מס בולים על הסכמים

פסק דין א) הסוגיה שבמחלוקת והרצאת עמדות בעלי הדין 1. על מדוכת הדיון בתובענה זו ניצבת שאלה בדבר פרשנותו של חוק מס בולים על מסמכים תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"), וליתר דיוק הכרעה בשאלות כדלקמן: 1.1 האם סכום מס הבולים החל על ההסכמים שנכרתו בין התובעת מזה ובין מדינת ישראל באמצעות חברת "עמידר" (להלן: "עמידר") יגזר מן הסכום המצרפי של דמי השכירות שנקבעו בהסכמים (כדעתה של הנתבעת) או דילמה בגין הערך האמיתי של התמורה האמורה להשתלם עפ"י ההסכמים (כדעת התובעת). 1.2 האם יש לקחת בחשבון לענין שומת מס הבולים גם את רכיב המע"מ המשולמים על דמי השכירות (כגרסת הנתבעת) או לנטרלו לצורך חישוב מס הבולים (כעמדת התובעת). 2. העובדות הצריכות להכרעה פשוטות המה ואביאן בקצרה כדלקמן: 2.1 התובעת, חברה יזומה קבלנית שהינה בעלים של מבני מגורים התקשרה בין השנים 2003-2001 במערכת הסכמים (להלן: "ההסכמים") עם עמידר לפיהם התחייבה התובעת כלפי עמידר ליתן שירותי דיור לכל אדם שיופנה באמצעות עמידר, וזאת תוך העמדתם לרשות עמידר של 128 יחידות דיור לתקופה של 120 חודש בדמי שכירות חודשיים בסך של 2,388 ₪ (בתוספת מע"מ) לכל יחידת דיור, שישולמו לתובעת בתשלומים רבעוניים. 2.2 אין חולק, כי התובעת נדרשה לשלם ושילמה למנהל מס בולים (להלן: "המנהל") בסכום המתייחס למלוא דמי השכירות עפ"י ההסכמים לאורך 10 שנים כאילו שולמו במועד חתימת ההסכמים לרבות תשומת המע"מ הגלומה בהם. 2.3 בכתב התביעה שהגישה התובעת נטען, כי היה על הנתבעת להוון את סכום דמי השכירות ומהם לגזור את סכום מס הבולים, כמו כן נטען, כי אין לכלול את תשומת המע"מ בחישוב מס הבולים. 2.4 בנתון לכך טענה התובעת, כי פרשנותה המעוותת של הנתבעת הביאה לידי כך, כי התובעת נדרשה לשלם ושילמה מס בולים בסכום של 177,475 ₪ בעוד שלדעת התובעת, ועל יסוד עמדתה כפי שפורטה לעיל סכום מס הבולים אשר היה בהן לחול עליה הסתכם לסכום של 121,166 ₪. 2.5 בכתב תביעתה עתרה איפוא התובעת לחייב את הנתבעת בהשבת ההפרש בסכום של 64,193 ₪. עילות התביעה עליה נסמכה התובעת בכתב תביעתה הינן הפרת חובה חקוקה, עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת תום הלב. 2.6 בליבת התביעה גלומה הטענה, כי על הנתבעת היה להוון את סכום דמי השכירות האמורים להשתלם לתובע, לאורך תקופה של עשר שנים ולגזור את סכום המס מן השווי המהוון של דמי השכירות. 2.7 הנתבעת לעומת זאת כפרה בטענותיה המשפטיות של התובעת וטענה, כי סכום המס נגבה כדין. ליבת טענתה של הנתבעת באשר למוקד המחלוקת הינה, כי סכום המס מוטל על המסמך והסכום הנקוב בו ולא על העיסקה, ומשכך הוטל המס על הערך הנקוב ולא על הערך המהוון. 2.8 אשר למרכיב המע"מ - טענה הנתבעת, כי בהיותו נקוב בהסכמים, הוא מהווה חלק בלתי נפרד מערך הנשוא שלהם ומכאן שיש לחייב את מס הבולים גם בגינו. 