האם יש מס על פיצויים שאדם קיבל במסגרת פסק דין ? בית המשפט פסק כי דין פיצוי כדין המקור בגינו שולם. הקושי המתעורר בסוגיית סיווגו של פיצוי כתקבול הוני או כתקבול שבפירות נובע מן העובדה, שהמילה "פיצוי" יכולה להשתלב יפה בכל אחת משתי הקטגוריות הללו. האבחנה נעוצה במטרה שלשמה ניתן הפיצוי: אם הנזק פגע ברווחים החייבים במס והפיצוי בא לכסות על נזק זה, אין הוא אלא סותם את הפרצה שהנזק גרם, והריהו משתלב במקומה, ואז יהא אף הוא חייב במס. אם גרם הנזק לפרצה במקור ההכנסה, יסתום הפיצוי את הפרצה הזו, וכשישתלב במקומה, לא יהא אלא תקבול שבהון, שאינו חייב במס. להלן דוגמא לפסק דין שעסק בשאלה האם יש מס על פיצויים: פסק דין עניינו של פסק דין זה הוא בסיווגו של תשלום ששולם על ידי המערערת בעקבות פסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, האם מהווה הוא הוצאה במישור ההוני כדעת המשיב, שמא הוצאה במישור הפירותי וככזו מותרת בניכוי כנגד הכנסותיה השוטפות, כטענת המערערת. ערעור מס זה נוגע לשנים 1995 ו- 1996. המערערת (להלן - המערערת או האיגוד) הינה חברה אשר החלה לפעול במרץ 1983, בטיפול באזרחים ישראליים שביקשו לרכוש זכויות פנסיה מגרמניה וזאת לפי האמנה שנחתמה בין ישראל לגרמניה לעניין זה. על פי אמנה זו שנחתמה בירושלים בשנת 1973 ונכנסה לתוקף בשנת 1980, ניתנה לאזרחים ישראליים, אשר נמצאו זכאים לפי האמנה, האפשרות לרכוש זכויות פנסיה באופן רטרואקטיבי מאת הביטוח הלאומי הגרמני. על המבקש להצטרף להסדר הפנסיה הגרמנית היה להירשם, על פי טופסי הרשמה לעניין זה, עד ליום 13/6/83. המערערת רשמה עד למועד זה כ- 1,500 איש (מע/4). ביום 21/11/84, לאחר המועד האחרון להרשמה כאמור, נחתם הסכם בין המערערת לבין אחד, מר יואל ראוכברגר, אשר עסק אף הוא בהשגת נרשמים להסדר הפנסיה הגרמנית ואף הייתה בידיו רשימת נרשמים, בת 2,700 איש (להלן: יואל). לפי ההסכם פנה יואל אל המערערת על מנת "לקיים פעולה משותפת" לגבי הליכי הרישום כאמור (מע/1) (להלן: ההסכם הראשון). סעיף 2 להסכם הראשון קובע כי הצדדים מסכימים כי ההסכם מהווה הסכם שותפות ביניהם, לפיו יוקם איגוד משותף בשם "הלשכה לטיפול הפנסיה הגרמנית" (להלן: הגוף המשותף או המיזם המשותף). עוד הוסכם כי יואל יעביר את הטפסים והאינפורמציה אודות נרשמיו לגוף המשותף ואותו חומר יטופל על ידי האיגוד. שכר הטרחה עבור הטיפול בנרשמים יחולק, כך לפי ההסכם הראשון, שווה בשווה בין הצדדים. ביום 3/12/85 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף אשר נועד להשלים את ההסכם הראשון (מע/2) (להלן: ההסכם השני). הסכם זה בא להקנות זכות ליואל ליהנות אף מפירות השלב השני. בשלב זה, לאחר הודעת הרשויות הגרמניות כי עקרונית זכאי הנרשם לקבל פנסיה על פי האמנה, היה על הנרשם להסדיר את השקעתו שתזכה אותו בזכויות פנסיה, תוך שישה חודשים מההודעה על זכאותו. זאת יכול היה הזכאי להסדיר אם ממקורותיו הוא, אם על ידי נטילת הלוואה מאת בנק גרמני (ראה פרוטוקול ע"מ 2-3). ההסכם השני העניק ליואל זכאות לקבל עמלות נוספות, מעבר להסכם הראשון, עמלות הנובעות