פסק דין מבוא 1. עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שלטענת התובעת אירעו לה בעת עבודתה, כתוצאה מאלימות שנקט נגדה הנתבע ביום 26.02.2001. 51 ואלה העובדות הצריכות לעניין: א. התובעת, ילידת 1949, עבדה בזמנים הרלוונטיים לתובענה כמוכרת בחנות לנעליים והלבשה תחתונה לגברים. הנתבע נכנס בשלב כלשהו כשותף בעסק וזאת לאחר שהתובעת כבר עבדה בעסק תחת הבעלים המקורי מר ביג'אן. הנתבע הכניס לחנות מוצרי פרפומריה והיה זה שאחראי על מכירתם. ב. בשלב כלשהוא של יום העבודה בו אירע המקרה נשוא התביעה, העירה התובעת לנתבע על התנהגותו כלפי לקוחה אשר התובעת הכירה ושנכנסה לחנות וביקשה להחליף מוצר. כתוצאה מכך התרגז הנתבע, צעק על התובעת ודרש ממנה כי תעזוב את החנות. ג. בהמשכו של הוויכוח שנתגלע ביניהם נטל הנתבע את תיקה וחפציה של התובעת והוציאם אל מחוץ לחנות. ד. התובעת אספה את תיקה וחפציה ונכנסה בחזרה אל החנות תוך שהיא מסרבת לעזוב את שטחה. ה. מנקודת זמן זו חלוקים הצדדים בשאלה מהן הנסיבות שהובילו את הנתבע בסופו של דבר לנסות להוציא בכוח את התובעת מן החנות, תוך שנגרמות לה חבלות גוף. ו. למקום הוזעקה משטרה. שוטרת שהגיעה לחנות שאלה את התובעת אם היא זקוקה לטיפול רפואי וביקשה מן הצדדים להתלוות אליה לתחנת המשטרה. התובעת העדיפה להמתין עד אשר הנתבע התפנה לגשת לתחנה ושניהם הוסעו לשם על ידי אחד מלקוחות החנות. ז. התובעת הגישה כנגד הנתבע תלונה במשטרה והמשטרה הגישה כנגדו כתב אישום בעבירה של איומים ותקיפה חבלנית לפי סעיפים 192 ו-380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). במהלך הדיון בתיק הפלילי הגיע הנתבע לידי הסדר טיעון עם התביעה ולפיו הנתבע יודה בעובדות כתב האישום ללא הרשעה, ירצה עבודות שירות לטובת הציבור וישלם לתובעת פיצויים בסך 4,000 ₪. בית משפט השלום דחה את הסדר הטיעון והרשיע את הנתבע על-פי הודאתו. הנתבע ערער על ההחלטה ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ואישר את הסדר הטיעון. ח. ביום 02.08.2005 הגישה התובעת את כתב התביעה שבפני. גרסת התובעת וטענותיה 2. התובעת תיארה את השתלשלות העניינים בתצהיר עדות ראשית (סומן ת/1) אשר מסרה: "במהלך העבודה בחנות, החל הנתבע להפחיד ולהקניט אותי. הנתבע החל לאיים עלי ולצעוק לעברי באומרו: "תסתלקי מפה לפני שאני לא יודע מה אני אעשה לך". הנתבע לקח את התיק וחפציי האישיים, וזרק אותם אל המדרכה שמחוץ לחנות. אני אספתי את התיק וחפציי, ונכנסתי בחזרה לחנות. או אז, תקף אותי הנתבע כשהוא תופס אותי חזק מאחור, ומסובב אותי במטרה להוציא אותי בכוח מן החנות. הנתבע המשיך בתקיפתו כנגדי, תוך שהוא מכה אותי בזעם על הסנטר והשיניים, ומטיח אותי בעוצמה אל הרצפה". 