פסק דין 1. לפני ערעור על החלטת המשיב בהשגה, לפיה המערערת אינה רשאית לנכות מס תשומות בגין חשבוניות מיוחדות שקיבלה מעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינית, מאחר ולא שלחה למשיב במועד את טפסי 878, בניגוד לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 ולצו מס ערך מוסף (דרישת דו"חות נוספים), התשנ"ו-1996, ובכך גרמה לנזק לאוצר המדינה. מדובר בדו"חות לגבי 169 חשבוניות אוטונומיה, הכוללות מע"מ בשיעור 1,517,215 ש"ח, אשר לשיטת המשיב לא קוזזו במועד מול הרשות הפלסטינית בשל מחדל המערערת להעביר את הדו"ח הנוסף הנדרש בזמן ולא יוכלו להיות מקוזזות בעתיד. 2. לא היתה מחלוקת לעניין החובה לשלוח את טפסי הריכוז המפרטים את החשבוניות שקיבלה המערערת מעוסקים הרשומים ברשות הפלסטינית (להלן: טפסי הריכוז). גם לא היתה מחלוקת לעניין שלילת היכולת להתקזז מול הרשות הפלסטינית בהעדר טופס ריכוז, וגם לעניין תוקפן של החשבוניות לצורך התחשבנות אך ורק למשך שישה חודשים מתאריך הוצאתן. חובת דיווח זו עוגנה בסעיף 38(ג) לחוק, בעקבות הסכמים עם הרשות הפלסטינית, שהעיקרי שבהם הוא הסכם פריז. 3. המערערת טוענת כי שלחה את הדיווחים הנדרשים במועד ואילו המשיב מכחיש זאת. השאלה העומדת לפני היא עובדתית גרידא - האם הוכיחה המערערת את המשלוח. לא התעוררה מחלוקת לגבי השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בסוגיה זו, ונראה כי לשני הצדדים היה מובן כי הנטל הוא על המערערת. גישה זו מקובלת עלי. 4. לגרסת המערערת, החל מאוגוסט 2000 היא שלחה באופן שיטתי ומוקפד את טפסי 878 (להלן: טפסי הריכוז). מנהל המערערת, אורן מיכל, הצהיר כי נתן למנהל מחלקת החשבונות של החברה בעניין מילוי טפסי הריכוז באופן סדיר ושליחתם לקמר"פ אשדוד (סעיף 7 לתצהיר). העד יובל פרבר הצהיר כי התבקש להכין טפסי ריכוז (878) בהתייחס לתקופה מינואר 1999 ואילך, הכינם ומסרם למנהל מחלקת הנהלת החשבונות במערערת מר קאופמן (סעיף 3 לתצהירו), ומר קאופמן הצהיר כי דאג לכך שטפסי הריכוז ימולאו מדי חודש בחודשו ואף בדק אותם ומסרם לפקידות האחראיות על משלוח הדואר והורה להן לשלוח את החומר בדואר רשום לקמר"פ אשדוד (סעיף 4 לתצהירו) (הובהר כי קמר"פ היא יחידת הקישור של מע"מ לרשות הפלסטינית). הפקידה נלי מירזאי, עובדת המערערת, הצהירה כי תפקידה לשלוח דברי דואר הנמסרים לה בתוך מעטפה סגורה, וכאשר מדובר בדואר רשום, תפקידה הוא אף למלא את "אישור קבלת דבר דואר רשום" של רשות הדואר ולמוסרו יחד עם המעטפה לשליח (סעיף 3 לתצהירה). הפקידה הוסיפה כי במהלך עבודתה במערערת קיבלה דברי דואר באופן האמור גם ממר אברהם קאופמן. ואולם, מגרסת העדה עלה כי אינה יודעת מה היה תוכן המעטפות. נראה, אפוא, כי איש מעדי המערערת אינו תומך ישירות בטענת המשלוח בפועל של טפסי הריכוז. מראיות המשיב עלה כי, על פי הרישום במחשב אין זכר