ממימון וביטוח שעתיד היה הגוף המשותף לארגן עבור הנרשם הזכאי, כאשר למערערת הקשרים המתאימים לצורך כך עם גורמים גרמניים. מטעמיה שלה, סירבה המערערת לשלם ליואל את חלקו בעמלות על פי ההסכם הראשון והשני. משכך פנה יואל בתביעה כנגדה אשר נידונה, לפי סעיף 11 להסכם הראשון, בפני כב' הבורר עו"ד דוד ישראלי. ביום 11/6/96 ניתן פסק בוררות (מע/3) הקובע כי על המערערת לשלם כ- 4,500,000 ₪ (כולל מע"מ) ליואל. סכום זה חישב כב' הבורר לפי שכר הטרחה אשר הגיע ליואל על פי ההסכמים והמתבססים על רווחים שנבעו למערערת מאת 171 לקוחות מתוך ה- 2,700, אשר הועברו לטיפול הגוף המשותף על ידי יואל שהוכרו כזכאים לרכישת זכויות פנסיוניות (להלן: פסק הבוררות). את תוצאות פסק הבוררות ניסתה המערערת לתקוף ואולם הליך זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ואף אושר פסק הבוררות (מש/3). המערערת שילמה את סכום הפיצוי על פי פסק הבוררות ובדוחותיה לשנות המס הנדונות תבעה ניכוי הפרשה בשל תביעת יואל בסך של 2,725,550 ₪ בדו"ח של שנת 1995 וכ- 270,000 ₪ בדו"ח שנת 1996. טענות הצדדים טענות הצדדים התמקדו בשאלה יחידה והיא האם להכיר בפיצוי שניתן ליואל על ידי המערערת כהוצאה פירותית אם לאו. אציין כי לא הייתה מחלוקת לגבי עיתוי ההוצאה (פרוטוקול ע"מ 12 שורות 12-15). טוענת המערערת כי סכום הבוררות ששולם ליואל ראוי לניכוי לצורכי מס הואיל והיא "החזירה", כלשון בא כוחה, ליואל את חלקו בהכנסות שנבעו מאותם הסכמים ביניהם. לטענתה סכום זה ואף אופן חישובו בפסק הבוררות מביא למסקנה ברורה כי מדובר בחלוקה בדיעבד של העמלות בינה לבין יואל, הכנסות אשר נבעו משיתוף הפעולה העסקי בין הצדדים. מאידך טוען המשיב כי אין להתיר בניכוי את הפרשת המערערת כהוצאה שוטפת שכן מדובר בהוצאות הוניות. לטענת המשיב מדובר בקניית תיק לקוחות על ידי המערערת מאת יואל. רשימת הלקוחות הרי היא נכס הון. בעצם רכישת לקוחותיו של יואל יצרה המערערת את המנגנון מניב הפירות, ולכן יש לראות את התשלום עבור לקוחות אלו כתשלום עבור יצירת נכס ולא כהוצאה פירותית. כמו כן טוען המשיב כי המהות הכלכלית של ההסכמים היא שגרמה לו לקבוע כי עסקינן ברכישת נכס הוני וככזה אינו מוכר כהוצאה שוטפת. המערערת טוענת בתגובה כי בקביעתו זו העלים המשיב עין ולא הסתמך על הראיות כי אם על השערות בנוגע להסכמים. כן טוענת היא כי אין מקום להתיר למשיב לטעון את טענת המהות הכלכלית של ההסכמים שכן לא נדונה ככזו באף שלב מהליכי השומה ואף אינה מופיעה בנימוקי הצווים. עוד טוענת המערערת כי תוכן הצווים שהוצאו על ידי המשיב נוגדים את משמעותם הכלכלית של ההסכמים ואת התכלית העקרונית העוברת כחוט השני בדין המס - והיא מיסוי אמיתי של ההכנסה החייבת ומניעת כפל מיסוי. לטענתה אי הכרה בתשלומים אילו כהוצאה גוררת תשלום מס בכפל במובן זה שתשלומים אילו נובעים מעמלות שהתקבלו בידיה ובגינם שולם מס מלא. על אותו חלק שהועבר ליואל שולם מס גם כן. דיון דין פיצוי כדין המקור בגינו שולם וכך נאמר בע"א 171/67 פשמ"ג נ' הוצאת ספרים ש' ל' גורדון בע"מ, פ"ד כא (2) 186 בע"מ 188: "הקושי המתעורר בסוגיית סיווגו של פיצוי כתקבול הוני או כתקבול שבפירות נובע מן העובדה, שהמילה "פיצוי" יכולה להשתלב יפה בכל אחת משתי הקטגוריות הללו. האבחנה נעוצה במטרה שלשמה ניתן הפיצוי: אם הנזק פגע ברווחים החייבים במס והפיצוי בא לכסות על נזק זה, אין הוא אלא סותם את הפירצה שהנזק גרם, והריהו משתלב במקומה, ואז יהא אף הוא חייב במס. אם גרם הנזק לפירצה במקור ההכנסה, יסתום הפיצוי את הפירצה הזו, וכשישתלב במקומה, לא יהא אלא תקבול שבהון, שאינו חייב במס". (ראה אף: ע"א 463/71 שטיין נ' פ"ה, ת"א 1, פ"ד כז (1) 183; ע"א 221/72 ד"ר אמריך סולד נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד כה (1) 762; עמ"ה 1093/00; 1109/00; 1110/00; 1111/00, רו"ח בבלי דן נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 1 מיסים טז/5 ה-17, עמ' 148-149). דברים אילו יפים אף לגבי הסיווג, פירותי או הוני, של תשלום פיצוי כאמור (ראה: עמ"ה 258/72 רוטנברג מרדכי נ' פקיד שומה ת"א 4, פד"א ו', 8-9; א. רפאל, י. מהולל, מס הכנסה, (1995) כרך ראשון, בע"מ 433-435). אין מחלוקת כי התשלומים הוצאו בקשר עם עסקה של המערערת. נחה דעתי כי הדין עם המערערת. מבחינת ההסכמים עולה תמונה ברורה כי עסקינן בהסכם ל"פעולה משותפת" כפי שהגדירוהו הצדדים, כאשר חלוקת התפקידים ברורה. המערערת הינה גוף אשר החל בפעילות הרשמה של ישראלים "בעלי פוטנציאל" לקבל הזכאות על פי האמנה, כבר במרץ 1983. עד המועד האחרון להרשמה, קרי 13/6/83, רשמה המערערת כ- 1,500 נרשמים (מע/4). למערערת הייתה המיומנות והידע לטפל בתשתית הלקוחות, וזהו הרציונאל העומד בהתקשרותו של יואל עם המערערת להקמת הגוף המשותף (פרוטוקול ע"מ 5-6; פסק הבוררות בסעיף 3). לפיכך הוסכם על שיתוף פעולה בין הצדדים (סעיף 2 להסכם הראשון). כך על יואל היה להעביר את "כל הטפסים והאינפורמציה שברשותו לגוף המשותף... והחומר יטופל ע"י עובדי האיגוד" (סעיף 3). לפי סעיף 10 להסכם במידה ואחד מהצדדים ירצה לפרוש מהשותפות יהא עליו להציע חלקו תחילה לשותף השני במחיר מוסכם. את התקבולים והעמלות ראו הצדדים לנכון לחלק שווה בשווה. כך אף ההסכם השני מטרתו להעניק ליואל עמלות נוספות כנובע מהסדרת מימון וביטוח עבור לקוחותיו, כתוצאה מהטיפול בלקוחות בשלב השני. משני הסכמים אלו עולה כי יואל לא מכר את תיק לקוחותיו אלא, לאור מטעמים אישיים ובשל אי יכולתו לטפל לבד בלקוחותיו, בחר לחלוק בשכר טרחתו עם המערערת לשם השגת הכנסתו. הרשימה המקורית של הלקוחות נשארה אצל יואל וזה העבירה אל הגוף המשותף טיפין טיפין (פרוטוקול ע"מ 4 שורות 9-10). כך אף מעידה כי לא יכלה לפנות ללקוח של יואל מבלי ליידעו על כך, וכלשונה: "הלקוחות היו שלו, והוא הקפיד על כך" (ע"מ 6 לפרוטוקול שורה 12). אמנם לאחר זמן מה אכן נותק הקשר עימו, בעקבות בעיות בריאות ואחרות של יואל, ואולם היו התכתבויות בנוגע ללקוחותיו באמצעות אחיו. (פרוטוקול ע"מ 6-7). כן עולה כי נעשתה הפרדה פיסית בין לקוחותיו של יואל ללקוחות המערערת. כך למשל ללקוחותיו של יואל היה טופס הסכם נפרד עם הגוף המשותף על מנת