2.9 בצומת זו של הדיון, אטעים כי הדיון במחלוקת שבין בעלי הדין אינו בבחינת חריש בקרקע בתולה, שכן בתי המשפט נדרשו לסוגיות אלו בהקשרים שונים; עם זאת, וכפי שיובהר להלן, ההלכות שנשזרו בפסיקה בסוגיות אלו אינן אחידות. לא יפלא איפוא כי בעלי הדין נדרשו להאריך מעניתם זה בזה וזה בזה תוך שהפליגו למחוזות ההיסטוריה החקיקתית. פרשנות בסוגיות מס, והרצאת היבטים כלכליים אשר לרובם ככולם נודעת השלכה במידה זו או אחרת על התרת המחלוקת. הגם שלא ראיתי צורך לצלול לנבכי הטענות במלוא מוטתן, לא אוכל להתעלם מן העובדה, כי הגם שנס ליחו של חוק מס בולים עם ביטול התוספת לחוק בה נקבעו שיעורי המס, הרי שאין עסקינן במחלוקת לשם שמיים, כי אם בסוגיה חיה ומעשית שיש לה השלכה גם מעבר למחלוקת הספציפית מושא הדיון. 3. הבסיס הנורמטיבי בסעיף 2 לתוספת א' לחוק נקבעה חובת תשלום מס בולים, בין היתר לגבי: "הסכם או חלק ממנו לרבות זכרון דברים בין שהוא ראיה לחוזה ובין שהוא מחייב את הצדדים (להלן: "בסעיף זה חוזה") (1) אם ערך הנשוא כולו או מקצתו נקוב בסכום מסוים - 1 ₪ לכל 250 ₪". 4. מיקוד עמדת בעלי הדין ויחודיות המחלוקת 4.1 משרעת המחלוקת שבין בעלי הדין מתמקדת במילים "ערך הנשוא". התובעת טוענת כי יישום כללי הפרשנות בחקיקה הפיסקלית מחייבת כי יש לפרש את צמד המילים הנ"ל כמתארות את השווי האמיתי של התמורה עליה הסכימו בעלי ההסכם, כפי שישולם בפועל להבדיל מסכומם המצרפי של התשלומים הרבעוניים, וכי בהינתן שתשלום דמי השכירות עפ"י ההסכמים, נפרש לאורך שנים, הרי שסכום המס שיש להשית עליה יחושב עפ"י ערך התמורה הריאלי מהוון למועד עריכת ההסכמים. 4.2 עיגון למסקנתה זו מצאה התובעת בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 222/00 מדינת ישראל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ, פ"ד נ"ז (3), 353 להלן: "פרשת שיכון ובינוי") שם נקבע בהקשר לסוגיה בה עסקינן כדלקמן: "לטעמי ההסתמכות על ערכו העכשווי של סכום כסף לצורך קביעת החיוב במס בולים מוצדקת גם מבחינה עניינית. הדרך של קביעת סכום התשלומים באופן מצרפי - חשבונאי, על אף פיזורם של התשלומים על פני עשרות השנים, גורמת לאפליה בין נישומים, כלומר, על אף השוני בערכם הממשי של סכומים, גובה המס זהה. תוצאה זו אינה רצויה ואין לאמצה אלא עפ"י גזירה מפורשת של המחוקק" (פיסקה 18 לפסק הדין). 4.3 עמדה זו אשר מטעמי נוחות אגדירה כגישת הערך הכלכלי מתבססת על מושכלות יסוד בחישוב כלכלי לפיה קיימת הבחנה בין ערך נוכחי מזה ובין תשלומים עתידיים מזה וכי "חילוץ הערך הנוכחי מתוך תשלומים עתידיים (היוון) נחוץ כדי לבטא את השווי העתידי נכון למועד המכירה". (השוו: מאמרם של ד"ר א. וינרוט עו"ד ו-ב. אדלשטיין עו"ד - "גורם הזמן כמרכיב חיוני בעסקאות קומבינציה" פורסם בירחון מיסים פברואר 1999). 