לדיווחי המערערת במהלך התקופה הרלבנטית, מפברואר 1999 עד ספטמבר 2002, ולשיטת המשיב, ראיה זו בעלת משקל מכריע בשאלה בה עסקינן. אעסוק בראיה זו בהמשך הדברים. המערערת לא חלקה על כך שזו התמונה העולה מרישומי המחשב אצל המשיב. ב"כ המשיב טוען כי על פי מועד הדיווח הנדרש של החשבוניות נשוא הדיון, מדובר בכ-20 דיווחים שונים (כאשר דרישת הצו היא דיווח תוך 15 יום מתום תקופת הדו"ח התקופתי), על פני תקופה של שנתיים. ב"כ המשיב מסביר חישוב זה כדלקמן: על פי תקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, תקופת הדו"ח של עוסק היא בת חודש ותחולתה ב-1 בחודש. גם על פי תצהירי המערערת, מילוי טפסי הריכוז ושליחתם נעשו באופן שוטף מדי חודש (סעיף 4 לתצהיר קאופמן, סעיף 4 לתצהיר פרבר). ב"כ המשיב מפרט את תקופת הדיווח עם עוסקים פלסטינים לפי העסקאות שנטענו ע"י המערערת בטבלה המצויה בסעיף 4 לסיכומיו, והתוצאה האמורה עולה מהטבלה בבירור. במהלך התקופה כולה היה על המערערת לשלוח 39 דו"חות ביחס לעסקאות עם פלסטינים, ואולם, לאור הודאת המערערת, לפיה לא שלחה דו"חות עד קיץ 2000, מדובר רק על 21 דיווחים שונים. המערערת לא סתרה חישוב זה ולא טענה בסיכומיה כי מספר הדיווחים הרלבנטיים פחות מזה. ב"כ המשיב טוען, בהסתמך על החישוב האמור, כי אין זה סביר שבשגרת פעולת המשיב, כאשר הוא מקבל אלפי דיווחים ביחס לחשבוניות אוטונומיה, דווקא כל דיווחיה של המערערת "ייעלמו", וזאת בשעה שבאותה תקופה כל הדיווחים אודות עסקאות של מכירה לפלסטינים של המערערת הגיעו וטופלו. טענה זו משכנעת. בסיכומי ב"כ המשיב מובעת ההערכה שהמערערת לא היתה מודעת לחובתה לשלוח את הטפסים במועדים שנקבעו, ולכן לא דיווחה במועד. בסיכומיה טוענת המערערת כי עמדתו העקרונית של המשיב בדבר תוצאות אי-משלוח טפסי הריכוז היתה ידועה לה היטב, בין היתר לאור הליך קודם שהתנהל בין המערערת לבין המשיב. ברם, ההליך הקודם היחיד שתשומת לבי הופנתה אליו הוא הליך אשר הסתיים בבית המשפט המחוזי ב-12.8.03 (ואחר כך הגיע בערעור לבית המשפט העליון). מתעורר, אפוא, ספק אם קודם לתאריך סיום ההליך, שבו נדחה ערעור המערערת, הפנימה המערערת את המסקנה כי ראוי שתאמץ את גישת המשיב בנושא זה לגבי המועדים. 5. לעניין משמעות הדיווח המופיע במחשב המשיב בהקשר הנדון, אציין כי בתצהירי עדי המשיב, הובהר כי הדיווחים המגיעים מוזנים למחשב, כחלק משגרת העבודה. בסעיפים 18-22 לתצהיר שמעון אלון, המשמש ממונה פרויקטים ביקורת חשבונות ביחידת הקישור מע"מ לרשות הפלסטינית (קמר"פ) באגף המכס והמע"מ, תואר תהליך הטיפול בטפסי 878, המסתיים בהזנה למחשב. טפסים אלה, על פי החוק, יש לשלוח בדואר רשום. על פי התצהיר האמור, בשל מגבלת הזמן לעניין ההתקזזות, זוכים טפסים אלו לעדיפות והם מוקלדים ביום הגעתם או, לכל המאוחר, למחרת (סעיף 20, שם). כאמור, בהישען על אי-רישום הדיווח