3. במהלך חקירתה הנגדית תיארה התובעת את הנסיבות אשר לדבריה הובילו לתקיפתה על ידי הנתבע. ראה עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול: "אתה שואל כתוצאה ממה קרה האירוע נשוא התביעה, אני משיבה לך נכנסה לקוחה שלי עוד מהתקופה שלפני שהתובע נכנס לחנות... היא אמרה לו שהיא ביקשה XXL והוא נתן לה מידה קטנה ושבעלה מאוד כועס ומבקש שהוא יחליף לה. הוא אמר לה שהיא פתחה והוא לא מחליף, זה נעשה בהתנהגות מאוד לנעימה (צ.ל. - לא נעימה, ח.ו.ו). ביקשתי ממנו שיתנהג אליה יפה כי היא לקוחה שלי ושיחליף לה. אז הוא אמר לי שלא אתערב ולא צריך להיות איכפת לי והתחיל לצעוק. הלקוחה מאוד כעסה ולקחה את המכנסיים והלכה ואחר כך הוא התחיל לצעוק עלי ולהתגרות בי ואמר לי שבפעם הבאה שלא אתערב בעניינים שלו והשבתי לו שבכל זאת אני עובדת כאן וזו לקוחה שלי וביקשתי ממנו להתנהג יפה ולא לצעוק עליה ולגעור בה. אז הוא אמר לי שאם זה לא מוצא חן בעיניי אני יכולה לקום וללכת. התיק שלי היה סמוך לדלפק עם סוודר והוא לקח אותם וזרק אותם על המדרכה בחוץ ואמר לי ללכת הביתה". 4. לדברי התובעת אספה את תיקה וחפציה ושבה אל החנות שכן לא ראתה את עצמה כפופה לנתבע אשר החל לעבוד בעסק בסמוך לתקופה בה אירע המקרה. לפיכך ביכרה לחכות לבואו של הממונה שהכירה, מר ביז'אן. ראה עדותה בעמ' 9-10 לפרוטוקול: "אתה אומר לי שאם הוא אומר לי ללכת ואני יודעת שהוא שותף אז למה לא הלכתי, אני משיבה לך שאני הכנסתי את הדברים חזרה ואמרתי שאני מחכה שהממונה עלי יתן לי את ההוראה הזאת. אתה שואל למה לא יכולתי לחכות מחוץ לחנות לממונה עלי, אני משיבה לך שלא ראיתי שיש לו סמכות עלי, כי יש לי בוס אחד והוא זה שמעסיק אותי. הבנתי שהוא לא מעסיק אותי ולא נותן לי משכורת ולכן הוא לא רשאי לגרש אותי. הוא לא אמר לי שהוא שותף, הוא אמר לי שהוא הכניס לכאן פרפומריה והוא עובד כאן... זה שהוא זרק לי את החפצים זה לא אומר שאני צריכה ללכת הביתה או לעמוד ברחוב ולחכות למר ביז'אן". 5. כך תיארה בחקירתה את אשר אירע לאחר ששבה לחנות, ראה בעמ' 9 לפרוטוקול: "אתה שואל למה כאשר נכנסתי לחנות בשנית לא פניתי אליו ולא ניסיתי להסביר לו, אני משיבה לך שלא הספקתי. לאחר שהוא תפס אותי בצוואר מאחור עם היד שלו ואני הייתי מכופפת כדי להניח את החפצים ואז הוא נתן לי מכה בסנטר ותפס אותי בחלק העליון בחזה והתחיל לשרוט אותי וגם בידיים". 6. על-פי עדות התובעת כתוצאה מן האירוע המתואר לעיל אובחנה אצלה חבלת מוח קלה וחבורה בחזה, נגרמו לה נזקים בלסת העליונה שהצריכו עקירת מספר שיניים ושיקום ממושך. כמו כן היא סובלת מטראומה נפשית שהצריכה טיפול פסיכיאטרי. 7. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת פסיכיאטרית וחוות דעת בתחום השיניים. 8. לטענת ב"כ התובעת האירוע שבנדון מהווה עוולת תקיפה כמשמעות המונח בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). 9. נטען גם כי נזקי התובעת נגרמו כתוצאה מרשלנות הנתבע אשר התנהג באופן בלתי סביר. ב"כ התובעת מבסס את אחריות הנתבע על סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו". 