4.4 גישת הערך הכלכלי חותרת איפוא להשוואת ערך בין שוויו של תקבול במזומן המשתלם במועד מסוים לבין שווים של המצרפי של תשלומים עתידיים הנפרשים למשך תקופה ארוכה. השוואה זו מושגת בדרך של היוון. 4.5 הנתבעת לעומת זאת טענה, כי לשון החוק אינה יכולה לשאת את המשמעות של ערך מהוון וכי לדידה, תכליתו של החוק הינה להטיל מס על מסמכים להבדיל מעסקאות (להלן: "הגישה הפורמלית"). 4.6 הנתבעת תקעה יתדותיה במספר פסיקות מהן משתמע כי עניינו של החוק הוא בהטלת מס על מסמכים. הנה כי כן נקבע בע"א 4255/98 שופרסל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ד (3), 793 (להלן: "פרשת שופרסל"): "חוק מס בולים בא למסות מסמכים ולא עסקות... הכלל הוא שהמס נסמך על המסמך ולא על העיסקה" (שם בפיסקה 9). להלן נאמר באותה פרשה: "אך משהמצוי אפילו אינו ראוי, אינו סובל פירוש לבד מן הפירוש הדווקני - יש לתת לו נפקות". בע"א 99/76 תיאודור וינברג נ' מ"י, פ"ד ל (3), נדחתה העמדה לפיה הגם שמס בולים הוא מס על מסמכים אך בסופו של דבר הוא למעשה מס על עסקאות ובית המשפט קבע בצורה פסקנית לאמור: "בחוק עצמו נאמר במפורש שהמס מוטל על מסמכים" (שם בעמ' 448). 4.7 הגישה הפורמלית בה צידדה הנתבעת גובתה גם בהנמקה תחבירית-דקדוקית לפיה, התיבה "אם ערך הנשוא נקוב בסכום מסוים אינה משתמעת לשתי פנים ובגידרה יש לבדוק את הערך של נשוא המסמך הנקוב במסמך ולא כל ערך אחר" (שם בפיסקה 37 לסיכומי הנתבעת). 4.8 הנתבעת אף הוסיפה וטענה, כי לצורך מציאת הערך המהוון (העומד ביסוד התפיסה הכלכלית בה מצדדת התובעת) יש להפעיל נוסחת היוון וזיכרה של זו לא בא בלשון ההסכמים ולבטח שלא בלשון החוק. 5. חדשנות הסוגיה 5.1 אין חולק כי בפרשת שיכון ובינוי נקבעה הלכה בזכות קבלת הגישה הכלכלית בה דוגלת התובעת באופן שאימוץ הילכת הפסק באותה פרשה מחייבת קבלת התביעה. 5.2 קודם שאדרש להכרעה בין העמדות השונות המפרידות בין בעלי הדין אדגיש, כי עד לפסיקת הילכת שיכון ובינוי לא נזקק בית המשפט לבחינת נפקותן הכלכלית של הוראות חוק מס בולים וממילא הילכת שיכון ובינוי מהווה לכשעצמה תקדים ותמרור דרכים בסוגיה זו. 5.3 מסקנתי הינה איפוא, כי ההיגד לפיו מס בולים מוטל על מסמכים להבדיל מעסקאות (כפי שנקבע בפרשת שופרסל) לכשעצמו, אינו עומד לתובעת לרועץ. גם העובדה לפיה נוסחו של החוק אינו סדור "ושיטת החקיקה סבוכה" (כנאמר בפרשת שופרסל) מניחה את האפשרות לבחינה מחודשת של משמעותו התחבירית-לשונית והתחקות אחר פרשנותו התכליתית, אלו יהיו איפוא אבני הדרך להכרעה במחלוקת שבפני. 6. לשון החוק כנקודת המוצא התחילת לפרשנותו 6.1 בהידרשה למשמעות הלשונית של החוק ולחלוקה התחבירית המקובלת של נושא, נשוא ומושא, גרסת הנתבעת, כי בעוד שהנושא בסעיף 2 לתוספת לחוק הינו המסמך, הרי שהנשוא הינו "נכס או דבר אחר שבישראל" (סעיפים 35-34 לסיכומי הנתבעת). מכאן לא ארכה דרכה של הנתבעת לטעון, כי התיבה "ערך הנשוא" אינו אלא הסכם הנקוב המסוים שייחסו הצדדים לאותו ערך נשוא, קרי, הסכומים הנקובים בהסכמים. 