במחשב, הגיע המשיב למסקנה כי הטפסים לא נשלחו ע"י המערערת. האם מסקנה זו אמינה? אכן, יש מקום להניח שבשל תקלות המתרחשות מטבע הדברים בכל תהליך שבו מעורבים גורמים אנושיים שונים חלק מסוים מהחומר שנשלח לקמר"פ הולך לאיבוד (והעד אלון בתצהירו התייחס למקרים שבהם טענו עוסקים כי שלחו טפסים שלא הגיעו וציין כי מספרם הוא כ-10), ואולם, האינטרס שיש למדינה בקליטת הטפסים, והעובדה שמדובר בהליך קליטה שאינו מורכב, מניחה מקום להערכה שהליך הקליטה השגרתי המופעל כבר מאז 1996 (כעולה ממועד הצו הרלבנטי) הוא תקין בעיקרו ונותן תמונה מהימנה לעניין הדיווח. מהתצהיר האמור עולה כי עם קבלת הדואר נפתחות המעטפות, טפסי 878 (קניות) מופרדים מטפסי 879 (מכירות) והטפסים עוברים לשלב אימות הנתונים, סידור, הפרדה והכנת החומר להזנה במחשב. לאחר ההזנה במחשב נסרקים הטפסים והחשבוניות לארכיון אופטי ונשמרים באופן פיזי בארכיון יחידת הקמר"פ (סעיף 18 לתצהיר שמעון אלון). כאמור, טפסי 878 זוכים לעדיפות ראשונה בטיפול, וזאת בשל מגבלת הזמן של ההתחשבנות תוך שישה חודשים ממועד הוצאת החשבונית, ועל כן, הם מוקלדים באותו היום, ולכל המאוחר למחרת. מכאן כי ההזנה למחשב של הטפסים בהם עסקינן היא פעולה הנעשית בסמוך לאחר קבלת הטפסים בדואר, וכבר בשלב זה המחשב מגלה אם הטפסים התקבלו. המערערת מסיקה מתשובת העד שמעון אלון, לשאלה שעסקה בבעיות שהביאו להצעות ייעול, כי היקף התקלות גדול. איני רואה הצדקה למסקנה זו, מה גם שהתשובה לא התייחסה לנושא העלמות הטפסים. מכל מקום, עדיין תקפה התמיהה שהעלה ב"כ המשיב - האם דווקא 21 המעטפות של המערערת נעלמו? דווקא כל אחת מהן לא הוזנה? בסופו של דבר, אין בסיס ראייתי לטענה שהיו תקלות של ממש בקליטת הטפסים בדרך האמורה. 6. למסקנה בדבר אי-שליחת הטפסים במועד ע"י המערערת מובילות גם ראיות העוסקות בביקורת שנערכה אצל המערערת בעניין הדיווח. על פי תצהיר שמעון אלון, ביום 3.3.03 נערכה ביקורת אצל המערערת, וזאת לאחר שהתברר כי נכון לאותו מועד לא הגיע דיווח כלשהו של המערערת לקמר"פ באשדוד. בביקורת נטלו חלק העד יעקב מונסונגו וכן מר דן קליג', גם הוא עובד המשיב, שניגשו למפעל המערערת בעטרות. על פי תצהיר מונסונגו, במועד הביקורת נשאל על ידו מר קאופמן, מנהל החשבונות של המערערת, מדוע לא שלח העתק חשבוניות התחשבנות לקמר"פ אשדוד כנדרש בחוק. על פי התצהיר, קאופמן - "היסס קמעא, לא ענה תשובה נחרצת ובהמשך טען שהוא נותן את החומר לפקידה והיא שולחת" (סעיף 7). בתגובה ביקש העד מונסונגו לדבר עם הפקידה, ולשאלתו האם היא מכירה את הטופס 878 ענתה שלא, ושמעולם לא שלחה לאשדוד דבר דואר כלשהו. משנתבקש קאופמן באותה פגישה להראות את טפסי הריכוז של הרכישות (ההעתקים), אמר למבקרים שמדובר בחומר ישן הנמצא במחסן המפעל, והמפתח למחסן אינו נמצא. מר קאופמן אישר אמירה זו בתצהירו, ואף הוסיף: "נציגי מע"מ התייחסו בביטול לדברי אלה ואמרו כי טפסי הריכוז לא הגיעו לידם". מדברים אלו עולה כי נושא משלוח טפסי הריכוז עלה מפורשות באותה פגישה וכי קאופמן חש שדבריו בנושא זה מתקבלים באי-אמון. להשלמת התמונה יצוין כי העדה מירזאי ציינה בתצהירה כי לא אמרה למבקרים בעת הביקורת כי לא שלחה מעולם דבר דואר כלשהו לאשדוד. ואולם, היא גם הבהירה כי תפקידה היה טכני, ובגדרו לא התעניינה בתוכן המכתבים שנמסרו לה ובפרטי הנמענים. מכל מקום, ברור כי לא היה ביד נלי מירזאי לתמוך פוזיטיבית בעצם המשלוח של טפסי הריכוז לכתובת בה מדובר. כמו כן, אם אמנם טפסי הריכוז נשלחו במועדם, התנהגות קאופמן לאחר הביקורת נראית תמוהה מהטעמים הבאים: חרף הצורך הטבעי במקרים מעין אלו - שבהם דבריו נתקבלו באי-אמון - להוכיח כי דבריו נכונים, משהוזמן קאופמן להגיע למשרדי מע"מ בתאריך סמוך לכך, לא התעקש על כך שהטפסים כבר נשלחו, אלא מילא את הטפסים. לשיטתו, עשה זאת פעם נוספת. אמנם, על פי גרסתו, עשה זאת מאחר שנדרש למלא את הטפסים, ואולם, להערכתי, אילו האמין שהטפסים נשלחו היה עומד על גרסה זו ביתר תקיפות. עובדה זו תומכת באפשרות שהוא לא היה מודע לכך שיש לשלוח את הטפסים תוך מועדים מסוימים. יתר על כן - וזה הטעם העיקרי לתמיהה הנזכרת - בעת שהגיע קאופמן למשרדי מע"מ בעקבות הביקורת, לא טרח להביא עמו מסמכים התומכים בגרסתו. על פי תצהיר קאופמן, כשנדרש לבוא למשרדי מע"מ לאחר הביקורת לא נמסרה לו מטרת הזימון והוא לא נדרש להביא עמו מסמכים כלשהם. ברם, משידע קאופמן - כפי שעלה מפורשות מתצהירו ומעדותו וצוין לעיל - כי דבריו לעניין שליחת הטפסים לא נתקבלו באמון ואף ידע כי נשאל לגבי משלוח הטפסים בעת הביקורת, וכי בנושא זה נשאלה גם הפקידה (פרו' מיום 11.11.06, עמ' 17), קשה להבין מדוע לא ראה לנכון להביא עמו את החומר אשר לא נתאפשרה בחינתו במקום בעת הביקורת בטענה של העדר מפתח למחסן. למעשה, גם מבלי שנקבעה פגישה כזו, ראוי היה שקאופמן ימציא את החומר בהקדם האפשרי, כדי להראות למצער שמצויים העתקים של חומר שנשלח ולבסס את הטענה שהטפסים נשלחו במועד. המערערת מנסה למנוע מסקנה כזו, בהטעימה כי עולה מהראיות שמר קאופמן הבין כי הביקורת ב-3.3.03 נעשית כדי לבדוק את חברת "פלסטין פלסטיק", ממנה רכשה המערערת בקבוקי פלסטיק. מונסונגו הכחיש בעדותו כי נאמר למערערת שמוקד הבדיקה הוא הרכישות מ"פלסטין פלסטיק". ברם, באת-כח המערערת טוענת כי השאלה החשובה היא מה סבר קאופמן באותו ביקור, ומוסיפה כי בנסיבות הנ"ל אף ברור מדוע קאופמן "לא הביא עמו לזימון במשרדי המשיב ביום 9.3.03 את ההעתקים הכחולים של טפסי 878". כבר נאמר לעיל כי חומר הראיות תומך בטענה כי קאופמן יכול היה להבין בנקל מההתרחשות בעת הביקורת עצמה כי לשאלת משלוח הטפסים במועד חשיבות רבה, ואין הסבר סביר לשאלה מדוע לא הסיק מסקנה מתבקשת זו. 7. אוסיף כי, אם אמנם הטפסים מולאו ונשלחו כנטען, תמוה מדוע חסרים בהעתקיהם המתייחסים לתקופה שלאחר יולי 2000 (ההעתקים צורפו לתצהיר קאופמן) תאריכים וחתימות. מצב זה מניח מקום למחשבה שגם אם עיקרם הוכן במועד, לא היתה "גמירות דעת" לגבי שליחתם, כעולה מכך שהמילוי לא הושלם. 