להלן פסק דין בנושא הצתה של מכונית - ביטוח: פסק-דין זוהי תביעה בסדר-דין מהיר בשל נזקי מכונית התובע מאש שפרצה במכונית הנתבעים. העיד הנתבע 3 שבשעת לילה נשרפה מכוניתו בחנייתה סמוך לביתו, כשישן. לא איימו עליו בסמוך לאירוע, הוא לא היה מעורב בסכסוך עם איש וגם לא חשד באיש בהצתה. למחרת ובימים שאח"כ הוא קיבל מספר שיחות טלפון מאיימות שכללו נטילת אחריות להצתה. קולו של המאיים נשמע לו דומה לקולו של אדם שצלצל אליו בבוקר השריפה וניתק את השיחה לאחר מספר מילים - שיחה שלא היתה שיחת איום. במענה לשאלה הוא אישר במשטרה שהכיר אשה מאילת על רקע השכרת דירה והם שוחחו מדי פעם בטלפון, כנראה, למורת רוחו של החבר של אותה אשה. הוא עמד על כך, שלא היה לו קשר רומנטי עם אותה אשה. זמן מה לפני השריפה, חובלו צמיגי מכוניתו יחד עם צמיגי מכוניות אחרות שחנו בסביבה. התובע סבור, שמעדות הנתבע 3 יש להסיק שאיימו עליו עוד לפני ההצתה, התנכלו למכוניתו בעבר על רקע קשריו הרומנטיים עם אותה אשה באילת והוא הסתיר זאת מהמשטרה ומחברת הביטוח. טוען התובע שהנתבע 3 הפר חובת זהירות כלפיו, כי החבלה במכוניתו היתה צפויה והיה עליו לעשות יותר כדי למנוע נזק למכוניותיהם של שכניו. סיבת השריפה: המשטרה ומכבי האש סברו שמדובר בהצתה. לאור שיחות הטלפון שקיבל הנתבע 3 סביר שכך היה. הנתבע 3 הוא קורבנו של מעשה עבירה מכוון. סדר האירועים: אין כל סתירות או התחמקויות בעדותו מעוררת האמון של הנתבע 3: בבוקר ההצתה הוא קיבל שיחת טלפון לא מאיימת שנותקה ולא השאירה בו רושם רב. למחרת ההצתה קיבל שיחת טלפון מאיימת שבה נטל המדבר אחריות להצתה. אז נזכר שקולו של המטלפן מהיום הקודם היה דומה. אין כל ראיה ל"איום" לפני ההצתה. התנכלויות קודמות: הנתבע 3 טוען שצמיגי מכוניתו נוקבו יחד עם צמיגי מכוניות אחרות שחנו באותו מקום ולא היתה זו פעולה שכוונה "אישית" נגדו. לא הובאה כל ראיה אחרת. הנתבע 3 לא יודע מי ניקב את צמיגי מכוניתו. התובע - מנחש מי היה העבריין. הנתבע 3 העיד שלא היה נתון לאיום, להטרדה או להתנכלות עד לשריפת מכוניתו. התובע - מנחש שהנתבע 3 משקר. הקשר עם פלונית מאילת: הנתבע 3 מכחיש שהיה זה קשר רומנטי. כששאלו אותו במשטרה אם יש לו קשר רומנטי מחוץ לנישואין הוא צחק. לצחוק כזה יכולות להיות סיבות שונות - ואין ללמוד ממנו "הודאה", במיוחד כשלצדו באה הכחשה מפורשת. ההיכרות עם האשה מאילת נזכרה לראשונה כשנשאל במשטרה אם עזר למישהי הנמצאת בהליכי גירושין או פרידה. כשאדם נופל קורבן לעבירה הוא נאחז בקש ומחפש "הסבר" למה שקרה לו. חקירת המשטרה מעודדת אותו להעלות ספקולציות שונות, שלא היה מעלה בדעתו באופן ספונטני. גם אזכור האשה מאילת לא בא באופן ספונטני מיוזמת הנתבע 3, אלא בתגובה לשאלה שהציג לו החוקר. אין כל ראיה שעליה ניתן לבסס את הטענות העובדתיות של התובע הנוגעות לקשר זה. סביר שיש למתנכל מניע. לא ניתן לקפוץ מכך למסקנה שקורבנו "יודע" אודות המניע ואמור "לצפות" את הסיכון. יתכן