פסק דין זוהי תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף. עפ"י הנטען בכתב התביעה ביום 28.8.96', בעת שהתובעת בילתה עם משפחתה במלון של נתבעת 1, היא הגיעה לחדר האוכל, ניגשה לכיוון המזנון והחליקה על שיירי מזון שהיו פזורים על הרצפה, נפלה ונפגעה. התובעת פונתה לביה"ח יוספטל, ונאלצה לקצר את חופשתה. לכתב התביעה צורפה חוו"ד של רופא שיניים ד"ר שלמה ברק, אשר מצא כי התובעת סובלת מהפרעה תפקודית קשה בפתיחת הפה והלעיסה בגין הפרעה תפקודית של פרקי הלסת ושרירי הלעיסה בצורת בינונית המופיעה לעתים תכופות עם הפרעות בלעיסה העריך ד"ר ברק את נכותה של התובעת ב-10% לצמיתות. הנתבעות טוענות כי הגשת התביעה באיחור כה רב גרם להם נזק ראייתי, שכן העובדים דאז אינם עובדים עוד במלון. הנתבעת מכחישה את גרסת התובעת ומוסיפה כי גם אם תתקבל גרסת התובעת, אין היא מקימה עילה כנגד נתבעת 1, שכן לא ניתן לדרוש ממלון שישים משגיח בכל מקום וגם אם נפל אוכל ממגש, אין לצפות שבאותה שנייה הוא ינוקה. הנתבעות הגישו חוו"ד רפואית של מומחה לניתוחי פה ולסת ד"ר הורוביץ. ד"ר הורוביץ קבע לתובעת 10% נכות. עם זאת ציין כי יש לכלול במצבה טרם נחבלה, שכבר היו שינויים והחבלה תרמה להחמרתם. לפיכך הוא מעריך את אחוזי הנכות כתוצאה מהחבלה נשוא תיק זה ב-5% הלבד. שאלת האחריות : באשר לנסיבות הנפילה, העידה התובעת, בנה ואדם נוסף אשר נכח בחדר האוכל בעת שהתובעת נפלה. יודגש כבר בשלב זה כי התביעה הוגשה מספר ימים לפני תום תקופת התיישנות. התובעת בעדותה מסרה כי החליקה בעת שהלכה לכיוון המזנון שבחדר האוכל. התובעת העידה כי החליקה על שיירי מזון שהיו על הרצפה. במהלך החקירה הנגדית הוצג לתובעת תצהיר, שסומן נ/1, אשר נחתם על ידה ביום 11.11.02, עוד לפני הגשת התביעה. התצהיר הוכן ע"י בא כוחה הקודם של התובעת, כדי להגיש דרישה לחברת "אריה". באשר לנסיבות האירוע, מצהירה התובעת בסעיף 3 לתצהיר כדלקמן : "בתאריך 28.8.96' נפלתי בבית המלון ונחבלתי בחלקי גוף אך בעיקר נחבלתי בראש ובאופן חמור בסנטר." אין זכר לכל שיירי מזון על הרצפה. בחווה"ד של המומחה מטעם התובעת, בפרק של פרטי המקרה נכתב : "לדבריה ב-28.8.96' בהיותה בבית מלון באילת, נפלה ונחבלה בראש וביד." גם כאן אין כל איזכור של החלקה על שיירי מזון. בחקירתה הנגדית השיבה התובעת, כי היא לא ראתה לכלוך בחדר האוכל על הרצפה. האירוע היה קרוב לשולחן בו הושיבה את בתה ולא ליד המזנון. התובעת אישרה כי לא ראתה שיירי מזון על הרצפה גם לאחר הנפילה. באשר לעובדה שלא נאמר בתעודת חדר המיון או ב-נ/1 על החלקה על שיירי מזון השיבה התובעת כי לא נכנסה לפרטים. בנה של התובעת העיד אף הוא. הוא ישב לאכול ואמו שהיתה בדרך למזנון, החליקה על שיירי מזון, זיתים וגבינה לבנה, שהיו פזורים על הרצפה. הצלחות היו על השולחנות של הסועדים והוא לקח את הצלחת וניגש למזנון כדי לקחת אוכל, אח"כ חזר למקומו, הוא ראה את אמו ואביו עם אחותו הקטנה נכנסים לחדר