8. זאת ועוד: לעניין שליחת הטפסים נשענת המערערת אך על שלושה אישורים של דואר רשום. ואולם, ראיותיה אינן מבססות טענה שתוכן המכתבים שנשלחו בדואר רשום כלל את טפסי הריכוז שבהם מדובר דווקא, וראיותיה גם לא הבהירו שאין מדובר בחומר אחר שנשלח לפי אותה כתובת (כגון טפסי ריכוז של מכירות לפלסטינים, דהיינו - טפסי 879), אשר על פי הראיות נשלחו לאותה כתובת. המערערת נשענת על עדות שמעון אלון מטעם המשיב, לפיה "בחודשים 12/00-10 לא היו דיווחים על מכירות" כדי לחלץ מסקנה כי מדובר בטפסי הריכוז בהם עסקינן. ברם, איני סבורה כי די בראיה זו כדי להביא למסקנה כי שני אישורי המסירה מחודש אוקטובר מתייחסים לטפסי הריכוז, כאשר אין עד מטעם המערערת המעיד ונחקר על כך. ויוטעם, באמור בסעיף 4 לתצהיר קאופמן ("יצוין כי בעקבות הטענות שהועלו בשומה נשוא הליך זה ערכנו בדיקה לאיתור אישורי משלוח דואר רשום של טפסי הריכוז"), אין די לצורך זה, דהיינו, לקשירת טפסי ריכוז ספציפיים לאישור מסוים, מה גם שקאופמן עצמו, על פי גרסתו שלו, לא עסק במשלוח. 9. המערערת אף טוענת כי יש פסול בכך כי המשיב לא בדק את אישורי הדואר הרשום שהמציאה. ברם, העד מונסונגו העיד כי הטענה בדבר קיומם של אישורים כאלה כלל לא עלתה על ידי קאופמן (פרו' מיום 8.6.06, עמ' 32). טענה זו לא נסתרה. קאופמן לא ציין עובדה כזו בתצהירו וגם לא בעדותו. חסר זה, גם הוא מקשה על ייחוס האישורים שהוגשו למשלוח טפסי הריכוז דווקא. 10. עוד נטען מטעם המערערת כי לא היתה יכולה לצמוח לה כל טובת הנאה מאי-משלוח טפסי הריכוז, ועל כן אין להניח שלא ביצעה את המשלוח. ואולם, מגרסת המערערת עולה כי היא עצמה לא דאגה למשלוח שוטף ומסודר של טפסים אלה קודם לאוגוסט 1999. על פי תצהיר קאופמן כל החשבוניות שמתחילת 1999 ועד יולי 2000 דווחו בדיווח אחד במהלך אוגוסט 2000, ורק לאחר מכן היה דיווח חודשי רצוף. נראה, אפוא, כי האינטרס של המערערת לא הביא אותה לשלוח את הטפסים באופן שוטף ומסודר כנדרש בחוק לפני אוגוסט 2000, וזאת על פי גרסתה שלה. יתר על כן, יש יסוד להערכה שהתנהגות המערערת מוסברת ע"י אי-הכרת המצב החוקי לגבי מועדי המשלוח, ובמצב דברים כזה לא ניתן לומר כי המערערת ידעה כי יבולע לה אם לא תשלח את הטפסים במועד. אמנם על פי עדותו, קאופמן היה מודע לצורך לשלוח טפסי 878 כבר בסוף 1999 (פרו' מיום 11.11.04, עמ' 13). ברם, הוא גם הודה כי עד הביקורת של מע"מ כלל לא ידע שיש מגבלה של חצי שנה למשלוח הטפסים (פרו', שם, עמ' 14). מצב דברים זה מניח יסוד להערכה שהמערערת לא פעלה ככל נישום סביר, בין ברכישת הידע המתאים ובין יישומו. 