בית המשפט פסק כי כאשר ספריו של נישום נפסלים, מוטל על כתפיו נטל הראיה נישום שספריו נפסלו אינו יכול עוד להיבנות מכך שבית המשפט יאמין לכל הצהרותיו, ועליו להביא הוכחות אובייקטיביות (להבדיל מעדותו שלו) לביסוס טענותיו. בית המשפט נותן דעתו לכך, שקל מאוד להפריח טענות בדבר שרירות והגזמה, ועל-כן אין די בטענות בעלמא, אלא עליהן להיתמך בראיות אוביקטיביות של ממש. להלן פסק דין בנושא פסילת ספרים מס הכנסה: פסק דין שנות המס שבערעור הינן 2000-1997. במהלך שנות המס עסק המערער במתן שירותים חקלאיים באמצעות טרקטורים וכלים נוספים אשר בבעלותו, ובנוסף התפרנס כשכיר אצל מעבידים שונים. ספריו של המערער לשנים נשוא הדיון נפסלו ע"י המשיב מכוח סעיף 130 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), והמערער לא ערר על החלטה זו, לוועדה לקבילות פנקסים. בשל ליקויים שונים בניהול ספרי המערער, ובשל כשלים בדיווח הכנסותיו, קבע המשיב למערער שומות מס לפי מיטב השפיטה. בנימוקיו לשומות התייחס המשיב לתוספת המחזור המשוערת, להכנסה נוספת ממשכורת שלא דווחה ולרווח הון ממכירת טרקטור. את נימוקיו, תמך המשיב גם בהפרשי הון בלתי מוסברים בסך של כ-240,000 ₪, בהשוואה בין הצהרות ההון של המערער לתאריכים 31.12.92 ו-31.12.98. (להלן: "הפרשי הון"). המערער מבקש לתקוף את פסילת ספריו בידי המשיב. המערער טוען כי קביעתו של המשיב כי הכנסותיו המוצהרות של המערער אינן סבירות, אינה נכונה. כן סבור המערער כי גם קביעתו של המשיב ביחס להפרשי הון בלתי מוסברים, הינה שגויה. המערער טוען כי ההליך לקביעתן של השומות לפי מיטב השפיטה היה לקוי, שכן לדבריו, המשיב התנהל בניגוד להוראות סעיפים 150א ו-158א לפקודה, ומשכך יש לבטלן. לבסוף, חולק המערער על אופן חישובן של השומות גופא. פסילת הספרים אף שלא נזכרה כלל טענה זו בהודעת הערעור שהגיש, מבקש המערער לתקוף את פסילת ספריו בידי המשיב. לטענתו, ההודעה בדבר פסילת ספריו לא הגיעה לידו ובשל כך לא תקף את פסילתם. טענה זו הועלתה לראשונה בעת הגשת ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור. לטענת המשיב ההחלטה בדבר פסילת ספריו של המערער נשלחה למערער ובנוסף צורפה גם לנימוקי השומה ונשלחה בדואר רשום שמספרו 311998648 (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 26-23). עוד העיד המשיב כי בדיון בהשתתפות המערער ומייצגו דאז עם המשיב, ביום 29.7.01, בטרם הוגשה הודעת הערעור, התייחס המערער לליקויים בניהול ספריו וטען, כפי שעולה מפרוטוקול הפגישה, כי "לא ידעתי שכך צריך לנהל את הספרים" (מש/4). המערער, לדבריו של המשיב, היה מודע היטב לפסילת ספריו. המערער מצידו הסתפק בציון העובדה כי ההחלטה בדבר פסילת ספריו לא נמסרה לידיו והכחיש כי נכח בפגישה האמורה. מבלי להזדקק לסעיף 238 לפקודה, המקים חזקת המצאה להודעה שנשלחה בדואר רשום הרי שבהתייחס