10. עוד נטען, כי במעשי הנתבע יש גם משום הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, בהתייחס לסעיפים 192 ו-380 לחוק העונשין אשר בגינם הואשם. 11. מוסיף ב"כ התובעת וטוען, כי בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), הממצאים והמסקנות של פסק הדין הפלילי שניתן כנגד הנתבע קבילים לשמש ראייה לכאורה במשפט אזרחי זה, כאשר הנתבע לא הביא ראיות לסתור את קביעת בית המשפט בהליך הפלילי. גרסת הנתבע 12. הנתבע מסר בתצהיר עדות ראשית (סומן נ/1) את גרסתו לאירוע בו עסקינן. לטענתו התובעת היא אשר העלילה עליו עלילות ותקפה אותו, בעוד שהוא מעולם לא הרים את ידו עליה. כך ציין בסעיף 2 לתצהירו: "מעולם לא הפחדתי ולא הקנטתי את התובעת... מי שנהג לפגוע ולהשמיץ זו היתה דווקא התובעת כלפי... בין היתר היא העלילה עלי שאני מזמין נשים נשואות לתא המדידה על מנת לספק את צרכי המיניים. אני מעולם לא איימתי על התובעת ולא צעקתי לעברה, כל מה שקרה במועד האירוע הוא שאני ביקשתי ממנה שתעזוב את מקום העבודה וזאת לאור התנהגותה והתבטאויותיה כלפי. התובעת סרבה לעזוב את החנות ואז הוצאתי את תיקה וחפציה של הנתבעת אל מחוץ לחנות וזאת על מנת לשכנע אותה לעזוב את החנות. למרות בקשתי החד משמעית שלי כי התובעת תעזוב את החנות חזרה התובעת ונכנסה בניגוד לבקשתי ורצוני, והתגרתה בי והצהירה כי לא תעזוב את החנות. אני ניסיתי שוב לשכנע את התובעת לפנות את החנות ואז קפצה עלי התובעת והנחיתה לי סטירה בפנים וקיללה אותי. אז נאלצתי להתמודד עם התובעת על מנת להוציאה מהחנות. אני לא תקפתי את התובעת ולא היכיתי אותה בזעם על סנטרה ושיניה ולא הטחתי אותה ארצה, באם נפגעה התובעת זה היה בעקבות קפיצתה עלי ותוך כדי שסטרה בפני". 13. הנתבע לא נקרא להיחקר על תצהירו. 14. כך גם לא הוגשה חוות דעת מטעמו. 15. בא כוחו לא הגיש בשמו בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי. 16. בסיכומי הנתבע טוען בא כוחו כי התמרדות התובעת כלפי הנתבע והתגרותה בו היא שהובילה לעימות בין השניים. לטענתו כל אשר ניסה הנתבע לעשות היה להוציא את התובעת מן החנות תוך שימוש בכוח סביר. 17. הוא מוסיף כי לולא התעקשות התובעת ולחצים שהפעילה על המשטרה כלל לא היה מוגש כתב אישום שכן בתחילה קבעה המשטרה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך חקירה ו/או העמדה לדין. לטענתו התובעת מתחלה באופן מגמתי ומניפולטיבי ומבקשת לייחס לנתבע את בעיותיה האישיות במטרה לנקום בו על שפיטר אותה. דיון 18. אומר כבר מעתה כי אינני מקבלת את גרסת הנתבע לאופן קרות האירוע נשוא התביעה. 19. ראשית, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות, הכלל הוא כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי מרשיע קבילים לשמש ראייה לכאורה במשפט אזרחי, כאשר הנתבע לא הביא ראיות לסתור את קביעת בית המשפט בהליך הפלילי. המדובר בהכרעת דין המרשיעה נאשם, להבדיל מהכרעת דין של זיכוי. 