לזהותם לרבות לצורך הנהלת חשבונות. במקום שמה של המערערת התנוסס שמו של הגוף המשותף - "הלשכה לטיפול בפנסיה" (פרוטוקול ע"מ 8 שורות 21-22; ע"מ 9 שורות 5-6), כאשר לגבי לקוחות המערערת התנוסס שמה בלבד על הטפסים אותם מילאו והוחתמו. הדבר נועד לאפשר התחשבנות בקשר עם העמלות . עוד אומר כי יקשה להסביר את הגיונו של ההסכם השני, לשיטתו של המשיב. ההסכם השני, כאמור מעניק ליואל שכר טרחה נוסף על זה שאמור היה לקבל מההסכם הראשון וזאת בנוגע לטפול במימון וביטוח הלקוחות. אם אכן במכירה עסקינן, כטענת המשיב, הרי שההסכם השני כלל לא היה נכרת. לא מטעם מעמדו של יואל, אשר כביכול מכר את רשימת לקוחותיו עוד בהסכם הראשון, ובוודאי שיקשה על מאן דהוא להסביר את ההיגיון הכלכלי העומד מאחורי צעד כזה, בנסיבות האמורות, מצד המערערת. המשיב טוען כי אף מועד ההתקשרות בין הצדדים מנביע כי עסקינן במכירה. מועד זה הוא לאחר המועד האחרון לרישום אנשים הטוענים לזכאות על פי האמנה. במועד זה למערערת כ- 1,500 נרשמים ואילו יואל מציע כ- 2,700 נרשמים. לאור היקף הפעילות המוצעת על ידי יואל ותחילת דרכה של המערערת בפעילותה מדובר ברכישת נכס הוני על ידי המערערת. ואולם, כאמור, העובדות מצביעות אחרת. פנייתו של יואל למערערת הייתה לאור קשריה של המערערת ויכולתה לטפל טוב יותר בלקוחותיו, דבר אשר יגרום לגידול בהכנסתו. מטבע הדברים פנה יואל למערערת לאחר שהיתה בידו רשימת לקוחות אשר עומדים לכאורה בתנאי האמנה. מטבע הדברים רשימה זו מתגבשת בסמוך "למועד הסגירה". אופי ההתקשרות , אם היא מכירת אותה רשימה או הסכמה בדבר שיתוף פעולה אינו נגזר במקרה דנן, ממועדה. טענה נוספת בפי המשיב בדבר הסיכונים בנוגע לאותה שותפות עסקית אשר כביכול נותרו על כתפי המערערת בלבד. משהעביר יואל את מלא הסיכון על כתפי המערערת הרי שכלכלית נפרד הוא ממקור ההכנסה והתשלום בשל כך מהווה תשלום הוני בגין רכישת אותו מקור. אין בידי לקבל טענה זו. לו היה מדובר במכירת תיק לקוחות כנכס הרי שיש להניח כי הייתה נקבעת מראש תמורה בגינו, תוך זה שהרוכש מחשב בינו לבינו את סיכויי ההצלחה , כמו גם הסיכונים, בין אם תמורה זו הייתה משולמת לשיעורין או מראש. מכל מקום לא היה עצם תשלומה מותלה בסיכויי ההצלחה של הטיפול בזכאות הלקוחות. מהותה של העסקה דכאן הייתה מחד הזרמת לקוחותיו של יואל אל תוך העסקה המשותפת ומאידך הזרמת הידע והניסיון שרכשה המערערת, קשריה, משרדיה ונכונותה לשאת בהוצאות הטיפול. בגין כל אלו נאות יואל כי העמלה שתצמח בגין לקוחותיו תתחלק בינו לבין המערערת שווה בשווה. בהעדר עמלה שני הצדדים נמצאים בחסר. כאשר בוחנים נטילת סיכון כלכלי - אין תכנון מראש להקטנת הפסד מעיד דווקא על חוסר סיכון כלכלי. על מנת שלא להוציא הוצאות בקשר עם הטיפול בלקוחותיו של יואל ושלא ימצא בהפסד בשל חוסר הצלחה ואי קבלת עמלות, בחר הוא לוותר על נתח נכבד מהעמלה לטובת המערערת. סיכון כלכלי אינו בהכרח סיכון היוצר הפסד. סיכון כלכלי הוא גם הסיכון המשותף שלא להשיא רווחים במיזם משותף. העדר סיכון הוא במכר בלתי מותנה של תיק לקוחות ובקבלת תמורה בלתי מותנית - לא זו העסקה שהתבצעה בין המערערת ובין יואל. ברגיל מכירתו של נכס הון תתאפיין בתמורה בלתי מותלית אולם מורכבות שוק יכולה להצמיח עסקאות הוניות שתמורתן , כולה או חלקה, מותלית, למשל גובה תשואה עתידית וכיוצא בזה. במקרים אילו יבחנו מאפיינים נוספים של העסקה על מנת להעביר את הקו לצרכי מס שבין הכנסה או הוצאה שהיא בהון או בפירות (ראה עניין רו"ח בבלי דן, לעיל). במקרה דנן יואל "שילם" בגין צמצום הסיכון הכלכלי כדי הפסד באמצעות חלק מהעמלות שהיה זכאי להן אלמלא ההסכמים עם המערערת ונותר עם סיכון שלא להשיא רווח כלל. זאת במצטבר למסכת ההסכמים ולמסקנתו של כבוד הבורר מצביעים על היות התשלומים מאת המערערת ליואל על פי פסק הבורר , תשלומים במישור הפירותי. בחינת כתב התביעה (מש/1) של יואל ופסק הבוררות, מעלה כי אין המדובר במכירה של תיק לקוחות כי אם בכניסה לעסקה משותפת. בכתב התביעה טוען יואל כי המערערת הפרה את הסכמי השותפות בכך שלא דווח לו על מצב חשבונות הגוף המשותף וכי לא חלקו עימו את ההכנסות לפי ההסכמים. מכתב התביעה עולה כי יואל רצה לדעת מהו מצב לקוחותיו וכי לא ויתר עליהם בשום צורה. למצער טענתו הינה כי רשימת לקוחותיו מהווה "נכס שהכניס התובע לשותפות" (סעיף 6.1 לכתב התביעה) ואעמוד על כך בהמשך. בסעיף 8.4 לכתב התביעה טוען יואל כי הנתבעים ניסו שלא כדין להעלים "הכנסות שנתקבלו מלקוחות התובע ו/או את כספי השותפות...". מפסק הבוררות (מע/3) עולה אותה מסקנה. פסק הבוררות מבצע חלוקה מחדש של הכנסות הגוף המשותף. פסק הבוררות עומד על תמצית שיתוף הפעולה בין יואל למערערת בסעיף 3 לפסק הדין. כמו כן בסוקרו את טענות התובע, על פיהם ניתן הסעד, כותב כב' הבורר כי: "התובע טוען כי הנתבעים לא שילמו לו את חלקו בהכנסות השיתוף וכי הם התרשלו בטיפול בלקוחות השיתוף..." (סעיף 4 לפסק הבוררות). תשתית זו קובעת כי מדובר בשיתוף בהכנסות שינבעו מלקוחותיו של יואל ולא במכירת תיק הלקוחות. פסק הבוררות יוצא מנקודת הנחה כי רשימת הלקוחות אשר הועברה לגוף המשותף הינה "נכס משותף שהאיגוד מנהל עבור עצמו ועבור התובע" (סעיף 73 לפסק הבוררות). על אף שכלכלית אינני סבור כי מדובר גם לא במכירה של 50% מתיק הלקוחות, הרי שלמצער ניתן לומר כי בגין "מכירה" זו כעמדת הבורר , התמורה ששולמה הינה הידע, הניסיון, הקשרים, הכישורים ונכונותה של המערערת לשאת בהוצאות הטיפול מכיסה. חלוקת ההכנסות מעמלות שבין המערערת לבין יואל הינה חלוקת הפירות הנובעים מאותה עסקה משותפת. פסק הבוררות מושתת כולו על ביצועם בעין של ההסכמים בין יואל למערערת והעברה אליו של מחצית ההכנסה של הגוף המשותף אשר נמנעה הימנו. באור זה אף פסק כב' הבורר כי על המערערת להגיש לתובע דוחות חצי שנתיים, החל מ- 1/1/95 ועד השלמת תשלומי שכר הטרחה על פי הקבוע בפסק הדין (סעיף 248 לפסק הבוררות). אף פסק הדין המאשר את פסק הבוררות מושתת על ההנחה כי הצדדים הסכימו על שיתוף פעולה. יש לזכור כי בפועל נאלצה המערערת להסכים, בהסכם השני, לדרישותיו של יואל, על תוספת שכר טרחה, כנובע מהשותפות (פרוטוקול ע"מ 3 שורות 1-4). פסק הבוררת קבע כי