לשיג ושיח שניהלו הצדדים בפרק הזמן שקדם להליך זה, לא יכולה להישמע הטענה, כי בשעת הגשת הודעת הערעור לא ידע המערער על פסילת ספריו ולא העלה כל טענה כנגדה עד להגשת ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור. האם די בהעלאת טענה כנגד פסילת הספרים רק בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור אף שלא בא זכרה בהודעת הערעור, כדי לראות בערעור, ערעור גם על החלטת הפסילה ? תקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט - 1978, מלמדת כי ככלל על ערעור מס יחולו בשינויים המחייבים ובכפוף להוראות הפקודה ולתקנות - תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כאילו היתה זו תביעה אזרחית רגילה הנידונה בערכאה הראשונה. זה מכבר נדונה ההשוואה בין ההודעה המפרשת את נימוקי השומה לכתב ההגנה (כך למשל בע"א 519/82 פקיד שומה ת"א 4 נ' ישראל נחושתן, פ"ד לט(3) 240), ובדומה לכך יש לראות את ערעורו של המערער ככתב התביעה. עם זאת, בעוד ההודעה המפרטת את נימוקי השומה מוגשת כמסמך יחיד, ממש כשם שהנתבע מגיש את כתב הגנתו ברגיל, אין הדבר כן ביחס לכתב טענותיו של המערער. כתב התביעה כביכול, בערעור המס, מובא בפני בית-המשפט כשהוא מחזיק שני חלקים, המוגשים על ידי המערער בפרקי זמן שונים. בית המשפט ראה בשני חלקים אלה את ראשיתו של כתב התביעה והשלמתו, כך למשל דבריו של הנשיא שמגר בפרשת ציטרנבאום: "אם נמשיך בדרך התוויית ההשוואה על יסוד הדברים הנ"ל, הרי נימוקי הערעור (להבדיל מנימוקי השומה שבהם דנו לעיל, שהם בגדר המקבילה לכתב-הגנה) דינם כדין כתב-תביעה. הודעת הערעור היא כאילו ראשיתו של כתב התביעה, ונימוקי הערעור באים ומשלימים את אשר צריך היה להיטען מעיקרו נגד השומה, ואשר הושהה, לפי החיקוק, רק בשל כך שחסרו הנימוקים של השומה, שנגדה מכוונת הודעת הערעור". (ע"א 670/83 אריה ציטרנבאום נ' פקיד שומה נצרת, פ"ד לט(3) 685) ודוק, אין שני חלקיו של "כתב התביעה" כביכול שקולים זה לזה. נימוקי הערעור אינם אלא השלמה לאשר "צריך היה להטען מעיקרו נגד השומה". כמצוות המחוקק, על המשיב להתייחס לטענות אותן מעלה בפניו המערער בכתב הערעור, אך אינו נדרש לעשות כן, ואף אינו יכול לעשות כן, ביחס להודעה המפרשת את נימוקי הערעור. משכך, אין לראות בנימוקי הערעור "מקצה שיפורים" לאמור בהודעת הערעור ואשר צריך היה להטען בה כבר בראשית הדרך. בהודעת הערעור על המערער לפרט מהן ההחלטות והשומות עליהן הוא מערער. ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור אינה המקום להעלות טענות לראשונה בקשר עם פסילת ספרים או שנות מס שלא נכללו בהודעת הערעור. וראו - עמ"ה 1174/03 , עמ"ה 1096/03 אלפא אינקלי בע"מ ואח' נ. פקיד שומה תל אביב -יפו 4 , מיסים יח/4, ה-118. ביום הדיון (24.1.07) ניתנה החלטה בה צוינה עמדת בית המשפט בדבר היות החלטת הפסילה החלטה נפרדת שבסיסה שיקול דעת שונה משקול הדעת שבבסיס השומה. על המבקש לערער ולהעמיד לבחינת בית המשפט כל אחת מההחלטות, עליו לעשות זאת במפורש כבר במסגרת הודעת הערעור, אולם הותרתי את הטענה להכרעה במהלך ההכרעה בערעור גופו על מנת שלא לחסום בכל זאת את המערער מלהביא עדויות וטענות בנוגע לפסילה גופה. בעניין אלפא אינקלי דלעיל, נקבע כי על מנת שלא לחסום את המערער בקשר עם נושא כה מהותי כתקיפת פסילת הספרים, ניתן, בכפוף למתן הזדמנות למשיב לתקן את ההודעה המפרשת את נימוקי השומה, לדון בשאלת הפסילה, אף אם לא צוין הדבר בהודעת הערעור בשל שגגה. עם זאת, על בית המשפט להשתכנע כי אכן מדובר בשגגה, בהתנהלות בתום לב וכיוצא בזה, בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, שהוא ציון מפורש בהודעת הערעור, כי המערער חולק על קביעת המשיב בדבר פסילת ספריו. המערער במהלך שלב ההוכחות, לא הביא ראיות של ממש לסתור את עמדת המשיב בעניין הפסילה. המערער מסביר זאת בכך שלא יכול היה להיערך לתקוף את החלטת הפסילה משום שמסר את ספריו למשיב ולא קבל אותם חזרה. המערער מעלה טענות קשות כנגד המשיב ביחס לאי החזרתם של הספרים לידיו. טענות אילו לא גובו בראיות מוצקות כנגד עמדת המשיב כי הספרים הושבו לידי המערער. אין די בהעלאת טענה מסוג זה. אם סבר המערער כי בלא הספרים אין בידו לנהל כשורה את ההליך ואילו אכן לא בידיו או בידי מייצגיו, היה עליו להגיש בקשה מגובה בתצהיר, בעניין אי קבלת הספרים כולם או חלקם, במסגרת ההליכים המקדמיים. ערעור זה ידע דחיות מרובות מיום הגשתו ועד לתום ההליכים המקדמיים והיה למערער ומייצגיו הזדמנות יותר מנאותה לפעול לקבלת הספרים אם אכן אילו לא הושבו. אין די בהכללת טענה מסוג זה, שהיא קריטית לניהול המשפט אליבא המערער, בהודעה המפרשת את נימוקי הערעור. במקרה דנן, נוצר הרושם כי המערער העדיף לטעון בעלמא כנגד אי מסירת הספרים ובכך להימנע מלטעון כנגד טענות הפסילה עצמן. מן מהעדויות העומדות בפני עולה כי קיימים כשלים מהותיים בהתנהלותו של המערער ביחס לניהול ספריו ודיווחיו למשיב בשנות הפסילה- המערער נתפס באי דיווח למשיב על חלק מההוצאות העסקיות; המערער הודה כי קיבל משכורות עליהן לא דיווח במסגרת דו"חותיו אודות מלוא הכנסתו; המשיב הצביע על רווח הון אותו הפיק המערער ממכירת טרקטור שלא דווח; המשיב מצא בחומר שהוגש לו, פתק בכתב ידו של יועץ המס של המערער, ממנו עולה כי נכון לחודש אוקטובר 2000 נצברו למערער הכנסות נטו בסך 78,692 ₪, בעוד מדו"ח המערער לשנת 2000 כולה, הצהיר המערער על הכנסות נטו בסך 72,735 ₪, ועוד - בדין פסל המשיב את ספרי המערער. המערער לא חלק חזיתית וטען כי אין הדברים כך, כל ששב וטען היה כי בלא הספרים אינו יכול להתייחס לדברים. מן המקובץ עולה כי אין מקום להתערב בשקול דעתו של המשיב בקשר עם פסילת ספריו של המערער. אציין, כי נציג המשיב העיד כי