20. בענייננו, בית המשפט המחוזי קיבל את הסדר הטיעון שנחתם במסגרת התיק הפלילי ולא הרשיע את הנאשם. עם זאת, מעיון בפסיקה המנחה ובספרות נראה כי הכלל הקבוע בסעיף 42א חל גם בהתייחס לפסק דין הקובע כי אשמת הנאשם הוכחה אך איננו מרשיע אותו מטעמי התחשבות בנאשם. על כך ראה דברי המלומד י' קדמי בספרו, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה מעודכנת - 2003, עמ' 1357: "נראה כי פסק דין הקובע כי הנאשם עשה את המעשה נושא האישום אך נמנע מהרשעה - כגון: בעניינו של קטין, או כאשר בית המשפט מטיל מבחן או של"צ ללא הרשעה - ייחשב כפסק דין מרשיע לעניין הגשתו כראייה במשפט אזרחי". וכן ראה ע"א 19/89 שלג גליל נ' מוטי כלפה, תק-על (91)2, 1530: "לעניין סעיף 42א(א)...אין הבדל בין פסק דין מרשיע ממש ופסק דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים אך מנימוקים טיפוליים הוא לא הסתיים בהרשעה". 21. משלא ביקש הנתבע רשות להביא ראיות לסתור את הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות של פסק הדין הפלילי, (כמתחייב מהוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות) נותר פסק הדין הפלילי, היינו הסדר הטיעון שאושר, כראיה שלא נסתרה. 22. במסגרת הסדר הטיעון הודה הנתבע בעובדות כתב האישום, המציינות כי: "בתאריך 26.2.01 בשעה 14:00 לערך... איים הנאשם שהיה בתאריך הרלוונטי שותף חדש בעסק, בפגיעה שלא כדין בשרה זהבי עובדת בחנות (להלן: "המתלוננת") בכך שאמר לה בצעקות: "תסתלקי מפה לפני שאני לא יודע מה אני יעשה לך" וזאת במטרה להפחידה או להקניטה, ובהמשך זרק את תיקה ואת חפציה מחוץ לחנות. באותן נסיבות, משאספה המתלוננת את תיקה ואת חפציה ונכנסה שוב לחנות, תקף אותה הנאשם שלא כדין בכך שתפס אותה מאחור, סובב אותה תוך ניסיון להוציאה מחוץ לחנות, נתן לה מכה בשן, והשכיב אותה על הרצפה." 23. שנית, עדות התובעת עשתה רושם מהימן. 24. לא ראיתי לקבל את טענות הנתבע לפיהן עובר לאירוע התובעת העלילה עליו עלילות שווא, התגרתה בו ותקפה אותו, באשר הן נטענו בעלמא מבלי שהובאה להן ולו ראשית ראיה והן אינן עולה בקנה אחד עם עובדות כתב האישום ועדות התובעת. אין לשכוח שהתובעת התפרנסה מעבודתה בחנות ועל כן לא הייתה מתנהגת באופן מכוון שיביא לפיטוריה. בשל כך גם לא ראיתי לייחס לתובעת רשלנות תורמת. הטענות בדבר מניעים נקמניים מצד התובעת כיום מהוות ספקולציות ותו לא. 25. לאור העובדה כי הנתבע לא הוכיח את גרסתו ולאור ממצאי פסק הדין הפלילי המהווים ראיה שלא נסתרה, ראיתי לקבוע כי התובעת הרימה את נטל הראיה הדרוש לה להוכיח חבותו של הנתבע לפצותה בגין הנזקים שגרמה לה תקיפתו אותה. מעשיו של הנתבע עולים כדי עוולת תקיפה מכוח סעיף 23 לפקודת הנזיקין. הפגיעה והנכות הפגיעה הפיזית 26. התובעת הגיעה למיון בבי"ח וולפסון באותו היום. בתעודת חדר מיון התלוננה כי נחבלה בראש, בצוואר ובחזה. היא נבדקה על ידי אורטופד וכן על ידי פסיכיאטר. אובחנה חבלת מוח קלה וחבורה בחזה מימין. כמו כן נמצא כי התובעת סובלת מתגובת לחץ חריפה. 