להלן פסק דין בתביעת פיצויים בגין טעות בכתבה בעיתון: פסק דין 1. התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה בגין לשון הרע על סך של 100,000 ₪, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שביום 15.04.05 פורסמה כתבה, במקומון המכונה "עליתון" המפורסם בנתיבות מידי שבוע (להלן: "המקומון"), הסוקרת בצורה מוטעית את הכרעת הדין שניתנה בעניינו של התובע בתיק פלילי 1676/03 שניתנה ע"י כב' השופט ג. טהר לב, בבית משפט השלום בבאר-שבע, ובמקום לציין שלתובע אין עבר פלילי קודם, והוא זוכה מהאשמות המיוחסות לו - צויין בטעות שהתובע הורשע בדין ונגזר עליו מאסר בן 8 חודשים בפועל, מאסר מותנה, פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה, צויין בטעות כי נתפס אצלו סם מסוג הרואין ויש לו עבר פלילי מכביד, וכי במועד כתיבת הכתבה מרצה התובע עונש של 21 חודשי מאסר בפועל. 2. הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הינו הבעלים, העורך והמוציא לאור של המקומון, והנתבע מס' 2 - היה כתב במקומון, אשר כתב את הכתבה נשוא התובענה. 3. להלן העובדות בהרחבה:- א. כנגד התובע הוגש כתב אישום המייחס לו שביום 01.12.02 בבית המאפה ברח' הרצל באופקים, תקף שלא כדין עובד הציבור שהוא רכז היחידה להונאה בכשרות של הרבנות הראשית במחוז הדרום, בכך שאחז אותו בחזהו ודחף אותו, בעת שעובד הציבור הגיע למקום כדי לערוך ביקורת כשרות. כמו כן, נטען בכתב האישום, כי התובע איים בפגיעה שלא כדין בעובד הציבור, בכך שאחז במוט ברזל בידו ואמר לו, שאם לא ילך ישבור לו את ראשו, כל זאת בניגוד להוראות החיקוק, סעיף 381 (ב) (תקיפת עובד ציבור) וסעיף 192 (איומים) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. ב. ביום 05.04.05 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של התובע, לאחר שביהמ"ש שמע את כל העדים, נתן הכרעת דין מפורטת ומנומקת הפרוסה על פני כעשרה עמודים, וכבר בפתיח הכרעת הדין ציין כב' השופט טהר לב, בין היתר:- "החלטתי לזכות את הנאשם (הכוונה - לתובע - ע.ר.) מן האישום נגדו. באשר לאיום, הוא לא הוכח בפני ברמת ההוכחה, הנדרשת בפלילים. ובאשר לתקיפה, אמנם הוכח כדבעי שהנאשם דחף את המתלונן אך זאת תוך עשיית דין עצמי", כדי למנוע את השגת הגבול של המתלונן לבית המאפה. עובדת זיכויו של התובע ברורה ולא משתמעת לשני פנים והדברים מצויינים כאמור בפתיח הכרעת הדין, וביהמ"ש חוזר פעם נוספת, על תוצאת הזיכוי, בסיומה של הכרעת הדין ומציין בסעיף 8 להכרעת הדין:- "הריני מזכה את יצחק תורג'מן מהאישום נגדו נשוא תיק זה הן לעניין האיום והן לעניין תקיפת עובד הציבור". ג. ביום 15.04.05, כעשרה ימים לאחר מתן הכרעת הדין, פורסמה הכתבה נשוא התובענה, בה צויינו, בין היתר, הדברים הבאים:- "שופט בית משפט השלום בבאר שבע, גדליה טהר לב, גזר על יצחק תורג'מן בן 31 מאופקים 8 חודשי מאסר בפועל באשמת תקיפת הרב יעקב אבורמד, רכז יחידת ההונאה בכשרות של הרבנות הראשית במחוז הדרום...". עוד צויין בכתבה, כי במועד אחר, בחודש מאי 2002, כאשר התובע היה עצור בתחנת המשטרה באופקים "נתפס אצלו סם מסוג הרואין במשקל 1.5 גרם. השופט החליט לזכות את הנאשם באשמת האיום במוט ברזל, כי לדעתו הדבר לא הוכח אך לעומת זאת הואשם כי תקף את אבורמד בכך שדחף אותו... התביעה ציינה כי לנאשם יש עבר פלילי מכביד הכולל מאסרים בפועל ומאסרים מותנים ובשל כך הוא מרצה כיום 21 חודשי מאסר בפועל. כאמור, השופט גזר עליו 8 חודשי מאסר בפועל ו - 6 חודשים על תנאי למשך שלוש שנים אם יחזור על עבירה מסוג זה. כעת הוא מרצה 12 חודשים ואם נוסיף עוד 8 בסך הכל יהיה 20 חודשים. כך נגזר עליו 18 חודשי פסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה מכל סוג שהוא". ד. אין מחלוקת שהעובדות המצויינות בכתבה - אינן נכונות. התובע לא הורשע בעבירות המיוחסות לו, אין לו הרשעות קודמות [למעט הרשעה אחת לפני 14 שנים של בית דין צבאי], הוא לא ריצה תקופת מאסרים בפועל, לא נתפס אצלו כל סם והוא לא נפסל מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה. ה. בטרם הגשת התובענה, פנה התובע לנתבעים והנתבעים לא השיבו לפניותיו. ו. כשנה לאחר פרסום הכתבה, פורסמה הודעת התנצלות [בגליון של המקומון שפורסם ביום 31.03.06] שכותרתה "הודעת תיקון והבהרה", שם נאמר, בין היתר, כי בידיעה הקודמת בנוגע לתובע "נפלו לצערינו טעויות רבות. לאחר בדיקה נוספת אנו מבקשים לתקן ולהבהיר כדלקמן: נגד יצחק תורג'מן הוגש כתב אישום באשמת תקיפת עובד ציבור ואיומים, כב' השופט ג. טהר לב זיכה את יצחק תורג'מן מכל האשמות נגדו... יצויין כי מעולם לא הוטל על תורג'מן עונש מאסר, מאסר בפועל או על תנאי, תורג'מן מעולם לא השתמש בסמים מכל סוג שהוא, מעולם לא הוטל עליו עונש פסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה, בניגוד לפרסום השגוי בעיתון. אנו מביעים צער בפני תורג'מן אם נפגע מהפרסום השגוי ומתנצלים בפניו". לכאורה, מדובר בהודעת התנצלות מלאה וכנה, ואולם אם מעיינים בהודעת ההתנצלות המלאה, נראה כי גם בה עולה נסיון נוסף לנגח את התובע עם כתב אישום אחר, שהוגש נגדו בעניין אחר, ושאין לו קשר להכרעת הדין אשר עליה נסובה הכתבה המקורית, וראה הדברים הנוספים שצויינו בהודעת ההתנצלות:- "בכתב אישום נוסף נגד תורג'מן על תקיפת שוטר, כתב אישום זה תוקן ובמקום אישומים אלה, שונה כתב האישום להפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בכתב אישום זה אישר כב' השופט ד. מגד הסדר טיעון, תורג'מן לא הורשע ונדרש לחתום על התחייבות להמנע במשך שנה מלעבור עבירת אלימות". סבורני כי עניין זה התוסף להודעת ההתנצלות - שלא לצורך, ונראה שיש בו אף משום קנטור התובע. ז. ביום 03.12.06 הגיש התובע את כתב התביעה כנגד שני הנתבעים וטען, בין היתר, כי הנתבעים עשו שימוש בלתי הוגן בכח הרב האצור בידי המקומון, כל זאת על גבו של התובע, ומאינטרסים כלכליים של פרסום, אשר הניעו אותם לפרסם את הכתבה, אשר המרחק בין הנטען בה לעובדות האמיתיות הוא כמרחק שמיים וארץ וזאת מבלי שהיתה לתובע אפשרות להתגונן מפני פגיעה בשמו הטוב לאחר שהנתבעים נמנעו מלפנות לתובע ולקבל את תגובתו, בטרם פרסום הכתבה. התובע טוען עוד כי בסמוך לתקופת הפרסום הוא עמד להינשא והפרסום גרם לו נזק תדמיתי חמור ובלתי הפיך. כמו כן נטען כי עקב הפרסום נוצרה מציאות חדשה, בה פונים לתובע גורמים עברייניים שעיסוקם בסחר בסמים, מתוך הבנה שהדברים שנכתבו בכתבה הם אמת. התובע מוסיף וטוען כי בהתנהגות הנתבעים יש משום זדון וכוונה רעה. ח. הנתבע מודה בכתב ההגנה שהגיש מטעמו, כי הוא הבעלים, העורך והמוציא לאור של המקומון, אשר פרסם את הכתבה, הכחיש את מרבית הטענות המיוחסות לו, טען שהוא כלל לא מכיר את התובע, מעולם לא ראה אותו, ומכאן שלא יכולה להתקבל טענת זדון. הנתבע טען עוד כי הכתבה נכתבה על ידי הנתבע מס' 2, במסגרת תפקידו בעיתון וכי הנתבע לא יכל לדעת שבידיעה יש לשון הרע וכי לא היתה לו כל כוונה לפגוע בתובע. נטען עוד כי הפרסום נעשה מתוך מניעים טהורים ובתחום הסביר של דיווח עיתונאי רגיל. כמו כן טען הנתבע כי בפרסום היה עניין ציבורי ונעשה בתום לב. ט. הנתבע מס' 2 לא הגיש כתב הגנה, מכאן שביום 12.02.08 ניתן כנגדו פסק דין על פי העתירות שבכתב התביעה, בתוספת שכ"ט עו"ד עפ"י התעריף המומלץ וכן הוצאות האגרה ששולמו בפועל. לאור כך שהסתיים הדיון בעניינו של הנתבע