פסק דין 1. זוהי תביעה לתשלום דמי נזק בסך של 134,020 ₪. התובע מס' 2 הוא אביהם של התובעים 1 ו-3. שלושת התובעים הם חברי המושב עוזה. התובעים הם הבעלים של מטע רימונים בשטח של 11.4 דונם והם מעבדים אותו במשותף, החל משנת 1977. הנתבעת עוסקת בייצור ושיווק מוצרי השקיה וטפטפות, והתובעים רכשו מהנתבעת טפטפות לצורך השקיית המטע. במהלך שנת 1996 התגלתה במטע תופעה של ניקור צנרת ההשקיה הפלסטית על ידי נקרים. לטענת התובעים, הם פנו לנתבעת בבקשה למציאת פיתרון והנתבעת המליצה בפניהם להניח צנרת עבת דופן עם טפטפות, המכונות "טפטפות נקרים", ללא צורך בהטמנת הצנרת באדמה. גם צנרת זו נוקרה על ידי הנקרים ועקב כך נגרמו לתובעים נזקים ביבול של שנת 1997. לטענת התובעים, הנתבעת חייבת בפיצוי עבור הנזק שנגרם להם בשל הייעוץ הרשלני ו/או המצג הרשלני ו/או הייצור הרשלני של הצנרת. לטענת הנתבעת, היא אכן הוזמנה לסייע בהתמודדות עם תופעת הנקרים במהלך שנת 1996 והיא המליצה על פתרונות שונים אשר כללו, כולם, הטמנת הצנרת באדמה, אך התובעים לא קיבלו את המלצותיה. לאור זאת המליצה הנתבעת לתובעים, כפתרון ביניים, להניח צנרת עבת דופן. אין מחלוקת שהתובעים לא הטמינו את הצנרת באדמה גם בעונה העוקבת, ודרשו שהנתבעת תממן את עבודת ההטמנה. הנתבעת הסכימה להשתתף בעלויות ההטמנה, אך לא הסכימה לשאת בהן במלואן. 2. קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לפתרונות שהציעה הנתבעת, אך אין מחלוקת כי החל משנת 1998 מותקנת במטע מערכת טפטוף עבת דופן, הטמונה באדמה. את המערכת סיפקה הנתבעת לתובעים, ללא תשלום. עלות ההטמנה נפלה על כתפי התובעים, במלואה. סופו של תהליך מעיד על ראשיתו. אם בסופו של דבר התקינו התובעים מערכת צינורות עבי דופן והטמינו את המערכת באדמה, הרי שסביר להניח שפתרון זה הוצע להם על ידי הנתבעת כבר בראשית הדברים, כפי שהעידו העדים מטעמה. לכן, אני מעדיף בענין זה את עדותו של אדש על עדותם של התובעים, אשר טענו כי הפתרונות היחידים שהוצעו להם היו רכישת צינורות עבים וסתימת החורים בפקקים. לא סביר בעיני שאיש מקצוע מיומן, המכיר את בעיית הנקרים, לא יציע מיד את הפתרון הטוב ביותר ופתרון זה יוצע רק בשלב מאוד מאוחר ויבוצע רק בשנת 1998. פתרון הפקקים אשר הוצע על ידי הנתבעת, הוצע על רקע העובדה שהתובעים נמנעו, מטעמיהם, מלהטמין את הצנרת בקרקע. לכן, משסרבו התובעים לקבל את הצעת הנתבעת להטמין מיד את הצנרת בקרקע, הם נטלו על עצמם סיכון שבסופו של דבר התממש. אפילו היתה מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה מי מהם ישא בעלות ההטמנה, הרי שאז מוטלת על התובעים החובה לבצע את ההטמנה ולהקטין את נזקיהם, ולאחר מכן לתבוע את עלות ההטמנה מן הנתבעת. אך כאמור, התובעים בחרו שלא להטמין את הצינורות בקרקע ועקב כך נגרמו להם, לטענתם, נזקים. 3. מכיוון שכך, אני סבור שהנתבעת קיימה את חובתה ונתנה לתובעים את הייעוץ הנכון - הטמנת הצינורות בקרקע - אך התובעים, משיקוליהם, בחרו שלא ליישם פתרון זה באופן מיידי. לכן, מסקנתי היא שהנתבעת לא התרשלה כלפי התובעים. 