שהמניע תמהוני, או לא סביר ויתכן שמדובר בטעות בזיהוי. "גרסת התובע" אינה אלא רצף של סברות חסרות בסיס. ספקולציות, אפילו יש בהן הגיון כלשהו, אינן תחליף לראיות. מהראיות עולה, שהנתבע 3 נפל קורבן להתנכלות שסיבתה לא ידועה לו, על ידי אדם בלתי ידוע. הנתבע 3 לא ידע שמכוניתו בסכנה וממילא לא ידע ולא יכול היה לדעת, שעלולה לצמוח ממנה סכנה למכוניתו של התובע. אחריותו של קורבן מעשה עבירה לנזקי שכניו: אדם רגיל לא אמור לצפות שרכבו יוצת. בפסיקה הוטלה חובת צפיות כזו על אדם מחזיק במקום המשמש לזנות, או להימורים (כבע"א (מחוזי חיפה) 2053/02 אזולאי נ' בן שוע),. שנדרש לנקוט אמצעי זהירות שימנעו הצתה (כהפקדת שומר) או יקטינו את נזקיה כשתקרה (כאמצעי כיבוי). הטעמים הם גם עובדתיים וגם ערכיים: יש פעילויות שאכן "מושכות" בפועל התנכלויות עברייניות ומקום כזה "מועד לפורענות". מחזיק המקום אינו תם לב והצבת דרישה מחמירה כלפיו משרתת תכלית חברתית ראויה ומהווה תמריץ שלילי להתנהגות לא רצויה למחוקק. לא מצאתי תקדים לכך, שקורבן תמים של עבירה חוייב בנזקי שכנו עקב מעשה העבירה שהוא עצמו היה קורבנו - ולא בכדי. אפילו ידע נתבע 3 שמישהו נוטר לו טינה, איני סבור שמדינות משפטית ראויה היתה מחייבת אותו לגלות מביתו, או להרחיק את מכוניתו, כדי לא לחשוף את שכניו להתנכלות אפשרית (והרי לא רק במכונית אפשר לפגוע). אנשים רבים חשופים לאיומים ולהתנכלויות והצתת מכוניות לא נדירה במקומותינו. לרוב זהו אמצעי לחץ שמפעילים עבריינים דווקא על אנשים נורמטיביים - סוחרים המסרבים לשלם דמי חסות, אנשי ציבור, גורמי אכיפת החוק וכו'. אם תוטל על קורבן העבירה חובת זהירות כלפי שכניו, והוא ידרש לשבש את שגרת חייו רק בשל איומי עבריינים, ירתם הדין לקידום האינטרס המושחת של העבריין ויוגבר הלחץ על קורבנות העבירה להכנע לו. אין לכך כל הצדקה והדבר מסכן את האינטרס הציבורי ואת שלום הציבור. מעל לכל, אין לסבול את העמדת קורבן העבירה בחזקת אשם עד שיוכיח את חפותו. הטלת אחריות לנזקי העבירה על קורבן העבירה לא יכולה להעשות כלאחר יד, כדבר מובן מאליו והיא סוג של עיוות המוסר. מה שהפך לחוכמה מקובלת לגבי קורבנות עבירות מין נכון גם לגבי קורבנות של עבירות אחרות. לרוב, אנשים נופלים קורבן לעבירות על לא עוול בכפם. צר לי על שהתובע נפל קורבן "משני" למעשה העבירה שכוון נגד הנתבע 3. צר לי על שניזוק ואין לו ממי להפרע. אין בכך כדי להפוך את הנתבע מס' 3 למעוול כלפיו ואין בכך כדי להטיל על הנתבע מס' 3 (ומכח חבותו הנטענת, גם על הנתבעים האחרים) חבות לפצות את התובע בין נזקיו. לאחר שהתבררה התשתית העובדתית הדלה שעליה נשענת התביעה, לא היה מקום להמשיך ולנהלה ולא היה ראוי להמשיך ולהעלות בסיכומים ספקולציות כאילו היו עובדות. רק מחמת החמלה אני נמנע מלהטיל על התובע את הוצאות המשפט ההולמות את הדרך הפסולה שבה נוהל ההליך. לפיכך אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות. רכבשריפההצתה