מדובר בהפרת הסכם ובפיצוי על הפרתו, והוא שהציג את התשלום כפיצוי על הפסד השכר והרווח בשנות הפעילות שנמנעו מיואל ולא על מכירתה או העברתה של רשימת לקוחות. עוד ניתן ללמוד כי מקור ההכנסה נותר בידי שני הצדדים מתוך ההסכמה בינהם כי עם פרישת מי מהם מן המיזם המשותף מתחיבים הם להציע את אותו מקור תחילה לשותף האחר למיזם קודם שהם מציעים אותו לצדדים שלישיים. מכל אלו עולה כי המדובר בהכנסה שוטפת, שאילו עמדה המערערת במחויבותה מלכתחילה, היה תשלומה מותר כהוצאה שבפירות, אם כלל חלקו של יואל היה נרשם כהכנסה בידה. הואיל והמערערת הייתה סבורה ככל הנראה כי יואל אינו זכאי לחלקו בהכנסות מכוח ההסכמים , משעה שהחליטה ליטול הכנסות אילו לכיסה, רשמה היא בהתאם אותן כהכנסותיה שלה. משנקבע כי עליה לחלוק הכנסותיה ככל שאילו נבעו מלקוחות שהזרים יואל למיזם המשותף, בדין מבקשת היא להכיר בהם כהוצאה. מעדותו של מר ברוך כחלון, מפקח בחוליית מדגם בפקיד שומה ת"א 4, מטעם המשיב עולה כי הסתמך בקביעת שומותיו על ה"מהות הכלכלית" של ההסכמים ואולם הוא אינו חולק על הכתוב בהסכמים או בפסק הבוררות (ע"מ 13 לפרוטוקול שורות 11-12). כפי שיצוין, לא מצאתי על מה סמך המשיב את קביעותיו, מה גם שהסכמי השיתוף לא עמדו לנגד עיניו של פקיד השומה עת קבע את הצווים לעניינה של המערערת, כפי שהודה בחקירתו (פרוטוקול ע"מ 13 שורות 7-10). המשיב הבהיר כי הוציא הצווים על סמך בחינת תיק המס של אותו יואל - בדרך של הצלבת הנתונים שדווחו לגבי הפיצויים שנתקבלו על ידו. לצורך כך הציג המשיב את מש/6 ואת מש/7, התכתבויות בין בא כוחו של יואל, שהוא גם בא כוחה של המערערת דכאן, בן נטען כי הפיצויים מהווים הכנסה מרווח הון וכי "לפנינו מקרה קלאסי וברור של פיצויים על הפרת חוזה מסחרי" (ע"מ 4 למש/6). אשר נקבע ב"תיק הצולב" של יואל אינו יכול לשנות את העולה מתוך ההסכמים ופסק הבורר , מה גם שבסופו של יום לא נקבע ממצא פוזיטיבי בתיקו של יואל כי מדובר בתקבול הוני והדברים הוסדרו שם על דרך הפשרה (פרוטוקול ע"מ 11 שורות 19-24). הואיל והמשיב בחן את ההסכמים לאחר הוצאת הצוים ונותר איתן בדעתו הרי שאילו מצויים בבסיס שקול דעתו אשר עליה הוגש ערעור זה. המשיב הפנה לע"א 221/72 ד"ר אמריך סולר נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד כח (1) 352, בו נקבע כי כספי פיצויים אשר הגיעו לאדם על בסיס חישוב הרווחים הצפויים, מהווים הכנסה הונית. שם נדרש בית המשפט לקבוע מהותה של הכנסה בגין פיצוי בעיקר על בסיס חישוב הרווחים הצפויים בשל הפרת הסכם שבית המשפט ראה בו מקור הכנסה ונקבע כי הפגיעה הייתה במישרין בנכס הון. הנמקת בית המשפט שם מוקשית בכל הכבוד. גם שם דובר בהפרת הסכם בין שני עורכי-דין, על פיו העביר עורך דין אחד, לחברו את לקוחותיו בשל מניעה שהייתה לו להמשיך ולטפל בהם. עורך הדין הנעבר התחייב להעביר חלק משכר הטרחה לעורך הדין המעביר. בית המשפט שם מבהיר אומנם כי אופיו הפירותי או הוני של הפיצוי אינו נגזר בהכרח בשל היותו סכום חד או בשל שחושב כהיוון הכנסות עתידיות אולם אין בפסק הדין הנמקה של ממש מדוע בחר בית