4. אפילו הייתי מגיע למסקנה הפוכה וקובע שהנתבעת התרשלה כלפי התובעים, גם אז נבצר ממני לפסוק לתובעים את נזקם. הנזקים להם טוענים התובעים הם נזק ישיר הנובע מאובדן פרי, שכר טרחת השמאי ועגמת נפש, ריצות, בזבוז זמן, ריבית חובה בבנק וכיוצא בזאת - כפי שנסחו בכתב תביעתם. מטעם שני הצדדים הוגשו חוות דעת שמאיות, אלא ששתי חוות הדעת מבוססות על ממוצעים שונים, השאובים מנתוני מועצת הפירות. התובעים לא המציאו כל נתון באשר להכנסותיהם בשנים שקדמו לשנת 1996 ובשנים שלאחר מכן, על מנת שניתן יהיה לבצע חישוב נכון של הנזקים הממשיים שנגרמו להם. עוד בשאלון שהוגש לתובעים על ידי הנתבעת, הם נשאלו באשר לתנובות החלקה בשנת הנזק הנטען, בשלוש השנים שלפני כן ובשנה שלאחר שנת הנזק. כמו כן, הם נשאלו באשר לפדיון, הוצאות הגידול והרווחים המדווחים באותן השנים. תשובתם של התובעים היתה "אינני יודע, אינני זוכר, לא עלה בידינו לאתר מסמכים". התובע מס' 2 העיד, בעמ' 24 שורות 10-11 לפרוטוקול, כי לא פנה למועצת הפירות לקבל דו"חות באשר לכמות הפרי ששיווק בכל שנה. התובע 3 העיד, בעמ' 6 שורות 12-16, כדלקמן: "ממועצת הפירות אני מקבל דיווח מדויק כמה פרי קיבלו ממני ובכמה הוא נמכר. אני מקבל דו"ח כתוב. לא מצאנו את המסמכים הללו במזכירות אצלנו, היתה שריפה. אתה ביקשת מאיתנו מסמכים כאלה בקשר לשלוש שנים לפני האירוע, לשנת האירוע ולשלוש שנים שלאחר מכן. לא פניתי למועצת הפירות כדי לבקש העתקים. אין לי מידע אחר באשר לכמויות היבולים בשנים הללו. " השמאי מטעם התובעים העיד כי אין בעיה לקבל תעודות כאלה ממועצת הפירות. על התובעים מוטלת החובה להוכיח את נזקם. מן העדויות האמורות עולה במפורש כי הם יכולים היו לעשות זאת על ידי פניה למועצת הפירות, וזאת מאחר ובמזכירות המושב ארעה שריפה והמסמכים נשרפו, אך התובעים בחרו שלא לעשות כן והמומחה מטעמם הסתמך על ממוצע ארצי, שאין אני יכול לדעת עד כמה הוא נכון לגבי התובעים. גם שמאי זה העיד כי אין לו מושג מה היתה כמות היבול במטע הנדון. בנוסף לכך העיד התובע מס' 3, בעמ' 6 שורה 11 לפרוטוקול: "כשאני מוכר בשוק המקומי, אני פותח דוכן ומוכר את הפרי שלי." אביו, התובע מס' 2, סתר את דברי בנו והעיד במפורש, בעמ' 24 שורה 12: "לשאלתך אם אני או מישהו מהילדים עשינו דוכן למכור רימונים, אני משיב אף פעם." בענין זה אני מעדיף את עדותו של התובע מס' 3 על עדותו של התובע מס' 2, מאחר ואין אדם משים עצמו רשע. אם בחר תובע זה להעיד על מכירות בשוק המקומי, דבר הפוגע בתביעתו, הרי שיש להאמין לו. השמאי מטעם התובעים העיד כי אילו היה יודע על מכירות עצמאיות בשוק המקומי, היה משנה את חוות דעתו. המסקנה היא, שהתובעים יכולים היו על נקלה להוכיח את נזקיהם הממשיים, אך בחרו להגיש חוות דעת שמאית, המתבססת על ממוצעים ארציים, שאין לדעת עד כמה הם רלוונטיים לגביהם. כלל יסוד בדיני הנזיקין הוא, שיש לפצות אדם על נזקיו הממשיים ועליו להוכיח בפועל נזקים אלה. התובעים יכולים היו, בפניה פשוטה למועצת הפירות, להשיג את המסמכים שנשרפו במזכירות המושב ולהוכיח את נזקיהם כדבעי. משבחרו שלא לעשות כן, הרי שמחדל זה רובץ לפתחם ולכן הם כשלו בהוכחת הנזק הממשי. שאר הנזקים להם טענו התובעים, למעט שכרו של השמאי, לא הוכחו כלל. 5. מאחר וקבעתי כי הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעים והתובעים לא הוכיחו את נזקם הממשי, הרי שאני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך-דין ומע"מ, בסכום כולל של 7,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. יבולחקלאות