מס' 2, פסק דין זה מתייחס אך ורק לנתבע מס' 1. י. בהחלטה שניתנה ביום 22.01.08 אישר ביהמ"ש את הסכמת הצדדים, לפיה הדיון יתקיים על דרך הפשרה [במתכונת שהוסכמה ונרשמה בעמ' 6 לפרוטוקול בישיבת יום 27.11.07], וכי פסק הדין ינתן על יסוד כתבי הטענות, המסמכים וטיעוני הצדדים, כאשר הסכום המקסימלי שיפסק לחובתו של הנתבע יעמוד על סך של 25,000 ₪. כמו כן נקבע כי ביהמ"ש יכריע בנפרד בשאלת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. ביהמ"ש איפשר לבעלי הדין להגיש תיקי מוצגים, ובעלי הדין השמיעו טיעוניהם בעל פה, והנתבע, הוסיף גם טיעונים בכתב. 4. השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם בנסיבות העניין קמה לנתבע הגנת תום הלב. המחוקק, בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") סבר שישנם מצבים, שהוגדרו "פרסומים מותרים", ושבהם קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בהתבטאות חופשית, עד שכל התבטאות באותן נסיבות צריכה להיות מוגנת מפני תביעת דיבה, ולא משנה מהם כוונותיו של המפרסם. כן קבע המחוקק, כי ישנם מצבים נוספים שבהם קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בהתבטאות חופשית, אשר עשויים להצדיק מתן הגנה למפרסם למרות שהפרסום לא היה אמת. אולם, מאחר ואינטרסים אלה אינם חזקים כמו האינטרסים המוגנים בסעיף 13 לחוק, ניתן יהיה להצדיק החלת ההגנה על הפגיעה ההכרחית בשמו הטוב של אדם, רק אם באותו פרסום יהיה מרכיב נוסף והוא שהפרסום נעשה "בתום לב". הרעיון של תום הלב בא לידי ביטוי בסעיף 15 לחוק, המונה 12 נסיבות שבהן יהיה פרסום מוגן אם נעשה בתום לב, לדוגמא אם המפרסם לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע [סעיף 15(1) לחוק]. הכלל הוא שנתבע ייהנה מהגנת סעיף 15 לעיל בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא שהנתבע עשה את הפרסום בתום לב. והתנאי השני הוא שהנתבע יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מ - 12 הנסיבות הקבועות בסעיף 15. יצוין כי רשימת ההגנות המובאות בסעיף זה היא רשימה סגורה. 5. כאמור, נטל הוכחתה של כל אחת מהגנות תום הלב מוטל על הנתבע. ולכן מוטל עליו להוכיח כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות המצוינות בסעיפים הקטנים שבסעיף 15 לחוק וגם כי עשה את הפרסום ב"תום לב". יחד עם זאת, הנתבע יוכל להוכיח את מרכיב "תום הלב" בצורה עקיפה באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16 (א) לחוק. ס' 16 בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 קובע: "16. נטל ההוכחה (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15". סעיף 16 לחוק קובע שתי חזקות, שאינן חזקות חלוטות: אחת לעניין קיומו של "תום הלב" [סעיף 16 (א)] והשנייה לעניין העדרו [סעיף 16 (ב)]. מחד גיסא, כאשר הנתבע מוכיח שעשה את הפרסום בנסיבות שבהן עומדת לו החזקה הקבועה בסעיף 16 (א), עדיין יכול התובע לסתור את החזקה ולהוכיח כי הפרסום לא נעשה בתום לב, והוא יכול לעשות כן למשל באמצעות הוכחת קיומן של אחת החלופות שבסעיף 16 (ב) [ראה א, שנהר. דיני לשון הרע, 1997, 256]. ראה לעניין זה ת"א (תל-אביב-יפו) 59419/05, רו"ח עגיב רפאל נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ואח' תק-של 2007(2), 1692 ,עמ' 1705: "סעיף 16 (ב) לחוק קובע חזקה, לפיה המפרסם עשה את הפרסום שלא בתום לב אם התקיימה אחת משלוש נסיבות חלופיות. הנטל מוטל על התובע להוכיח את הנסיבות המפורטות. די שהתובע יוכיח כי הפרסום נעשה באחת מהנסיבות לסעיף 16 (ב) כדי להעמיד את הנתבע כמי שעשה את הפרסום שלא בתום לב". לחזקות שבסעיף 16 לחוק ישנה חשיבות רבה