לא קיים נוהל של מעקב אמיתי ורישום, אחר ספרים המצויים בידיו משעה שנמסרו על ידי נישום (עמ' 42 לפרוטוקול, שורה 18 ואילך), וכי אינו יודע על קיומו של נוהג לערוך פרטיכל ולהחתים את הנישומים בעת השבת ספריהם, עם קבלת המסמכים לידיהם (עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 7-8). דומני, כי חובה על המשיב לפתח נוהל ברור של קבלת ספרים, רישומם, ניהול יומן מעקב, מי מטפל בהם, איזו מחלקה נטלה אותם לידיה, אם הועברו מאגף אחד (מס הכנסה) לאגף אחר (מע"מ) למשל, אם הושבו למייצג או לנישום וכיוצא באילו. ספרים ומסמכים נמסרים למשיב על פי חוק אולם הם של הנישום שמסרם או מי שניטלו או התקבלו מאיתו, המשיב במובן זה מחזיקם בנאמנות עבור אילו. קיומו של נוהל עבודה מסודר של קבלת ספרים ואחזקתם יסייע למשיב להתמודד עם טענות השבות ונשנות, בין שיש להן בסיס ובין שלא, בדבר אבדן של חומר הגורם לנזק ראייתי ואחר למערערים. דומני כי על מחוקק המסים ליתן דעתו לשאלה זו ולהסדיר חובת פרטיכל קבלה , מעקב ומסירה של ספרים, מסמכים וכל הנמסר או נלקח מאת הנישום. עד שרשות המס תוציא הוראה מסודרת בעניין, ככל שהוראה כזו לא קיימת ואם קיימת אינה מקוימת, ומבלי לפגוע בחובתה לעשות כן, טוב יעשו הנישומים ומיצגיהם אם ידאגו לערוך פרטיכל מסירה מפורט של החומר הנמסר והחומר המתקבל בחזרה. הפגמים שנפלו בהוצאת הצווים המערער טוען כי נציג המשיב, מר אלעד נוימן (עת/1), נטל חלק פעיל הן בשלב א' והן בשלב ב' בעריכת והוצאת השומות, תוך הפרת הוראת סעיף 150א לפקודה, ודי בכך כדי לבטלן. עוד טוען המערער כי לא ניתן לו יומו בפני פקיד השומה כמצוות סעיף 158א(א) לפקודה, שכן נציג המשיב כבר עסק בעריכת השומה בשלב א' וממילא לא הפעיל כל שקול דעת נוסף כנדרש ממנו בשלב ב'. לטענת המשיב, מר גרמה הוא המפקח אשר דן בתיק בשלב א' והוא אשר הזין במחשבי רשות המס את השומות. תפקידו של מר נוימן בשלהי שלב זה היה תפקיד טכני בלבד והתבטא במילוי הטופס ושליחתו בדואר בלבד. מהעדויות שבפני עולה כי השומות לשנים נשוא הערעור הוזנו במחשבי רשות המס בשלב א' ע"י המפקח מר גרמה, אשר ערך את השומה בהתייעצות עם רכז החוליה, מר יפים קרמר (עה/2). מר נוימן לא נטל כל חלק בדיונים שהתקיימו בשלב זה ולא סייע בהכנת השומה. תפקידו של מר נוימן בשלב א' היה תפקיד טכני בלבד, אין לומר כי הוא "ערך" את השומה בשלב א' ועל כן משעה שדן בשומה בשלב ב', פעל בניגוד ללשון סעיף 150א. סבורני, ולו למראית עין, כי מוטב היה שביצוען של כל המטלות הנוגעות לשלב א', ואף אלו הטכניות, לא יבוצעו ע"י מפקח העתיד לדון בתיק בשלב ב' והיודע זאת זה מכבר. עם זאת, אין בכך כדי להביא לתוצאה הקיצונית של ביטול הצו והסקת עובדת היותו של מר נוימן שבוי בעמדה סופית וחתומה, אשר מנעה ממנו להיות קשוב לטענות המערער ביחס לשומה בשלב ההשגה. איני מקבל את המשתמע מטענותיו של