6.2 סבורני כי מהדבק המילים הכללי של סעיף 2 לתוספת לחוק ניתן לאתר משמעות תחבירית שונה קמעא: עסקינן בחוק המטיל מס על מסמכים (כנאמר בפרשת שופרסל), ומשכך יש לפרש את סעיף 2 לתוספת בכללותו כקובע כי "מסמך" (נושא) יהיה חייב במס בולים (נשוא) בשיעור (מושא) הנקבע כתוספת. עפ"י פרשנות זו, החובה "ערך הנשוא" האמורה בסעיף 2 (א) (1) מהווה את מושא החיוב (ולא נשואו). גישה תחבירית זו ננקטה בפרשת שיכון ובינוי שם נאמר: "אעיר בהקשר זה, בדרך אגב, כי המונח 'נשוא' בדיבור 'ערך הנשוא' אינו מוצלח מבחינה לשונית. נראה כי הכוונה היא למונח האנגלי SUBJECT MATTER ... מבחינה דקדוקית במקום נשוא מן הראוי היה למחוקק לומר 'מושא'.... 6.3 אך בכך לא סגי, שכן גם אם תמצי לומר כי ערך הנשוא הינו בבחינת מושא הטלת המס, הרי שבסעיף 2 (א) (1) לתוספת נאמר: "אם ערך הנשוא כולו או מקצתו נקוב בסכום מסויים" מכאן שעל קרני הדילמה חוזרת ועולה השאלה האם התיבה "ערך הנשוא" מאפשרת החלת גישה של חישוב כלכלי כמו היוון או שמא המילים "נקוב בסכום מסויים" ממצות את 'ערך הנשוא'. 6.4 בית המשפט בפרשת שיכון ובינוי התייחס לדילמה זו בצורה לקונית וללא הנמקה תחבירית בפסקו: "לטעמי, התוספת לאחר 'ערך הנשוא' של נקוב בסכום מסויים" אינו גורע מנקודת המוצא של 'ערך' כלומר יש להעריך את הסכום הנקוב עפ"י ערכו העכשווי, הערכה העשויה להתבסס על היוון". 6.5 סבורני בכל הכבוד הראוי, כי הנמקה זו מוציאה מקרא מידי פשוטו. הניסיון לבודד את שני חלקי המשפט לוקה בראש ובראשונה מבחינה תחבירית, שכן הרצף התחבירי בין "ערך הנשוא" להיותו "נקוב בסכום מסוים" הינו בולט עד כדי זיהוי "ערך הנשוא" עם "שוויו הנקוב בסכום מסוים". לא זו אף זו - בפרשת שיכון ובינוי, לא נעשה כל ניסיון לערער על תקפות הקביעה שנקבעה בפרשת שופרסל ולפיה, מס בולים מוטל על המסמך ולא על העיסקה, ומשכך יש לשום את סכום המס על שוויו של הסכום הקבוע במסמך ככל שזה נקבע בסכום מסוים וללא זיקה לערכה הכלכלי של העסקה. 6.6 נסיבה נוספת המטה את הכף לכיוון עמדת הנתבעת נעוצה בעובדה כי בחוק מס בולים על תקנותיו, לא נקבעו כל הוראות המסדירות את חישוב "ערך הנשוא", מכאן שגישה כלכלית לחישוב "ערך הנשוא" נתקלת בקושי הנובע מהעדר הוראות מסדירות חרף התחושה האינטואיטיבית לפיה בגישה הכלכלית (ובכלל זה בנוסחת היוון) גלום היגיון וצדק חלוקתי. גישת הפסיקה הינה, כי מערכת המיסוי בישראל מתייחסת ביסודה לערכים נומינליים (השוו: ע"א 699/92 נציב מס הכנסה נ' רחמים מיכאל, פ"ד נ"א (2), 500. 6.7 המחשה בולטת לעיקרון זה ניתן למצוא עוד בע"א 773/86 ערגול פלדות בע"מ נ' מ"י, פ"ד מ"ג (1), 516, שם אומצה העמדה: "אין בחוק (חוק מע"מ - מ.ב.