להלן פסק דין בערעור בגין מאסר על תנאי בעבירות מס: פסק דין השופט מאיר יפרח: ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופט י' לוי) מיום 25.3.08, בת"פ 2872/05 ו-1653/06. הערעור נסב על קולת עונשיהם של המשיבים. ההליכים בבית משפט קמא 1. נגד המשיבים (ונגד חברה שבבעלותם, שאינה צד להליך הנוכחי) הוגשו שני כתבי אישום נפרדים (שהדיון בהם אוחד). כתבי האישום ייחסו להם עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן: "חוק מע"מ") ועל פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה"). 2. על פי האמור בכתבי האישום, היו המשיבים מנהליה הפעילים של חברה שהפעילה מסעדה ברחובות. בתקופה שבין חודש ספטמבר 2002 לבין חודש אוקטובר 2005, לא הגישו המשיבים במועד 29 דוחות מע"מ תקופתיים. דוחות אלו התייחסו לעסקות בסכום של 8 מיליון ₪, בגינן הגיע מס בסכום של 1,370,000 ₪. המשיבים הואשמו בעשרים ותשע עבירות של אי הגשת דוחות תקופתיים במועד, בניגוד לחוק מע"מ (ת"פ 2872/05). נוסף על כך, לא הגישו המשיבים לפקיד השומה דוחות על הכנסות החברה לשנות המס 2003, 2004 ו-2005, ואף לא הגישו במועד דוחות על הכנסותיהם: המשיב 1, ביחס לשנים 2003 - 2005, והמשיב 2 ביחס לשנים 2003 - 2004. המשיב 1 הואשם בשש עבירות של אי הגשת דו"ח במועד ושלוש עבירות של אחריות מנהלים, ואילו המשיב 2 הואשם בחמש עבירות של אי הגשת דו"ח במועד ושלוש עבירות של אחריות מנהלים (ת"פ 1653/06). 3. ביום 22.4.07, הורשעו המשיבים בבית משפט קמא על יסוד הודייתם בעבירות דלעיל, וביום 25.3.08 הטיל בית משפט קמא על המשיבים את העונשים הבאים: המשיב 1 א. ארבעה חודשי מאסר בפועל; ב. ששה חודשי מאסר מותנים, למשך שלש שנים; ג. קנס בסכום של 12,000 ₪. כמו כן, הופעלו ארבעה חודשי מאסר מותנים, שנגזרו על המשיב 1 בת"פ (שלום רחובות) 3285/01 ונקבע כי הם ירוצו בחופף לעונש שהוטל. על המשיב 1 הוטלו, אפוא, ארבעה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. המשיב 2 א. ששה חודשי מאסר בפועל; ב. שמונה חודשי מאסר מותנים; ג. קנס בסכום של 12,000 ₪. כמו כן, הופעלו ששה חודשי מאסר מותנים, שנגזרו על המשיב 2 בת"פ (שלום רחובות) 3285/01 ונקבע כי הם ירוצו בחופף לעונש שהוטל. על המשיב 1 הוטלו, אפוא, ששה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות. 4. בגזרו את הענשים דלעיל, הביא בית משפט קמא במניין שיקוליו, בין היתר את התמשכותן של העבירות על פני תקופה של שלוש שנים; מחזורי העסקות הנכבדים; סכומי המס הגבוהים; כמות העבירות והישנותן; אי הסרת המחדל בכל הנוגע לדוחות החברה; הסרה חלקית של המחדל ע"י המשיב 1. בית משפט קמא הטעים כי העבירות שבהן הורשעו המשיבים, נעברו שמונה חודשים בלבד לאחר שנגזר דינם בת"פ 3285/01 הנ"ל, בו הוטל על כל אחד מהם מאסר מותנה. בית המשפט ציין כי אין להתעלם מעברו המכביד של המשיב 2, אשר ריצה בעת ההיא עונש של עבודות שירות. מנגד, הביא בית המשפט בחשבון הן את הודייתם של המשיבים בעבירות שיוחסו להם והן את מצבם הכלכלי הדחוק ומצבם האישי הקשה. כך, למשל, ציין בית המשפט כי המשיב 1 נאלץ למכור את ביתו לשם פרעון חובותיו השונים, החל לעבוד כנהג משאית ואף נפגע בתאונת דרכים; לגבי המשיב 2, שהוא אב לארבעה ילדים, ציין בית המשפט כי הוא מצוי על סף הליכי גירושין. בית המשפט סבר כי בנסיבות העניין, ומחמת הסתבכויותיהם החוזרות של המשיבים בעבירות מע"מ ובעבירות מס הכנסה אין להאריך את המאסר המותנה