27. כעשרה ימים לאחר אירוע התקיפה הגיעה התובעת לרופא השיניים ד"ר פאם אשר קבע כי בעקבות התקיפה קיימת תזוזה של שיניים 11,13, אשר מצריכה עקירת השיניים ושיקום הלסת העליונה. עלות הטיפול הוערכה על ידו בסך של 26,800 ₪. 28. בסופו של יום התובעת קיבלה טיפולים מידי רופא השיניים ד"ר ביאדסה עאדל. ד"ר ביאדסה מסר חוות דעת במסגרתה קבע כי בעקבות המכה שקיבלה בתקיפה סבלה התובעת מניידות בשיניים הקדמיות 11,21,22,23 בלסת העליונה ונזקקה להשתלות ושיקום באזור זה. לחוות הדעת צורפה הצעת מחיר בסך של 18,850 ₪ נכון ליום 02.09.2004. לטענת התובעת ביצעה את השיקום בפיה כאשר סוכם בינה לבין הרופא המטפל שהתשלום יהיה במזומן וזאת כדי לזכות בהנחה. הפגיעה הנפשית 29. ביום 29.05.2001 התקבלה התובעת לטיפול במרפאה קהילתית לבריאות הנפש שם הופנתה לטיפול נפשי ותרופתי. 30. התובעת הגישה חוות דעת מטעם הפסיכיאטר ד"ר איוואן גולדברגר אשר קבע לה נכות בשיעור של 40% לפי סעיף 34 (ד-ה) למבחני המל"ל. כך סיכם ד"ר גולדברגר בעמ' 4 לחוות דעתו: "הנ"ל סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומתית עם ביטויים פוביים - המנעותיים, דריכות יתר וחשדנות, סף סבולת נמוך ואיריטאביליות, מצב דכאוני משני מצב לאחר חבלה בראש. ההפרעות מתלוות בקשיים בתפקוד התעסוקתי, בבית ובחברה. נכות זו נגרמה על ידי האופי הטראומתי של התקיפה מ - 26.2.2001 ועל ידי השלכותיה הגופניות והפסיכולוגיות." 31. הנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו. 32. עם זאת, מהתבוננות בתובעת לא התרשמתי כי היא סובלת מפגיעה נפשית ותפקודית בשיעור שראה לקבוע המומחה מטעמה. התובעת הפגינה ביטחון כשענתה לשאלות שנשאלה בחקירתה ולא עשתה רושם של אישה כה דיכאונית וחסרת שקט כפי שחוות הדעת מתיימרת להציגה. יצוין, כי לאחר תום תקופת המחלה בה שהתה לאחר האירוע נשוא התביעה, עברה התובעת לעבוד בחנות אחרת השוכנת ברחוב העלייה - אותו הרחוב בו נמצאת החנות בה הותקפה. קיים יסוד להניח כי לו סבלה מטראומה נפשית כה חמורה המלווה בשחזורי המקרה ותסמינים המנעותיים, הייתה משתדלת להתרחק מן האזור בו אירעה הפגיעה ובו עובד הנתבע ולא שבה לעבוד בסמוך לאותו המקום. כיום עובדת התובעת כמטפלת בקשישים ולפי עדותה אינה נזקקת לעזרת צד ג'. מכל אלה עולה כי תפקודה אינו עונה על ההגדרה שבסעיף 34 ד' לתקנות המל"ל של הימצאות סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן ניכר את ההתאמה הסוציאלית... אין לי אלא להניח שמצבה של התובעת השתפר מאז שנבדקה על ידי המומחה ד"ר גולדברגר. 