ח) הוראה בדבר שיערוך ניכויים ומכאן שניכוי מס התשומות נעשה לעולם בערכו הנומינלי". 7. פרשנות חקיקה פיסקלית תואמת את עמדת הנתבעת 7.1 שני בעלי הדין נסמכו בסיכומיהם על ע"א 165/62 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד ל"ט (2), 70, בו לובנה בהרחבה סוגיית הפרשנות של חקיקה פיסקלית. 7.2 בהדרשו לפרשנות המילולית, מטרת החקיקה ותכליתה, דרש ביהמ"ש באותה פרשה: "אין לך משמעות נכונה של דיבור אם לה עיגון לשוני ו לו מינימלי בתורת הלשון. חייבת להיות נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק, אלא אם כן, כל משמעות מעוגנת בלשון החוק מביאה לאבסורד. בהעדר אבסורד חייבת המשמעות 'הנכונה' להיות אחת מן האפשרויות המעוגנות בלשונה של ההוראה. הלשון היא איפוא נקודת המוצא אך אין היא נקודת הסיום... מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת בה, יש לבחור באחת ויחידה כאפשרות 'נכונה'. בחירה זו נעשית עפ"י מטרת ההוראה ועפ"י תכליתה". 7.3 כמוסבר לעיל, בחוק מס בולים, דבקו הביטויים "ערך הנשוא" ו- "נקוב בסכום מסוים" זה לזה, והיו לבשר אחד. בעובדה זו לכשעצמה, אין כל אבסורד וזאת לאור תכליתו ומטרתו של החוק להטיל מס על מסמכים ולא על עסקאות. מסקנתי היא איפוא, כי הן הנוסח המילולי-תחבירי והן תכליתו של החוק תומכים בעמדתה של הנתבעת. 8. רכיב המע"מ על סכום דמי השכירות 8.1 התובעת טענה כזכור, כי לא היה מקום לחייבה במס בולים על רכיב המע"מ בגין העיסקה, שכן בכך נגבה מן התובעת מס על מס, בעוד שהתובעת היוותה רק צינור לגביית המע"מ ללא שנהנתה ממנו כהוא זה. 8.2 הנתבעת טענה, כי בעלי ההסכמים התייחסו לסוגיית המע"מ כערך נוסף הניתן בגין השירותים (קרי: דמי השכירות),ומשכך שווי השירותים כלל את סכום המע"מ. 8.3 בע"א 766/98 החברה המרכזית לשיכון ובנין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד ל"ד (2), 683 (להלן: "פרשת החברה המרכזית"), נדונה סוגיית רכיב המע"מ בהקשר לשווי המכירה של נכס מקרקעין ולענין זה נקבע: "... ולכן בין שהמוכר מקבל מחיר כולל המכסה את חבותו בתשלום מס ערך מוסף ובין שהוא מפצל את המחיר ומקבל מן הקונה את סכום המע"מ לחוד - נראה כי אותו מס (מע"מ - מ.ב.ח), נכלל בין מרכיבי השווי של המכירה". 8.4 סבורני, כי בהיבט העקרוני, אין נפקא מינא לעובדה כי המע"מ נשוא התובענה דכאן, מחויב בגין דמי שכירות להבדיל מדמי מכר בגין מכירת נכס מקרקעין. מכאן, שטענת התובעת לפיה, מדובר "במס על מס" ככל שהיא נכונה בהיבט העובדתי - אינה עוצרת כוח מול הפועל היוצא המשפטי לפיו, סכום המע"מ המשתלם בגין דמי השכירות מהווה חלק משווי דמי השכירות. 8.5 במסגרת סיכומי התשובה שלה טענה התובעת, כי בסעיף 29 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"), הוסמך שר האוצר לקבוע מועדי חיוב במע"מ וכי שר האוצר מימש סמכותו בתקנה 7 לתקנות מע"מ, קבע בין היתר, כי החיוב במס בעסקאות של השכרת נכסים יחול עם קבלת התמורה. מכאן הקשה ב"כ התובעת ותמה "היעלה על הדעת, כי יוטל מס בולים על מע"מ שטרם נגבה?!". 