המשפט לראות בפיצוי שם נכס הון. דומה כי היותו פיצוי מהוון הצופה פני עתיד בכל זאת הוא שהכריע את הכף בעת סיווגו שם. המסקנה שם מוקשית שבעתיים לאור העובדה כי הכוונה בהסדר שבין עורכי הדין שם היתה להעביר את הלקוחות לפרק זמן קצוב בלבד. מכל מקום הסכום שנפסק לטובת יואל הינו היוונו של הסכום אשר לו היה זכאי על פי ההסכמים. היוון זה אינו משנה את טיב ההוצאה. (ראה אף: עמ"ה 151/97 יהונתן בן שלום נ' פקיד שומה כפר-סבא, מיסים יד/1, ה-27; עמ"ה 1093/00; 1109/00; 1110/00; 1111/00, רו"ח בבלי דן נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 1, מיסים טז/5 ה-17). בהקשר זה המשיב משתית את טענתו בדבר "מהות העסקה" על הטענה כי הנזק עליו בא לפצות הפיצוי הינו בגין הפרת הסכם, כאשר משהועברה רשימת הלקוחות מידיו של יואל, הרי שלאחר השימוש במידע העולה ממנה, ריקה היא מתוכן שכן עסקינן בזכות חד פעמית, כאשר ברגע שמוצתה הזכות כלפי הביטוח הלאומי הגרמני, הרשימה חסרת ערך. כל זאת לטענת המשיב מביא למסקנה כי כוונת יואל הייתה להיפרד מהרשימה לצמיתות ובכך ההסכמים מבססים מכירת נכס הון. מר כחלון מטעם המשיב, בעדותו הסביר כי מדובר בשכירות של נכס מסוים לזמן ארוך, כאשר ה"עץ" כביכול, יחזור ליואל כאשר כמוהו כאין וכאפס, ולכן מדובר מכירה בפוטנציה (פרוטוקול ע"מ 14 שורות 22-26). כאמור, הוכח כי יואל העביר את הטיפול בלקוחותיו לגוף משותף אשר הוקם לצורך כך. התשלומים שהיה אמור לקבל נבעו מהעסקה המשותפת ולא ממכירת רשימת הלקוחות למערערת. העובדה כי בענייננו מדובר בשכר טרחה חד פעמי, אינה משנה מסקנתי זו, משהראיות מוכיחות כדבעי את מהותה של ההוצאה, כאמור. גם עסקאות שתוחלתן קצרה, כגון פעילות עונתית או מותלית באופנה חולפת, אין באופי החד פעמי הלזה בלבד כדי להעיד על היותה הונית. השאלה שתבחן היא האם התשלום משולם בגין מכירת המקור או נובע הוא מן המקור גם כאשר המקור מניב הכנסה חד פעמית. מייחס המשיב לפעולה המשותפת של הצדדים פיקטיביות, שכן ההסכם עצמו אינו עוסק במכירת תיק או רשימת לקוחות כי אם בשיתוף פעולה. טענה זו ראוי היה כי יטען המשיב בפה מלא וכי יעלה אותה כבר בצווים מטעמו ולא בחקירתו הנגדית, כפי שבענייננו. מה גם שההסכמים מגלים טעם כלכלי ממשי וניכר בהם מתוכם שלא נעשו על מנת להתחמק או להקטין חבות במס. לבסוף בקשר עם טענת המשיב כי אין המדובר כלל בשותפות הואיל וזו לא נרשמה, הרי שבין אם נתקיימה שותפות ובין אם לאו, "עסקה משותפת" כפי שכינוה הצדדים, הייתה כאן. עסקה משותפת ,joint venture , אינה מחיבת רישומה של שותפות רשומה דווקא. בדומה אף פסק הבוררות, בסעיף 2, אינו מכריע בשאלת השותפות ומכריע בסכסוך לפניו "מבלי לנקוט עמדה אם אכן נוצרה "שותפות" במלוא מובנה המשפטי". טיבה של ההוצאה הוא לדידי כפי שבואר לעיל. משכך מתקבל הערעור. המשיב ישא בהוצאות המערערת בסך 1,000 ₪, באגרת בית משפט ששולמה על ידה, וכן בשכר טרחת עורך דינה בסכום כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, הכול נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום. מיסיםפיצויים