בעניין נטל הוכחת "תום הלב" המהותי. הכלל הוא שנטל הוכחת יסוד "תום הלב" מוטל על המפרסם. כאשר קמה למפרסם החזקה שבסעיף 16 (א), עובר הנטל אל התובע, ואם כפות המאזניים בשאלת תום הלב יהיו מאוזנות, יפסוק בית המשפט לטובת המפרסם. כאשר קמה החזקה הקבועה בסעיף 16 (ב) חוזר נטל הוכחת יסוד תום הלב אל המפרסם, אפילו אם הוכחו הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16 (א). בנסיבות העניין סבורני, כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח את היסוד האמור בסעיף 16 (א) לחוק שכן ניתן לקבוע שהפרסום המוטעה היה כה בוטה וקיצוני עד כדי כך שהוא "חרג מתחום הסביר באותן נסיבות". בנוסף לכך, גם אם הנתבע היה עומד בנטל להוכיח את היסודות האמורים בסעיף 16 (א) לחוק, הרי שבענייננו חל סעיף 16 (ב) לחוק אשר יוצר חזקה לפיה הפרסום נעשה "שלא בתום לב" שכן התובע עמד בנטל להוכיח ש"הדבר שפורסם לא היה אמת והוא (הכוונה לנתבע) לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא" [סעיף 16 (ב) (2)]. 6. מן הכלל אל הפרט, אחר שבחנתי את כל מה שהובא בפני, עיינתי בכתבה שפורסמה ובהודעת ההתנצלות - הרי שלא ניתן לקבוע שחלה בענייננו "הגנת תום הלב". הפרסום, בנסיבות העניין, היה מוטעה באופן כה קיצוני ובוטה עד כד כך שהוא חרג מתחום הסביר. הנתבע שהינו הבעלים, העורך והמוציא לאור של המקומון - לא יכול להסיר מאחריותו להתרחשות הפרסום המוטעה, כאשר בידיו השליטה, היכולת והאפשרות למנוע את הפרסום, באמצעים פשוטים ויעילים, ודי בכך שהיה טורח לעיין בהכרעת הדין, וגם אם לא עשה כן - יכל למנוע את הפרסום אם היה טורח לבקש את תגובתו של התובע, בטרם פורסמה הכתבה. כאמור, ניתן היה לנקוט בפעולות פשוטות יחסית לבדיקת אמיתות האמור בכתבה - ומשלא בוצעו פעולות אלה - אין לנתבע להלין אלא על עצמו. הנתבע איננו יכול לפטור עצמו מאחריות בטענה כאילו האמין שתוכן הכתבה נכון וסמך על הכתב (הנתבע מס' 2), מאחר ובנסיבות העניין יכל הנתבע לבדוק את אמיתות הדברים לפני הפרסום. סיכומו של דבר ניתן לקבוע שלמרות שלא הוכחה כוונה רעה או כוונת זדון מצד הנתבע, הרי שלנתבע לא עומדת הגנת "תום הלב". 7. לעניין הנזק יש לקחת בחשבון שהפרסום המוטעה גרם לתובע נזק תדמיתי ממשי ורציני. אין חולק שהמקומון מופץ בנתיבות, אופקים (מקום מושבו של התובע), שדרות ומושבים סמוכים, ולא צריכה להיות מחלוקת בדבר פגיעה ממשית בשמו הטוב של התובע, שנגרמה בעקבות פרסום הכתבה, במיוחד כאשר הפרסום נעשה ביישוב קטן בו האחד מכיר את השני. לציין עוד כי התובע טען בפני כי הפרסום המטעה בוצע בסמוך לפני נישואיו לבחירת לבו ונראה שגם עניין זה העצים את נזקיו. 8. לאור האמור לעיל, אחר שעיינתי בכתב התביעה, בכתב ההגנה, במסמכים, בסיכומי בעלי הדין בפני, בטענות שהעלה הנתבע בכתב - בשים לב לטענות שהועלו על ידי בעלי הדין ולרמת הפירוט והביסוס של גרסאותיהם, ובהתחשב בנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, ומכח הסמכות להכריע במחלוקת על דרך הפשרה, אני מחליט לחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובע סך של 22,000 ₪. בנוסף לאמור לעיל, ובהתחשב בדרך ניהול התובענה, אני מחליט לחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובע את הוצאות האגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ. על הסכומים שנפסקו יחולו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 9. בשולי הדברים, אבקש לציין את הערכתי לבעלי הדין על שהשכילו להגיע להסכמה דיונית, לפיה התובענה תתברר על דרך של סעיף 79 א' לחוק, בדרך יעילה ומהירה ובאווירה עניינית. 10. מזכירות ביהמ"ש תשגר עותק פסק הדין לבעלי הדין. עיתונות