11. עובדה נוספת שיש בה כדי להכביד על גרסת המערערת היא העובדה שכלל דיווחיה על מכירות שביצעה בתקופה הרלבנטית נקלטו כראוי ע"י המשיב. אכן, וכפי שכבר נאמר, אם המערערת שלחה את ריכוז דיווחי הקניות באותה דרך, קשה להסביר את העובדה שאף אחד מהם לא נקלט במהלך התקופה, שהיא לא קצרה. 12. המערערת תוקפת את מסקנת המשיב, לפיה לא נשלחו אליו הטפסים, בטענה כי מסקנה זו מבוססת אך ורק על הרישום במחשב. המערערת מוסיפה כי מגרסת המשיב עלה כי הוא לא טרח לערוך בדיקה נוספת כדי לוודא אם נכון לבסס שומתו אך ורק על רישומי המחשב, ובכלל זה לא נעשתה בדיקה פיזית כדי לברר אם הטפסים נמצאים. ברם, הובהר כי בדיקה כזו לא היתה אפשרית: העד אלון מטעם המשיב הסביר שלא ניתן לבצע חיפוש אחר טפסים אם לא הוזנה במחשבים אינדיקציה לקבלת החומר (פרו' מיום 21.5.06, עמ' 11), מאחר שמדובר בחיפוש בין מאות אלפי טפסים, דבר שמעשית אינו אפשרי, ללא אותה אינדיקציה. לדברי שמעון אלון, אלפי דברי דואר מגיעים ליחידת הקמר"פ מדי חודש (סעיף 27 לתצהיר עדות ראשית). המערערת גם תוקפת את נוהלי המשיב בקמר"פ אשדוד. לדבריה, שיטת החזקת החומר בה נקט מונעת כל אפשרות של בדיקה פיזית לגבי קבלת טפסים, כאשר עולה מהעדויות כי לעוסקים אין תיקים נפרדים והטפסים מתויקים אך ורק על פי תעודות משלוח. אין בידי לקבל את טענת המערערת, לפיה נכשל המשיב בבדיקה: איני סבורה כי מוטלת על המשיב חובה לפשפש בכל כך הרבה מסמכים כדי לברר אם החומר הגיע או לארגן את כלל החומר במחסן באופן שניתן יהיה לאתר כל מסמך, גם אם לא נרשם סמוך להגעתו. יתר על כן, איני רואה סיבה לקבוע ששיטת קליטת החומר ומיונו אצל המשיב היא פגומה. העובדה שההזנה למחשב נעשית בשלב מוקדם ושרק באמצעותה יש אינדיקציה למציאת החומר, אינה בלתי סבירה כשלעצמה. למעשה, ההזנה משמשת את ההוכחה הדרושה לנישום - בדבר שליחת החומר ובדבר הנובע ממנו - ואין הוא נזקק גם לשמירת הטפסים עצמם לצורך זה, באופן המביא לשליפתם המהירה. 13. עוד תוקפת המערערת את העובדה שהמשיב אינו מקיים את ההליך הקבוע בצו ערך מוסף (דרישת דו"חות נוספים), התשנ"ו-1996, אשר ממנו עולה כי ניתנת לעוסק האפשרות להגיש את טפסי הריכוז בכל משרדי מע"מ. בהקשר זה המערערת מטעימה כי המשיב הנהיג שיטה משלו, שבה יש לשלוח את הטפסים לקמר"פ אשדוד דווקא, שיטה שתוצאתה היא שאין לעוסק כל אפשרות לקבל אישור על הגשת טפסים. המערערת מוסיפה כי אילו הקפיד המשיב על קיום הנוהל, לא היתה השומה בה עסקינן יוצאת מלכתחילה. מסקנה זו אינה מקובלת עלי - איני סבורה כי ניתן לומר כי אילו קוים הנוהל היה ביד המערערת להוכיח את דבר משלוח הטפסים. המערערת לא טענה כי ביקשה להגיש את הטפסים ישירות ולקבל אישור במשרד מע"מ הקרוב אליה, ולא עלה בידה. לגרסת המערערת, שלחה את הטפסים בדואר רשום לקמר"פ אשדוד, פעולה שאינה דורשת מאמץ מיוחד. המערערת לא הציגה מסמך בכתב כלשהו המלמד כי פנתה לקמר"פ אשדוד לקבל אישור כי הטפסים התקבלו בסמוך לשליחתם, וגרסת קאופמן כי עשה זאת בשיחות טלפוניות אינה משכנעת. 