המערער כאילו דעתו של מר נוימן גובשה כבר בשלב א', "ננעלה" ולא היתה ניתנת לשינוי. המשיב העניק למערער אפשרות להתייחס לחישוב אשר נערך על ידו, גם בשלב ב' כדין. בדיון שנערך בתאריך ה-19.11.01 עם מייצגו של המערער, נתבקשה התייחסותו לשומה שנקבעה. אפשר אמנם שחילופי מייצגים לפי בקשת המערער פגעו במערער, אך אין בכך כדי להטיל דופי במשיב. תכלית סעיף 150א לפקודה הינה כי מי שדן בשומה בשלב ב', דן בה מתוך שהוא אינו מקובע ונעול באופן שמונע ממנו הפעלת שקול דעת עצמאי באופן ממשי: "כבר נקבע כי סעיף 150א לפקודה אינו מחייב ניתוק מוחלט בין עורך השומה בשלב א' לבין הדן בהשגה: "אכן מטרתה של ההוראה בסעיף 150א לפקודה היא, בין השאר, לאפשר קיום הליך אוביקטיבי של השגה נטול השפעות חופשי מדעות קדומות וקבעון, אולם אין להרחיק לכת מעבר למה שנקבע בסעיף עצמו. ההוראה שבסעיף 150א אינה מחייב ניתוק מוחלט בין מי שנטל חלק בעריכת השומה בצורה זו אחרת לבין מי שדן בהשגה." (עמ"ה 185/99 מזרחי שמחה נ. פקיד שומה טבריה, מיסים טו/4, ה- 21, עמ 204) וכן "המטרה היא כי הדן בהשגה לא יהיה לכוד ונעול בהחלטה שנתן קודם לכן, אלא ידון בהשגה ללא כבילה זו" (עמ"ה 105/86 חברת דנקנר השקעות נ. פשמ"ג, מיסים ג/1 ה-13, עמ' 107) (עמ"ה 1199/01 שגב ליאור נ' פ"ש חולון, מיסים יט/1 ה-20, עמ' 151 ואילך) אשר על כן יש לבחון את השומה גופא. סבירות השומה לפי מיטב השפיטה המשיב עמד בהרחבה על אופן חישובו את השומה. לשיטתו, חושב המחיר המשוקלל לשעת עבודתו של הנישום, תוך פילוח הנתונים אותם העביר המערער ביחס לסוגי העבודות החקלאיות השונות, חלקן היחסי בעבודתו והתמורה המתקבלת בגינן. "מחיר משוקלל" זה הכפיל המשיב ב-1,600 שעות לשנה. עוד הביא המשיב בחשבון עבודה בשני טרקטורים, מתוך השלושה המצויים ברשותו של המערער עפ"י הרישומים שבידיו של המשיב (מש/13) ועל כן הכפיל הסכום האמור בשניים. לטענת המערער חישוביו של המשיב עליהם ביסס את שומתו מופרכים. המערער חולק על הנחותיו של המשיב אחת לאחת. לדבריו, המערער גובה את שכרו לפי גודל השטח החקלאי אליו הוא נדרש, ומשכך אין להסתמך כלל על חישוב המבוסס על שעות עבודה. עוד חולק המערער על חישוב שעות העבודה לטרקטור עפ"י התדריך העוסק בעבודות עפר, בעוד עיסוקו של המערער בעיבוד שטחים חקלאיים. המערער גם תוקף את הנחתו של המשיב הסבור כי בעוד המערער עובד באחד מהטרקטורים, לא ישבתו שאר כליו ממלאכה. לדבריו, לכל אחד מכליו ייעוד שונה, והמערער אינו מעסיק עובדים נוספים אשר עושים שימוש בשאר כליו, בה בעת שהוא עושה לפרנסתו באחד מהם. המערער תמך טענותיו בעדותו של מר יעקובי יצחק (עת/2) ממנה עולה כי התמורה המקובלת בעבודות החקלאיות אותן העניק המערער, נגבית בהתייחס לגודל הקרקע, וכי בכלים השונים נעשים שימושים חקלאיים שונים. במקום אחר ציינתי כבר כי "הלכה היא כי בהעדר נתונים מוצקים