33. בשוקלי כל אלה ראיתי להעמיד את שיעור נכותה הנפשית על 10% בלבד. הנכות התפקודית 34. ראיתי לקבוע כי נכותה התפקודית תולדת התאונה אינה עולה על נכותה הרפואית ואף פחותה ממנה. לא הובאו בפני כל נתונים בדבר שיעור ההשתכרות של התובעת עובר לתאונה וכיום. חזקה על התובעת שאם הייתה ירידה של ממש בשיעור השתכרותה היו מובאים נתונים לכך. בנסיבותיו של תיק זה אין מקום לעריכה של חישובים אריתמטיים אלא יש לשום את הנזק על דרך החישוב הגלובלי כפי שיפורט להלן. דיון בראשי הנזק הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד 35. התובעת הינה תופרת במקצועה. לדבריה עובר לאירוע עבדה בניהול החנות החל משעות הבוקר ועד אחר הצהריים. 36. בעקבות האירוע שהתה בחופשת מחלה בת 15 יום. 37. כאמור לאחר האירוע לא שבה לחנות בה אירעה התקיפה אלא עברה לעבוד בחנות סמוכה, שם עבדה פחות משנה. 38. כיום התובעת עובדת כמטפלת בקשישים. היא בת 58 שנים. 39. ראיתי להעמיד הפיצוי, על דרך החישוב הגלובלי על סך של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד. עזרת צד שלישי 40. בחקירתה העידה התובעת כי לאחר אירוע התקיפה העסיקה עוזרת בית באופן לא קבוע וכי כיום אינה מעסיקה עוזרת. 41. ראיתי להביא בחשבון את העובדה שמדובר באישה המתגוררת בגפה, ואשר בתקופה שסמוכה לתאונה נזקקה לעזרת צד ג'. לעתיד איני סבורה שהתובעת תידרש לעזרה כתוצאה מהאירוע נשוא התביעה. 42. לפיכך ראיתי להעמיד את גובה הפיצוי לעבר על סך של 2,000 ₪. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד 43. התובעת לא הציגה קבלות על הוצאות. בחקירתה סיפרה כי סיכמה עם ד"ר ביאדסה על אי הוצאת קבלות עבור טיפולי השיניים משיקולים של עלות הטיפול. מלבד הצעת המחיר מיום 02.09.2004 בסך 18,850 ₪, צרפה התובעת גיליון פירוט טיפולים בעלות כוללת של 20,210 ₪ ואולם לא ברור מן הגיליון אלה מן הטיפולים הם תולדת המקרה נשוא התביעה. 44. התובעת טופלה גם במרפאה קהילתית לבריאות הנפש, כחלק מן הטיפולים להם היא זכאית על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. 45. אני מעריכה את הוצאותיה של התובעת בראש נזק זה לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ₪. כאב וסבל 46. ראיתי להעמיד את שיעור הנכות הנפשית של התובעת על 10%. כן ראיתי להביא בחשבון את הפגיעה בשיניים. 47. אין בליבי ספק כי האירוע נשוא התביעה הסב לתובעת חרדה, השפלה ועוגמת נפש רבה. משכך ראיתי להעמיד את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל על סך 40,000 ₪ וזאת מעבר לפיצוי ששילם הנתבע במסגרת ההליך הפלילי. סה"כ הנזק- 87,000 ₪. סוף דבר 48. ראיתי לקבל את התביעה ולקבוע כי התובעת זכאית להיפרע פיצויים מן הנתבע בשל אירוע התקיפה נשוא התביעה. 49. על כן, ולאור האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעת סך של 87,000 ₪ בגין נזקיה תולדת האירוע. 50. כן ישא הנתבע בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט המומחים, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% ומע"מ כדין. 51. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אלימות