14. המערערת מציגה את הדרישה שהופנתה אל קאופמן למלא טפסי 878 חדשים בעת שהוזמן למשרדי מע"מ לאחר הביקורת כניסיון להשיג בדרך קלה ראיה המלמדת שהטפסים לא מולאו ונשלחו במועד, ובכך לבסס את השומה. מדברי מונסונגו עלה כי הדרישה הועמדה לצרכי תיעוד. אציין כי, איני רואה צורך לבחון מניעי מונסונגו בהעמדת דרישה זו, מאחר ששאלה זו צדדית לענייננו, שהרי הקביעה כאן אינה מתבססת על תאריך מילוי הטפסים אז, אלא בוחנת את כלל הראיות בשאלה אם הטפסים נשלחו במועד. 15. המערערת תומכת טענותיה גם בעובדה שבביקורת נוספת במפעל, שהתקיימה ביום 18.3.03 בנוכחות מנהל המערערת מר אורן מיכל, הציג המנהל צילומים של טופס 878 למר מונסונגו, אשר לא הסכים לקבלם. מונסונגו לא הכחיש עובדה נטענת זו, והסביר עמדתו בעניין זה במילים אלו: "מר אברהם [קאופמן] היה אצלנו ב-9 לחודש ולא הביא את זה? הוא ידע שנבוא ב-18 לחודש ולכן הוא צילם את זה" (פרו' מיום 8.6.06, עמ' 57). מקובל עלי כי היה ערך רב יותר למשמעות אי-הצגת המסמכים בבדיקה הקודמת, שבה ניתן היה לראות את המסמכים ללא הכנה מוקדמת. בבדיקה ספונטנית ניתן היה למצוא סימנים המסייעים בפתרון שאלת המשלוח, כגון: האם הטפסים המקוריים מולאו במלואם במועד, האם הטפסים המקוריים עדיין בתיק או רק העתקיהם, האם יש בתיק אישור מסירה. נראה, אפוא, כי עמדתו של מונסונגו אינה מלמדת על גישה שרירותית ואטומה, מה גם שתוצאת הבדיקה במחשב היתה כבר ידועה ואין בדיקה אחרת שהיה בידו לעשות (כדבריו, פרו' מיום 8.6.06, עמ' 56, כעולה מעדות שמעון אלון: "אין לי דרך לבדוק. הדרך היחידה היא המחשב", פרו' מיום 11.11.04, עמ' 32), וכאמור, לא מצאתי פגם בדרך זו של הטיפול בטפסים המגיעים לקמר"פ אשדוד. 16. המערערת מבקשת, לחלופין, להכיר בזכותה לנכות את מס התשומות לגבי טפסי הריכוז בהתייחס לתקופה של שישה חודשים שקדמה לחודש אוגוסט 2000. ב"כ המערערת מוסיף כי, אישור דואר רשום מחודש אוגוסט 2000 המתייחס למשלוח טפסים אלה צורף כנספח א' לתצהירו של קאופמן, ברם, לא מצאתי בתצהיר אמירה הקושרת בין אישור הדואר מחודש אוגוסט לטפסים האמורים, ואיני סבורה כי ניתן להסיק קשר זה מעצם סמיכות הזמנים כפי שנאמר לעיל. ויוטעם, אף לא נטען ע"י המערערת כי רק ריכוז טפסי 898 שלחה לקמר"פ אשדוד בחודש אוגוסט. כאמור, הדיווח האמור נפקד מהדיווח המצוי במחשב המשיב. בנסיבות אלו, איני סבורה כי הוכח משלוח טפסי הריכוז לתקופה שקדמה לאוגוסט 2000. 17. לאור האמור, הגעתי למסקנה כי המערערת לא עמדה בנטל הוכחת הטענה כי שלחה את כלל טפסי הריכוז במועד, ובשל כך אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיב כהוצאות סכום כולל של 15,000 ש"ח. מיסיםניכוי מספלסטינים