מתוך הספרים, פקיד השומה רשאי להניח הנחות ולשער השערות בבסיס שומתו ואל לו לבית המשפט להחליף שקול דעתו בשקול דעת פקיד השומה" (עמ"ה 1100/01, מ. ליפמן ייצוא ושווק בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו, (פורסם בתקליטור מיסים) 4, ובהפניות הרבות שם). כך, בשעה שלא מוצגת תשתית ראיתית סדורה ומוצקה בדבר פגמים של ממש בהנחות המשיב ובהשערותיו. כדי לסתור את הנחותיו של המשיב, על המערער המבקש להוכיח את המוטל עליו, לתמוך טענותיו בראיות אובייקטיביות של ממש: כאשר ספריו של נישום נפסלים, מוטל על כתפיו נטל הראיה. בית-משפט זה התייחס בעבר לשאלת היקפה ומהותה של חובת הראיה, המוטלת על נישום שספריו נפסלו, וקבע, כי נישום שספריו נפסלו אינו יכול עוד להיבנות מכך שבית המשפט יאמין לכל הצהרותיו, ועליו להביא הוכחות אובייקטיביות (להבדיל מעדותו שלו) לביסוס טענותיו. בית המשפט נתן דעתו לכך, שקל מאוד להפריח טענות בדבר שרירות והגזמה, ועל-כן הדגיש, כי אין די בטענות בעלמא, אלא עליהן להיתמך בראיות אוביקטיביות של ממש. (ע"א 352/86 פקיד שומה פתח-תקוה נ' אורן, פ"ד מד(2) 554, 560). ביחס לשתי הנחותיו הראשונות של המשיב - כי ניתן לאמוד את הכנסתו של המערער באמצעות הכפלת מחירה המשוקלל של שעת עבודה (כפי שנלקחה מהנתונים אותם מסר המערער למשיב) במספר שעות העבודה השנתיות כפי שנלקחו מהתדריך הכלכלי הענפי העוסק בעבודות עפר, לא עמד המערער בנטל הכבד המוטל עליו. המערער לא הציע כל חישוב חלופי, זולת דבקותו ביומן העבודה ובנתונים עליהם הצהיר, אשר כאמור נפסלו. גם אם אניח, בניגוד לקביעתו של המשיב, כי לא ראי טרקטור המשמש במתן שירותים חקלאיים שונים (חריש, ערוגות, זריעה וכד') כראי טרקטור המשמש בעבודות קבלני עפר בביצוע פרוייקטים של תשתית ופיתוח, הרי שלא הונחו בפני כל נתונים ביחס למספר ימי העבודה ושעות העבודה היומיות בענף זה, לתקבולים המשתלמים בגין כל אחד מהשירותים החקלאיים האמורים וכיוצ"ב. אכן, אפשר שההתייחסות לנתוני התדריך הכלכלי הענפי מקפחת את הנישום, אך הלכה היא כי: "התחשיב הוא אמצעי חלופי שהשימוש בו נדרש כתוצאה מהעדרם של חשבונות מסודרים שעל פיהם ניתן היה לערוך שומה מדויקת, אמצעי זה בנוי על אומדנות וצופה את המצוי והממוצע ובהכרח יהיה מי שיימצא מקופח על ידו אולם לזה האחרון אין להלין אלא על עצמו שלא ניהל ספרים כחוק" (ע"א 88/83 99/83 ב. קידרון נ' פקיד שומה גוש דן, פד"א טו 265, 268). עם זאת, מקבל אני את דבריו של המערער הטוען לשביתת יתר כליו בשעה שהוא עובד באחד מהם. המשיב תוהה מדוע יחזיק המערער מספר רב של טרקטורים, בה בעת שהוא עובד בהם יחידי ואינו יכול להפעילם בו זמנית. או כדברי נציג המשיב "איני רואה שום הגיון כלכלי שבן אדם עובד לבד" וכן "לא ראינו הצדקה כלכלית לעבודה לבד". (עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 13 ואילך). הנחה