8.6 חוששני, כי אין בידי לקבל את תמיהת התובעת. סוגיית עיתוי חובת תשלום המס עפ"י חוק הוראות מע"מ הינו דבר אחד, וסוגיית היותה של תשואת המע"מ בגדר רכיב בקביעת שווי של המסמך בסכום מסוים, מכוח הוראות חוק מס בולים, דבר אחר הוא לחלוטין. ככל שנוסח ההסכמים שבין התובעת לעמידר מעלה, כי סכום המע"מ מהווה רכיב בערך הנשוא (קרי, שוויו הנקוב בסכום מסוים), נתפס סכום המע"מ ברשתו של החיוב במס בולים. 8.7 אטעים, כי הנמקתו של ביהמ"ש בפרשת שיכון ובינוי לעיקור מרכיב המע"מ לצורך שומת מס בולים, התבססה על התובנה שיש למנוע הטלת מס על מס (בלשון ביהמ"ש: "הטלת מס על מס אינה מלבבת" - שם, בפיסקה 23). בכל הכבוד הראוי, הנמקה זו אינה מגלה פנים בהלכה שנפסקה בפרשת החברה המרכזית, שם נקבע: "מוכר כזה עלול לשלם מס על מס אך אפילו כך, ואין צורך להביע על כך דעה - ענין למחוקק הוא אם רצונו בכך למנוע מצב כזה ...". 9. מן הכלל אל הפרט 9.1 בנספח ד' של ההסכמים (כותרתו "תמורה ותשלומים") נקבע: "התמורה החודשית לה יהיה זכאי המארח עבור כל יחידת דיור תהיה בסך של 2,388 ₪ לכל חודש". בכך התמלא התנאי של היות המסמך נקוב בסכום מסוים המהווה את ערך נשואו וכמוסבר לעיל, אין בסיס להחלת חישובי ערך ובכלל זה חישובי היוון. 9.2 באשר לרכיב המע"מ, נקבע בסעיף 9 לנספח ד' להסכמים: "לכל הסכומים הנקובים בחוזה זה יצורף מע"מ ועמידר תהיה חייבת בתשלומו במועד התשלום או במועד האחרון שעל המארח לשלמו לשלטונות מע"מ לפי בחירת עמידר, וכנגד כל תשלום ימסור המארח לעמידר חשבונית מס כדין". 9.3 סבורני, כי עצם הכללתם בהסכמים של סכומי המע"מ (בשיעור ידוע מסכום דמי השכירות) כמתווספים לדמי השכירות, מעלה עליהם כי הם מהווים חלק מהערך הפנימי של המסמך ומכאן שערכו של המסמך כולל גם את רכיב המע"מ. מכאן, שבדין החיל המנהל את מס הבולים גם על מרכיב המע"מ. 10. הדיון הנוסף בפרשת שיכון ובינוי - האם פתיחת צוהר לסטייה מתקדים 10.1 הנתבעת דכאן לא השלימה עם הפסיקה בפרשת שיכון ובינוי והגישה בפני ביהמ"ש העליון בקשה לקיום דיון נוסף בפרשה זו (דנ"א 4239/03 מדינת ישראל נ' שיכון ובינוי אחזקות בע"מ - להלן: "הדיון הנוסף"). במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף נקבע, כי ראוי לקיים דיון נוסף בנושא ההיוון ובנושא הטלת מס בולים על מע"מ (פיסקה 3 לפסה"ד בדיון הנוסף). 