החלטה 1. העוררת, ילידת 1933, מבססת את עררה על הטענה לגירושה מדמנישט לרומאן שברומניה. השתלשלות הערר וסמכות הדיון 2. תביעתה של העוררת מיום 30.4.00, אשר נסמכה אך ורק על הטענה בדבר תנאי מחייה קשים, נדחתה על ידי המשיבה בשנת 02', בנימוק כי אין בתביעתה זו כדי להוות שלילת חופש במובן סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. 3. ביום 9.11.05 פנתה העוררת אל המשיבה בבקשה לדיון מחדש בעניינה בנימוק כי בתביעתה הקודמת ציינה כי הגיעה מרומאן אך למעשה נולדה בדמנישט וגרה שם עם משפחתה מספר שנים עד שגורשו לרומאן. משכך ביקשה להחיל את הלכת גרנות בעניינה. פנייה זו נדחתה על ידי המשיבה ביום 18.12.05 בנימוק כי מאחר ולא טענה לגירוש כלשהו בתביעתה, אין מקום לשוב ולדון בעניינה. 4. בינואר 06' פנה ב"כ העוררת אל המשיבה והגיש בשם העוררת תביעה חדשה, לטענתו מבלי שידע כי העוררת הגישה בעבר תביעה אשר נדחתה. בתגובה הבהירה המשיבה כי מאחר ועניינה של העוררת נדון בפניה ונדחה, אין מקום לשוב ולדון בעניינה בהיעדר ראייה חדשה. 5. אין בידנו לקבל גישה זו של המשיבה, לאור האמור להלן: לאחר דחיית תביעתה, שבה ופנתה העוררת אל המשיבה, וביקשה לחדש הטיפול בתביעתה לאור הלכת גרנות. במועד זה העלתה טענה חדשה לפיה גורשה עם משפחתה מדמנישט לרומאן. בקשה זו נדחתה בנימוק כי אין מקום להחיל את הלכת גרנות בעניינה מאחר ובעבר לא טענה לגירוש כלשהו. בכך שגתה המשיבה. כאשר המדובר בעילת נרדפות חדשה אשר העלתה העוררת בעניינה, היה על המשיבה לדון בטענה לגופה, לענין עצם הגירוש, ללא צורך להידרש לשאלת קיומה או היעדרה של ראייה חדשה. לגופו של הערר- עילת הנרדפות: 6. לטענת העוררת, בשנת 41' גורשה יחד עם בני משפחתה (הוריה, שלושת אחיה וסבה) ו-12 משפחות נוספות מהכפר דמנישט אל רומאן. כאשר נשאלה מדוע לא ציינה את אירוע הגירוש עת פנתה למשיבה, השיבה כי לא מצאה לנכון לעשות כן מאחר ולא סברה כי נחוץ לפרט אירוע זה. מאחר ובעת הדיון בעניינה טענה העוררת כי שני אחיה מוכרים כנכים על ידי המשיבה, דחינו את מתן ההחלטה בעניינה על מנת שיומצאו לנו תיקי האחים. 7. עיון בתיקו של האח, מר לרנר שמואל ז"ל, אינו מלמד דבר לענין הגירוש. מעיון בתיק האחות, הגב' סלומון רחל, עולים דברים והיפוכם: בעדותה בפני המשיבה מיום 5.5.70, טענה האחות כך: "הלכתי לבית הספר בדמינישטה שעל יד רומן וגם הורי עברו לשם... היינו במשך שבע שנים. אחר תקופה זו חזרו הורי ובני המשפחה חזרה לרומן" (עמוד 1. הדגשה שלנו). ובהמשך (עמוד 2): "כשחזרנו לרומן לא היה לאבי עוד החנות המכולת וזה היה בשנת 1939" (הדגשות שלנו). בתביעתה משנת 1998 מספרת האחות (ס' 7 לתביעה): "עקב מוצאו הרוסי (של האב - תוספת שלנו) נאלצנו לברוח חזרה לרומן העיר הגדולה, כדי להיבלע בהמון הגדול". כל האמור לעיל, מוביל למסקנה כי העוררת ומשפחתה לא גורשו מדמנישט. אולם, האחות מסרה עדות נוספת בפני המשיבה, מיום 14.1.71. בהודעה זו, בעמוד 4, נאמר כך: "לפני המלחמה גרנו בכפר דמינשט על יד רומן. כאשר יהודי הכפרים גורשו משם עברנו לגור ברומן" (הדגשה שלנו). בהמשך מציינת האחות: "לאחר שגורשתי מדמינשטי לא קבלו יהודים לבית הספר" (הדגשה שלנו). אכן, דברים והיפוכם. לאמור לעיל יש להוסיף, מחד גיסא, שאין ראיה לקיומו של גירוש מדמנישט ומאידך גיסא כי לפי התיעוד ההיסטורי יהודי הכפרים במחוז גורשו לרומן בשנת 41' וכי בדמנישט היה מספר קטן של משפחות יהודים, כך שהעדר התיעוד אינו מהותי. עוד יש לזכור כי האחות ביססה תביעתה על הטענה לביצוע עבודות כפיה, שכן גירוש לא היווה עילת נרדפות בשנות השבעים, ועל כן יש לתת יתר משקל למינוח "גירוש" בו השתמשה כמשיחה לפי תומה. 8. לאור האמור לעיל, לאחר ששמענו את העוררת והתרשמנו ממנה לחיוב וכאשר עוד בתביעתה לגרמניה ציינה כי נולדה בדמנישט, עמדה עורת בנטל המוטל עליה. 9. סוף דבר - הערר מתקבל. התגמול ישולם ממועד העלאת הטענה החדשה בדבר הגירוש, נובמבר 2005. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד. פיצוייםניצולי שואה