר אמנם ציין בחוות דעתו, במסגרת ה"הערות", מענקים נוספים, אשר הנפגע עלול לקבל, או קיבל, כגון "מענק לקניית 40% מהרכב הראשון", כפי שציין בחוות הדעת לעניין "קצבת ניידות", אך היות וסכומים אלו לא נכללו בגוף חוות הדעת, הם לא נוכו מסכום הפיצויים שנפסקו למשיב. אינני סבור שסכומים בפרק זה של חוות הדעת הם סכומים שיש להתייחס אליהם. בבקשה השניה שהגישה המבקשת, בש"א 8117/06 שכותרתה "השלמת פסק הדין", ציין ב"כ המבקשת כי לאור חוות הדעת המעודכנות שערך מר שי ספיר יש לנכות סכומים נוספים כך שלמעשה כל התביעה של התובע "נבלעת" ואין לשלם לו כלום. לגבי חוות הדעת האקטואריות החדשות נראה לי כי נפלה אי הבנה בהבנת האמור בפסק הדין, לעניין זה אתייחס בהחלטה נפרדת בבקשה 8117/06. על כן ולאור כל האמור לעיל, ומהחשש שאולי אכן היתה טעות בסכומים שיש לנכות מתשלומי המל"ל, אני מורה לעכב 50% מסכום פסק הדין וכן 50% מסכום שכ"ט עו"ד והכל ליום מתן פסק הדין, וזאת עד למתן פסק דין סופי או החלטה אחרת ע"י בית משפט העליון. את היתרה יש לשלם למשיב, באמצעות בא כוחו תוך 21 יום מיום המצאת החלטה זו לידי ב"כ המבקשת. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב מי מהצדדים בהוצאות הליך זה. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצוענזיקין