פסק דין מבוא: 1. זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהוגשה על ידי התובעת, ילידת 1949, אשר לטענתה נגרמו לה בתאריך 8/1/01 במהלך עבודה במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל המנוהל על ידי מדינת ישראל (להלן: "הנתבעת") עת שהרימה חולה מהרצפה למיטתו ונפגעה בגבה. 2. התובעת החלה עבודתה בבית החולים לבריאות הנפש בטירת הכרמל כעובדת כוח עזר בשנת 1979 ובזמנים הרלבנטיים לתביעה עבדה במחלקה פסיכוגריאטרית במוסד. 3. ב"כ הצדדים הסכימו להעמיד את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת על שיעור של 5% נכות לצמיתות. 4. בישיבות ההוכחות שהתקיימו ביום 8/1/07 וביום 25/2/07 נשמעה עדותם של התובעת, מר פתחי עבד אל רחמן, מר ארנון בנסקי וגב' טל דרורי. כן צורפה לתיק ביהמ"ש תעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, אגף נפגעי עבודה, שכלל גם צילום תיק הפגיעה והנכות. טענות הצדדים בתמצית: 5. התובעת טוענת כי הנתבעת חבה כלפיה הן ברשלנות, הן בגין הפרת חובת זהירות והן בגין הפרת חובות חקוקות בשל אי דאגתה של הנתבעת לתנאי עבודה בטוחים ושיטות עבודה בטוחות. כן טוענת התובעת כי הנתבעת חבה כלפיה בגין אי מתן הדרכות ביחס לשיטות עבודה בטוחות. התובעת טוענת כי אין מקום לייחס לה כל רשלנות תורמת בנסיבות העניין ועל כן על הנתבעת לפצות את התובעת בגין כל נזקיה. 6. הנתבעת טוענת כי לא ניתן לקבל את גרסתה המאוחרת של התובעת לקרות התאונה. לדברי הנתבעת ביצעה התובעת עבודה שגרתית אותה נהגה לבצע והיתה מתורגלת ומיומנת בביצועה. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה הכשרה בטיחותית בעבודתה ככוח עזר הן במסגרת הדרכות והן במסגרת עבודתה המעשית. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובעת ידעה כי לצורך הקמת חולה עליה לקבל עזרה וגרסתה המאוחרת לפיה פנתה לקבל עזרה וזו לא הושטה לה הינה גרסה כבושה ואילו אכן היתה התובעת פונה לקבל עזרה זו היתה מושטת לה. הנתבעת טוענת כי בנסיבות העניין יש לדחות את התביעה ואולם, לחילופין, ובמידה ותביעת התובעת תתקבל - יש להשית על התובעת אשם תורם בשיעור משמעותי שלא יפחת מ-50%. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי טענות התובעת לעניין נזקיה מוגזמות וזאת בפרט לנוכח העובדה שהנכות הרפואית הצמיתה המוסכמת עומדת על שיעור של 5% בלבד. נסיבות התאונה - גרסת התובעת ביום התאונה: 7. בתאריך 8/1/01, ביום התאונה, מסרה התובעת במסגרת הודעה ראשונה לנפגע בעבודה גרסה בדבר פגיעתה כדלקמן: "לדבריה היום בזמן עבודתה לאחר הרמת חולה חשה כאבי גב תחתון". 8. במסגרת הודעה שהוגשה על ידי התובעת למוסד לביטוח לאומי ביום 28/2/01 תיארה התובעת את נסיבות הפגיעה כדלקמן: "בשעה שעזרתי למטופל לקום מהרצפה הרגשתי מן קליק בגב תחתון". 9. בתאריך 22/5/01 נגבתה מהתובעת הודעה על ידי המוסד לביטוח לאומי ובה מסרה התובעת גרסה מפורטת לנסיבות התאונה כדלקמן: "... באותו היום כשנתפס לי הגב אני עבדתי משמרת בוקר משעה 07:00 עד 15:00 הייתי צריכה לעבוד. כשהגעתי בבוקר לא כאב לי הגב והרגשתי טוב. בערך בשעה 10:00 אחד המטופלים במחלקה ב' שכב על הרצפה על מזרון וכשהגיעה המנקה לחדר של המטופל המנקה ביקשה ממני להרים את המטופל למיטה. לא היה מישהו מהצוות פנוי לעזור לי ובגלל זה ביקשתי מאחד המטופלים שהוא חזק... לעזור לי ואני והמטופל... הרמנו ביחד את המטופל הסיעודי ששכב על המזרון והושבנו את המטופל על המיטה שלו וזה מטופל שתמיד מנסה לרדת מהמיטה בגלל זה אנחנו משכיבים את המטופל על מזרון על הרצפה ואחרי שהשכבתי את המטופל על המיטה והכל היה בסדר ולא כאב לי כלום המטופל ניסה להסתובב במיטה וליפול עוד פעם ואז מה שעשיתי דחפתי את המטופל בזמן שהמטופל שוכב על המיטה בעצמי את המטופל לאמצע המיטה ובכלל לא התכופפתי ולא הפעלתי כח חזק על עצמי... והרגשתי כמו קליק בגב". בעמ' 2 להודעה ציינה התובעת כי: "... אף אחד מהצוות לא היה עד בזמן שנפגעתי" ובעמ' 3 חזרה התובעת וציינה כדלקמן: "... בזמן שהתחילו כאבי הגב לא השקעתי הרבה מאמץ פיזי כי דחפתי קצת את החולה על המיטה ואני הייתי רגילה כל יום לעבודה פיזית הרבה יותר קשה". גרסת התובעת בכתב התביעה: 10. התובעת תיארה את נסיבות התאונה בסעיף 4 לכתב התביעה כדלקמן: "בתאריך 8.1.01, הגיעה התובעת למחלקה, שם מצאה מטופל בשם גולדנברג אריה יושב על הרצפה. התובעת עזרה לו לקום והשיבה אותו על מיטתו. המטופל ניסה לזרוק את עצמו מהמיטה. התובעת ניסתה לדחוף אותו אל המיטה כך שיהיה בתנוחה בטוחה ולא ייפול אל הרצפה. תוך כדי דחיפתו הרגישה בכאבים עזים בגב". גרסת התובעת בתצהיר עדותה מיום 6/4/06: 11. התובעת מפרטת את נסיבות אירוע התאונה בתצהירה מיום 6/4/06 כדלקמן: "5. ביום 8.1.01 עם הגיעי לעבודתי בבוקר במחלקה הפסיכוגריאטרית בביה"ח, מצאתי מטופל בשם אריה גולדנברג כשהוא שוכב על מזרון שעל הרצפה, מאחר והחולה היה זורק עצמו מן המיטה ולכן הונח בלילה על מזרון ברצפה. 6. מאחר וכל האחים במשמרת היו עסוקים ניסיתי יחד עם מטופל מהמחלקה להרים את מר גולדנברג למיטה, הוא ניסה לרדת ואני דחפתי אותו כדי שהוא לא יפול מהמיטה ונאלצתי להפעיל כוח רב כדי להניחו בתנוחה בטוחה על מיטתו". גרסת התובעת בתצהיר עדותה מיום 10/7/06: 12. בסעיף 3 לתצהירה המשלים העלתה התובעת גרסתה לתאונה כדלקמן: "3. ביום 8.1.01 עם הגיעי לעבודתי בבוקר במחלקה הפסיכוגריאטרית בביה"ח, מצאתי מטופל בשם אריה גולדנברג כשהוא שוכב על מזרון שעל הרצפה, מאחר והחולה היה זורק עצמו מן המיטה ולכן הונח בלילה על מזרון ברצפה. מאחר וכל האחים במשמרת היו עסוקים ועל אף בקשתי, שיבואו לעזור לי, הם לא באו לעזור לי, אלא ביקשו ממני שאני אעזר באחד המטופלים, שהיה עובד עם שכר. ניסיתי יחד עם מטופל מהמחלקה בשם אטיאס, להרים את מר גולדנברג למיטה, הוא ניסה לרדת ואני דחפתי אותו כדי שהוא לא יפול מהמיטה ונאלצתי להפעיל כוח רב כדי להניחו בתנוחה בטוחה על מיטתו. במהלך הפעולה חשתי לפתע כאב חד בגב התחתון אשר הקרין לרגל ימין". גרסת התובעת במסגרת עדותה בביהמ"ש: 13. בחקירתה הנגדית תיארה התובעת את נסיבות האירוע כדלקמן (עמ' 13 לפרוטוקול): "ש. את אומרת שגולדברג שכב על הרצפה על מזרון והרמתם אותו. איך הרמתם אותו? ת. מתחת לבית השחי. עזרנו לו והשכבנו אותו על המיטה. הושבנו אותו לפני כן על המיטה ואחר כך בעדינות השכבתי אותו. ש. כל אחד מכם הרים אותו מתחת לבית השחי? ת. כן. ש. אם אני מבין נכון, הושבתם אותו קודם כל על המזרון והוא יכול היה לעמוד על הרגליים. הוא עמד על הרגליים ואז הנחתם אותו על המיטה ואז הרמת את שני הרגליים שלו... ת. קודם הושבתי אותו, אחר כך הנחתי לו את הראש ושנינו הרמנו לו את הרגליים. הוא כיפף את הברכיים להפיל את עצמו ואני פשוט דחפתי את הברכיים שלו כדי שהוא לא יפול ואז הרגשתי כאב בגב". ניתוח גרסאות התובעת ביחס לנסיבות התאונה: 14. משלל גרסאות התובעת ביחס לנסיבות התאונה הנטענת עולה כי למעשה על רקע פניית מנקה לתובעת החליטה התובעת על דעתה להרים מטופל ששכב על מזרון למיטתו. מגרסת התובעת עולה כי לא היתה כל דחיפות טיפולית או סיעודית להרים את החולה למיטתו, שכן החולה הונח עוד במשמרת קודמת על מזרון על הרצפה על מנת למנוע נסיונות חוזרים של המטופל ליפול ממיטתו ולמעשה פעלה התובעת להרמת החולה מהרצפה על רקע פניית המנקה בלבד. 15. לא ראיתי לקבל את טענת התובעת אשר הועלתה לראשונה בתצהירה המשלים מיום 10/7/06 לפיה פנתה תחילה לעזרת האחים שיעזרו לה בהרמת החולה ואלה לא שעו לפנייתה שכן היו עסוקים ועל כן נאלצה לפנות למטופל אחר שיסייע לה בהרמת החולה. התובעת הגישה תצהיר נסיבות מפורט שלושה חודשים טרם הגשת התצהיר המשלים ומילה וחצי מילה בקשר לפנייתה לעזרת האחים העובדים במחלקה לא נטענה במסגרתו. קשה להלום כי פרט כה מהותי יישמט מתצהיר נסיבות מפורט שהוגש על ידי התובעת ביום 6/4/06 וימצא ביטויו לראשונה בתצהיר משלים שהוגש על ידה בתאריך 10/7/06 ולאחר שחלפו כחמש שנים ממועד התאונה. יתר על כן, גרסה זו של התובעת ביחס לפנייתה לעזרת האחים של המחלקה לא מצאה גם ביטויה במסגרת ההודעה שנגבתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מהתובעת כחמישה חודשים לאחר האירוע עת שהאירועים הנוגעים לנסיבות פגיעתה אמורים היו להיות חקוקים היטב בזכרונה. מהאמור עולה, איפוא, כי התובעת נטלה יוזמה עצמאית עת שבחרה להרים את החולה למיטתו ונעזרה לשם כך במטופל נוסף אשר ביצע עבודות שונות במחלקה. 16. הן מההודעה המפורטת שנגבתה מהתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי, הן בכתב התביעה, הן מתצהירי התובעת והן מחקירתה הנגדית עולה כי החולה ישב על המיטה, ראשו של החולה הונח על מיטתו ורגליו הורמו על המיטה והונחו עליה. תהליך הרמת החולה למיטתו הסתיים בלא שצויינו כל אירועים חריגים. יתר על כן, בהודעה שנגבתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ציינה התובעת מפורשות כי אחרי שהשכיבה את החולה במיטה "הכל היה בסדר ולא כאב לי כלום". לאחר שהחולה כבר שכב במיטתו כופף החולה את ברכיו ואזי לאחר שהתובעת דחפה את הברכיים של החולה שמעה התובעת "קליק" בגב והחלה חשה בכאבים. במסגרת ההודעה שנגבתה מהתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי ציינה התובעת מפורשות כי דחיפת ברכי החולה לא היתה כרוכה בהפעלת כוח פיזי משמעותי ו/או בהתכופפות ואף שבה וציינה בסוף הודעתה למוסד לביטוח לאומי כי בעת ביצוע הפעולה לא השקיעה הרבה מאמץ פיזי שעה שהינה מורגלת מדי יום בעבודה פיזית הרבה יותר קשה. אציין כי גם בסעיף 4 לכתב התביעה בתיאור נסיבות התאונה לא ציינה התובעת כי בעת דחיפת החולה נדרשה לכוח פיזי. הטענה בדבר הפעלת כוח רב כדי לשמור את החולה במיטתו הועלתה על ידי התובעת לראשונה בתצהירי העדות הראשית שהוגשו על ידה לביהמ"ש ביום 6/4/06 ו-10/7/06. טענה זו עומדת בסתירה להודעתה המוקדמת שנגבתה על ידי המוסד לביטוח לאומי ביום 22/5/01 והיא אף אינה מתיישבת עם תיאור נסיבות התאונה בחקירתה הנגדית שצוטטה לעיל (עמ' 13 לפרוטוקול) שעה שהתובעת בעדותה החופשית לא ציינה ולו ברמז כי נדרשה להפעיל כוח פיזי רב כנטען על ידה בתצהיריה. לאור האמור ראיתי, איפוא, לדחות את טענת התובעת לפיה נדרשה להפעיל כוח פיזי משמעותי לצורך דחיפת ברכי החולה בעת ששכב על מיטתו. בהקשר זה ראוי לציין כי מסעיף 7 לתצהיר הגב' טל דרורי, מנהלת הסיעוד של הנתבעת בשנת 2001, עולה כי החולה לא היה כלל כבד משקל, גובהו היה 1.76 מטר ומשקלו היה 51 ק"ג בלבד. 17. אוסיף ואציין כי לא ראיתי לייחס כל משקל לעדות העד פתחי עבד אל רחמן ביחס לנסיבות התאונה. מהודעת התובעת למוסד לביטוח לאומי עולה כי לא היו עדים לאירוע התאונה הנטענת על ידה ואף העד אישר בעמ' 31 לפרוטוקול כי לא היה נוכח בחדרו של המטופל, אלא בחדר אחר בו טיפל בחולה שחזר מטיפול בנזעי חשמל. גם בטופס הודעה שנגבתה ממר פתחי עבד אל רחמן ביום 26/12/03 ציין העד כי לא היה נוכח כלל בחדר בו ארעה התאונה הנטענת. יתר על כן, הגרסה שמסר העד בהודעתו מיום 26/12/03 אינה מתיישבת כלל עם גרסת התובעת ביחס לנסיבות התאונה ואף לא עם הגרסה שביקש למסור בביהמ"ש חרף העובדה שלא נכח באירוע. בהודעתו מיום 26/12/03 מסר העד פתחי עבד אל רחמן גרסה ביחס לנסיבות האירוע כדלקמן: "ביום האירוע אני הייתי בחדר אחר עם עוד אחות וקיבלנו חולה שחזר מבדיקת ECT (חשמל). לילי גרשון היתה בחדר ליד - זה היה בבוקר ועסקה בהורדת חולה מהמיטה לכסא גלגלים לקחת אותו לרחיצה". לאור האמור ומשגרסת העד מציינת כי האירוע ארע עת שהתובעת ביקשה להוריד חולה ממיטתו לכסא גלגלים על מנת לקחת אותו לרחיצה, גרסה אשר אינה מתיישבת כלל עם הגרסאות החוזרות ונשנות של התובעת, לא ניתן לייחס לעדותו כל משקל. 18. מן המקובץ עולה, איפוא, כי אירוע הפגיעה בגבה של התובעת התרחש עת שהתובעת דחפה ברכי חולה שהונח במיטתו וזאת בלא הפעלת כוח פיזי משמעותי כלשהו. עוולת הרשלנות: 19. אין חולק כי במערכת היחסים שבין עובד ומעביד קיימת חובת זהירות מושגית. במקרה שלפנינו השאלות שמתעוררות הן האם יכלה הנתבעת לצפות את אותו נזק שנגרם לתובעת בגבה והאם היתה הנתבעת צריכה כעניין של מדיניות משפטית ראויה לצפות את אותו נזק שהתרחש. התובעת לא הניחה כל תשתית ראייתית המעידה כי בדחיפת החולה אשר שכב על מיטתו היתה משום סכנה לגבה וזאת לכל הפחות כדי להניח כי נזק מסוג זה ניתן לצפיה מראש. כדי לבסס את הטענה כי הפעולה שננקטה על ידי התובעת אכן מהווה סכנה והינה מנוגדת לנוהלי עבודה תקינים, היה על התובעת לתמוך גרסתה בחוות דעת מומחה הקובעת כי הפעולה שננקטה על ידה אכן מסוכנת לגב, כי הינה מנוגדת לנוהלי עבודה תקינים וכי לכל הפחות קיימות הוראות פעולה שונות המיועדות לתכלית זו. לא זו בלבד שעבודתם של אחיות ושל כוח עזר סיעודי כרוכה לעיתים בפעולה פיזית מאומצת, הרי שהפעולה שננקטה על ידי התובעת לא חייבה הפעלת כוח פיזי משמעותי והתובעת לא הניחה תשתית ראייתית המעידה כי פעולתה היתה מנוגדת לשיטת עבודה ראויה ו/או כי קיימת שיטה אלטרנטיבית בנסיבות שתוארו. בכלל זה לא הוכיחה התובעת כי לצורך הפעולה של יישור ברכי החולה נדרשת עזרת אח או אחות נוספים ו/או כי ניתן לדרוש ו/או לצפות כי כל טיפול סיעודי ו/או שגרתי של חולה ייעשה על ידי שני אנשי צוות. לאור האמור סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה כי שיטת העבודה שהונהגה על ידי הנתבעת אליה נחשפה התובעת היתה בלתי ראויה ולא תקינה. חיי היומיום מלאים בסיכונים אשר לעיתים מתממשים וגורמים אף לנזקים ואולם בנסיבות פגיעתה של התובעת לא נוצרה התשתית המבססת את חיוב הנתבעת ב אחריות בנזיקין (ראה ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3), 345, עמ' 349). כב' השופט ברק בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113, עמ' 120-121, הבהיר כי רק בגין סיכון בלתי סביר קיימת חובת זהירות קונקרטית, ובלשונו: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". לאור כל האמור לעיל ולאור התשתית הראייתית שצויינה לעיל ביחס לפגיעת התובעת אשר לא נבעה מהרמת החולה או כתוצאה מנשיאת משקל גופו, אלא מדחיפת ברכיו עת ששכב על מיטתו, סבורני כי בעת ביצוע פעולה מעין זו על ידי איש צוות סיעודי לא ניתן לומר כי העובד נחשף לסיכון בלתי סביר אשר החברה רואה בו מידת חומרה יתירה. על כן סבורני כי בנסיבות המתוארות מתבקשת המסקנה כי לא מוטלת על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית ובכל מקרה זו לא הופרה על ידה. העדר מתן הדרכה: 20. בסיכומיה טענה התובעת כי לא עברה כל הכשרה בטיחותית לעבודה ככוח עזר. טענה זו של התובעת נסתרה בעדותה (עמ' 10 לפרוטוקול) עת שהעידה התובעת כי שלוש שנים לערך לפני התאונה עברה קורס כוח עזר שנמשך כשלושה חודשים. אמנם התובעת העידה כי בקורס זה לא ניתנה לה כל הכשרה כיצד להרים מטופל ואולם טענה זו הינה בלתי סבירה ונסתרה גם בעדותה של גב' טל דרורי אשר היתה אחראית על שירותי הסיעוד של הנתבעת בשנת 2001. זאת ועוד, מעדותה של התובעת עצמה עלה כי ידעה כי לצורך הרמת חולה היא צריכה ויכולה לפנות לקבלת עזרה מעובדי המחלקה. כך בעמ' 11 לפרוטוקול: "ש. הרבה פעמים הרמתם חולים שני אנשים יחד? ת. כן. בעזרת אחים, אחיות, כוח עזר. ש. נכון שבמשך השנים שעבדת כאשר היית צריכה עזרה פנית למישהו מהמחלקה וקיבלת עזרה? ת. בדרך כלל. ש. ולמה פנית. כי ידעת שככה צריך לעשות? ת. נכון". מן האמור מתבקשת, איפוא, המסקנה כי התובעת רכשה את ידיעתה במהלך ההכשרה שהועברה לה בעבודתה רבת השנים אצל הנתבעת. התובעת ידעה את הנוהלים לפיהם לצורך הרמת חולה נדרשת היא לבקש עזרת איש צוות נוסף ולא היתה מניעה כי התובעת תבקש עזרת איש צוות נוסף ו/או תמתין כדי שאיש צוות נוסף יתפנה מעבודה אחרת, שכן מעדותה של התובעת עולה כי הרמת החולה מהרצפה לא נעשתה עקב אירוע חירום בו נדרשה לבצע פעולה מהירה ומיידית. אוסיף ואציין כי ממילא ושעה שהתובעת נפגעה שלא כתוצאה מהרמת החולה, אלא כתוצאה מפעולה שגרתית של דחיפת ברכיו של חולה עת ששכב על מיטתו, הופכת השאלה אם קיבלה התובעת הדרכה לעניין אופן הרמת החולים לבלתי רלבנטית. סטנדרט עבודה סביר: 21. מן המקובץ עולה, איפוא, כי הנתבעת לא סטתה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה הדורש נקיטתם של אמצעים סבירים בלבד (ראה ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3), 649, עמ' 652). לו נדרשה הנתבעת לדאוג לכך כי כל שלב ושלב במהלך עבודתם של אחיות וצוותי כוח עזר, לרבות בביצוע פעולות שגרתיות, יהיה בטוח לחלוטין, אכן יתכן וראוי היה כי כל פעולת טיפול בחולה, לרבות פעולות שגרתיות ביותר, היתה נעשית בצוות ואולם זהו אינו הסטנדרט הסביר והוא אף אינו מעשי במבחן המציאות. מן האמור עולה, איפוא, כי הנתבעת הנהיגה נוהלי עבודה העומדים בסטנדרט סביר על מנת שהתובעת ושאר עובדי צוות המחלקה יוכלו לבצע עבודתם ללא פגיעה בבריאותם. הנתבעת לא הפרה חובה חקוקה ולא התרשלה ועל כן אין הנתבעת חבה בנזיקין. כל קביעה אחרת אשר תטיל אחריות על הנתבעת לנוכח העובדה שפגיעתה של התובעת ארעה במהלך עבודה, תביא למעשה להטלת אחריות מוחלטת על מעביד, קביעה המנוגדת להלכה הנוהגת. 22. במאמר מוסגר ובמידה שקביעותיי דלעיל לא תעמודנה במבחן ערכאת הערעור, אציין כי מקום שתתקבל התביעה ראוי להשית על התובעת רשלנות תורמת בשיעור משמעותי, שכן התובעת היתה מודעת היטב לנוהלי העבודה שהונהגו על ידי הנתבעת לפיהם הרמת חולה נעשית על ידי שני אנשי צוות ואף לא היתה כל דחיפות בביצוע הפעולה. הנזק: 23. לנוכח דחיית התביעה במישור האחריות מתייתר הצורך לדון בשאלת גובה הנזק. יחד עם זאת, אציין כי טענת התובעת לפיה סיימה עבודתה ביום 9/1/05 על רקע פגיעתה וכי נמנע ממנה לשוב ולעבוד עבודה כלשהי אינה מקובלת עלי הן לנוכח הנכות הרפואית הצמיתה המוסכמת שהינה בשיעור של 5% בלבד והן לאור העובדה שהתובעת סיימה עבודתה אצל הנתבעת ארבע שנים לאחר הפגיעה הנדונה. בכל מקרה, וגם אם היתה טענתה של התובעת לפיה פיטוריה נבעו מפגיעתה מתקבלת, ראוי היה בנסיבות אלה לנכות גם את טובות ההנאה שקיבלה התובעת כתוצאה מפיטוריה המוקדמים. סוף דבר: 24. לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה. 25. בנסיבות העניין ולאור מצבה האישי של התובעת בלא קשר לתאונה, לא ראיתי לפסוק הוצאות. רפואההרמת חולה