האוכל. העד לא ראה את רגע הנפילה. לאחר שהחל לאכול, ראה התקהלות וראה את אבא שלו ליד אמו. אחותו הקטנה היתה עם הוריו בעת הנפילה ולא ישבה עדיין ליד השולחן. עד נוסף היה מר יוסף ברכה, שהעיד כי אין לו קירבה משפחתית לתובעת. בתצהיר עדותו הראשית העיד כי ראה את התובעת נכנסת לחדר האוכל ומחליקה ליד המזנון ונופלת על הרצפה. העד נחלץ לעזרתה. זכור לו כי באזור בו מעדה הגב' דר ברכה היו פזורים על הרצפה שיירי מזון. העד לא ראה על מה בדיוק החליקה, אך נמצאו שירי מזון ליד הרגל שלה. העד מסר גרסה בניגוד לתובעת כי הנפילה היתה סמוך למזנון, ובניגוד לבנה של התובעת, כי הצלחות היו במזנון ולא על השולחנות. בחקירתה הנגדית של התובעת עלה, כי היא נפלה מספר פעמים לפני אירוע נשוא התביעה וגם אחרי האירוע. התובעת עברה, כשנה לפני האירוע נשוא תיק זה, ניתוח של הוצאת גידל מתעלת השמע. התובעת סבלה מסחרחורות. לטענתה לאחר הניתוח הסחרחורות היו קלות יותר. ניתוח הראיות לשאלת האחריות : העובדה, שהתובעת עד להגשת כתב התביעה לא ציינה באף מסמך כי החליקה על שירי מזון, ואף בתצהיר שהגישה לנתבעות לפני הגשת התביעה לא ציינה עובדה זו, מלמדת כי היא לא החליקה משירי מזון. שירי המזון, גם לפי גרסת בנה של התובעת ולפי גרסת העד יוסף ברכה, נמצאו בסמוך למקום בו החליקה התובעת. כאמור, נמצאו סתירות בין גרסאות העדים. בעלה של התובעת, אשר היה שם, לא זומן כלל להעיד, דבר שגם הוא פוגם בגרסת התובעת. מטעם הנתבעת העיד מר שלום בן משה, שהינו מנכ"ל נתבעת 1 וביום האירוע היה מנהל המשק במלון. עד זה לא תמך בגרסת התובעת ולא צוין בפניו כי היה לכלוך על הרצפה בעת שהתובעת נפלה. מר שרון ברמי שהיה הקב"ט הראשי, הגיש את ההודעה על האירוע, שגם בה לא צויין כי היה לכלוך בחדר האוכל. מי שהיה מנהל חדר האוכל לא אותר. ניתוח משפטי : אין ספק כי לנתבעת היתה חובת זהירות מושגית כלפי התובעת, שהיתה אורחת במלון. האם היתה חובת זהירות קונקרטית ? חובה זו נקבעת לפי מבחן הציפיות. האם אדם סביר יכול לצפות מראש את קרות הנזק בנסיבות המקרה הספציפי ואם כן - האם אדם סביר היה צריך כעניין שבמדיניות לצפות את הנזק הזה. אם אמנם היו שיירי מזון על הרצפה, (דבר שכבר פסקתי שלא הוכח), הרי הנתבעת היתה צריכה לצפות את ההחלקה. באשר לשאלה השנייה מבחינים בין סכנה רגילה לכזו שאינה רגילה. שיירי מזון על הרצפה הוא סיכון בלתי רגיל, המחייב לנקות את הרצפה. לפיכך קמה חובת זהירות קונקרטית. האם הופרה חובה זו : עדי הנתבעת העידו כי האולם נוקה ע"י עובד ניקיון ולפעמים יותר, שהיו בחדר האוכל. התובעת ועדייה לא הבחינו בשיירי המזון אלא לאחר הנפילה. לפיכך לא ניתן להעמיד עובד ליד כל שולחן ולפקח שלא יפלו שיירי מזון, כדי לנקותם באופן מידי. אשר על כל לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. לנוכח האמור אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסה"ד. בית מלוןתאונות במלוןבתי מלון (תביעות)נפילה