10.2 אין חולק, כי הבקשה לדיון נוסף נדחתה ללא דיון לגופה של המחלוקת, ובנסיבות אלו טענה התובעת בסיכומי התשובה שבפני, כי עם דחיית הבקשה לדיון נוסף, הפך פסק הדין שניתן בפרשת שיכון ובינוי לתקדים מחייב וזאת מכוח סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה ואין בית משפט זה - רשאי לסטות ממנו. 10.3 הנתבעת טענה מנגד, כי העתירה לדיון נוסף לא נדחתה לגופה וכי בפיסקה 9 לפסק דינו בדיון הנוסף, ראה ביהמ"ש לציין: "לעתיד לבוא, בהדרשם לשאלות שעלו בדיון הנוסף, יתנו בית המשפט דעתם לכך שביהמ"ש העליון נענה לעתירה לעריכתו של דיון נוסף וכי דוחים אנו אמנם את העתירה אך שלא לגופה. הבהרה זו דומה כי יש בה כדי לפתוח שער לפני המדינה ולו במעט כדי שתוכל להעלות, למצער בפני בית משפט העליון, דברים אלו שאנו אומרים עתה". 10.4 בסעיף 8 לפסק דינו בדיון הנוסף הבהיר ביהמ"ש, כי ההכרעה בפרשת שיכון ובינוי "משליכה על העבר ומשפיעה על גבייתו של מס בולים עד לביטולו של החוק. אפשר שהשפעתה של ההכרעה על גבייתו של המס בשנים עברו, אינה מבוטלת". 10.5 חרף עמדה זו שהיה בה כדי להצדיק על פניה קביעת עמדה ולו בסוגיות לגביהם התקבלה הבקשה לקיום דיון נוסף, קבע ביהמ"ש בדיון הנוסף: "הדיון הנוסף לא נועד להכריע במחלוקות הצופות פני העבר ... הדיון הנוסף הליך חריג ונדיר הוא ויעודו הטווית מדיניות משפטית בסוגיות שיש להן השפעה משפטית רחבה לעתיד לבוא". 10.6 מכלול עמדתו של ביהמ"ש העליון בדיון הנוסף הינה בכל הכבוד בבחינת יד ימין מרחיקה ויד שמאל מקרבת. ביהמ"ש לא ביטל את הפסיקה בפרשת שיכון ובינוי הגם שלא קיבע אותה במסמרות. 10.7 ניכר לעין כי לפסיקת בימ"ש העליון בפרשת שיכון ובינוי נודעת השלכה החורגת מגדר עניינם של הצדדים הישירים באותה התדיינות. אין לך ראיה טובה יותר לכך מעצם העובדה כי סוגיה זו צפה ועלתה גם בתובענה זו ואף בימ"ש העליון רמז לכך במסגרת הדיון הנוסף בבחינת הרואה את הנולד. 10.8 הנה כי כן, מתקיימת בפרשת שיכון ובינוי הגדרתו של המונח תקדים כפי שנוסחה בספרו של פרופ' א. ברק "שיקול דעת שיפוטי" ולפיה: "תקדים לענייננו משמעותו פסק דין קודם, אשר הלכת הפסק שבו, מחייבת לא רק את הצדדים לו אלא את הציבור כולו. אכן בשיטת המשפט שלנו פסקי דין של בימ"ש העליון מהווים תקדים כלפי הכל למעט בימ"ש העליון עצמו". עמדה זו מושתתת על הוראת סעיף 20 ב' לחוק יסוד השפיטה, לפיה: "הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון מחייבת כל בית משפט זולת בימ"ש העליון". 10.9 לא אוכל להתעלם מעמדה קטגורית זו הגלומה בחוק יסוד והיא מחייבת אותי לקבל את התביעה. בהינתן שהילכת הפסק בפרשת שיכון ובינוי, לא בוטלה במסגרת הדיון הנוסף, הרי שחרף עמדתי לפיה, בכל הכבוד הראוי ההלכה בפרשת שיכון ובינוי הינה מוטעית, איני רואה עצמי רשאי לסטות ממנה. 11. סוף דבר 11.1 תם ולא נשלם: אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה בסך של 64,193.02 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל ממועד גביית סכום מס הבולים ועד ליום התשלום בפועל. 11.2 בנסיבות הענין, אינני רואה מקום לפסוק הוצאות. הודעה זכות הערעור. חוזהמיסיםמס בוליםבולים