זו לא טרח המשיב לברר, לא במגעים שניהל המשיב עם רו"ח של המערער (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 13-16) ולא בשיחותיו עם לקוחותיו של המערער עימם יצר קשר (עמ' 45 לפרוטוקול, שורה 8 ואילך, וכן מש/17). יתרה מזו, הנחה זו נסתרה מפורשות בעדותו של מר יעקובי אשר חזר והדגיש הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית כי המערער עובד יחידי וכי כל כלי משרת ייעוד חקלאי אחר (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 17 ואילך). גם דבריו של המשיב ביחס לתיק הניכויים של המערער עמומים, והמשיב אינו יודע אם תיק זה מצוי בידיו, אם לאו. לאור האמור, סבורני כי שגה המשיב כאשר הניח כי המערער העסיק עובד או עובדים נוספים באופן קבוע ומתמשך לאורך השנים שבערעור, ובאמצעותם הפעיל למעשה שני טרקטורים בו זמנית. משכך, יש להפחית את השומה באופן שמכפלת השעות תתייחס לטרקטור בודד היינו 1600 שעות שנתיות ולא 3200. ביחס לשאר רכיבי השומה (היינו רווח ההון ממכירת הטרקטור והכנסות שכר עבודה שלא דווחו), נראה כי אין מחלוקת של ממש בין המשיב והמערער. המשיב הצביע על רווח הון אותו הפיק המערער בסך 15,000 ₪ בשנת 2000, ממכירת טרקטור, מבלי לדווח על כך. המשיב הציג את חשבונית העסקה (שסומנה מש/10), שאינה מסדרת החשבוניות של המערער. פנקס זה לא הומצא ולא הוצג למשיב (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 11-12). בעדותו טען המערער כי אכן מכר טרקטור, אך לדבריו: "רואה החשבון אמר שיש חילופין שקניתי ומכרתי". (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 7), ובסיכומיו לא תקף רכיב זה. כך גם ביחס למשכורות שלא דווחו, הודה המערער כי אכן אלו נתקבלו על ידו. באשר להפרשי ההון הבלתי מוסברים, ציין המשיב כי אלו נועדו רק כדי לתמוך את השומות בשומה משנית, חליפית, המבוססת על צמיחה לא מוסברת בהונו של המערער בשנים 1992-1998. לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, איני רואה צורך לדון במחלוקות ביחס לאופן השוואתן של הצהרות ההון של המערער וההנמקות להפרשי ההון ביניהן. סוף דבר לא מצאתי לנכון להתערב בשקול הדעת שעמד בבסיס פסילת ספריו של המערער בידי המשיב ובבסיס השומות שקבע המשיב לשנות המס שבערעור, זולת הנחתו הלא מבוססת כדבעי כי המערער העסיק דרך קבע עובד נוסף לאורך השנה כולה באופן בו פעלו שניים מכליו של המערער באותו פרק זמן. הנחה זו לא אומתה ע"י המשיב, על אף שהיה באפשרותו בהזדמנויות שונות לנסות ולבררה ואף נסתרה בעדויות המערער ועדו. לאור האמור, ובתוקף סמכותי מכוח סעיף 156 לפקודה הנני מורה כי יש לתקן את השומה באופן שתתייחס לעבודתו הרציפה של טרקטור אחד בלבד, תוך שמירה על שאר רכיבי השומה, כפי שנקבעו ע"י המשיב. בנסיבות אילו מוצא אני שלא לעשות צו להוצאות. ניהול ספרים / פסילת ספריםמיסיםמס הכנסה