שהוטל כאמור עליהם. בהחלטתו מיום 14.5.08, לאחר שקבע כי עונשי המאסר ירוצו בעבודות שירות ולאחר שנתקבלו חוות דעת הממונה, עיכב בית המשפט את ביצוע גזר הדין של המשיב 1. רכיב המאסר בגזר דינו של המשיב 2 עוכב בהחלטת בית משפט זה (כב' השופטת נ' אהד) מיום 3.7.08. עמדת המערערת 5. המערערת סבורה כי יש להתערב בגזר הדין ולהטיל על כל אחד מן המשיבים מאסר משמעותי בפועל וקנס גבוה מזה שהוטל. עיקר חיצי המערערת הופנו לנושא של חפיפת עונשי המאסר שהושתו על המשיבים, קרי: המאסר בגין העבירות בהן הורשעו והמאסר המותנה שהופעל. לשיטת המערערת, היה על בית משפט קמא לבאר על שום מה ראה לנכון לחפוף את שתי תקופות המאסר, במיוחד נוכח הוראת סעיף 58 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, המורה: "מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על תנאי, ישא, על אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות", ונוכח ההלכה הפסוקה, שיישמה את ההוראה האמורה. הנמקתה של חפיפת העונשים התחייבה במיוחד מאחר שהמשיבים עברו עבירות נוספות עת קצרה לאחר הרשעתם הקודמת. במצב דברים זה, לא היה מקום להתחשב באינטרס האישי של המשיבים, והיה מקום ליתן משקל לאינטרס הציבורי. יתר על כן, פעמים, מאזן בית המשפט הטלת עונש מאסר מקל, שירוצה בעבודות שירות, בהטלת קנס משמעותי. לא כך נעשה בענייננו. על כן, סבורה המערערת כי יש להטיל על המשיבים עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית וקנס גבוה מזה שהושת. עמדת המשיבים 6. לעומת המערערת, סבורים המשיבים כי דין הערעור להידחות. המשיב 1 טען כי הקנס שהוטל עליו - שולם; שלושה דוחות שנדרשה החברה להגיש לשלטונות מס ההכנסה, לא הוגשו, מאחר ששלטונות המס אינם מקבלים דוחות בלתי מבוקרים, ואין ביכולת המשיב 1 לפעול להגשת דוחות מבוקרים מפאת חוב החברה לרואה החשבון שלה, המחזיק בספרי חשבונותיה; 27 מתוך 29 דוחות המע"מ נושא כתב האישום בת"פ 2872/05, הוגשו עובר להגשת כתב האישום המקורי והשניים הנותרים - לאחריו, ואילו הדו"ח האישי שלו לשנת 2005, הוגש ימים ספורים עובר לגזר הדין, על אף שגזר הדין ציין אחרת. זאת ועוד, המאסר שהוטל על המשיב 1 ירוצה בעבודות שירות ואף זה עונש קשה עבור המשיב 1, שייאלץ להפסיק את עבודתו השוטפת לתקופה של ארבעה חודשים. המשיב 2 ביקש להדגיש כי חלק הארי של האישומים בעבירות על חוק מע"מ, נובע מאיחורים בהגשת הדוחות. משך האיחור נע בין 10 ימים לבין כחודשיים ומחצה. לאחר הגשת כתב האישום, הוסר במלואו המחדל הנוגע לחוק מע"מ, וכך גם לגבי דוחותיו האישיים על פי הפקודה. המשיב 2 הסביר כי ההתדרדרות הכלכלית היא שהביאה לביצוע העבירות ולסגירת המסעדה, על אף שבמשך שנים ארוכות, הוגשו הדוחות במועדם. המשיב 2 נטל על עצמו חלק נכבד מחובות החברה ופרע חלק ניכר מהם חרף מצבו הכלכלי הקשה, ועם זאת - מנוהלים נגדו תיקים בלשכת ההוצל"פ בגין חובותיו ותביעות אחדות בגין עסקי החברה תלויות ועומדות נגדו בבית המשפט. העונש שהוטל על המשיב 2 (ששה חודשי מאסר בעבודות שירות) הוא עונש ממשי וקשה, לפי שייבצר ממנו לפרנס את משפחתו, ובפרט שלושה מילדיו שהם קטינים וסמוכים על שולחנו. על כן, אין מקום, לטענתו, להתערב בגזר הדין. דיון והכרעה 7. כזכור, עתרה המערערת להחמרה בעונשים שהושתו על המשיבים. בעניין זה, יש לחזור ולהזכיר את ההלכה הפסוקה, המורה: "אין ערכאת הערעור מתערבת בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם טעתה הערכאה הדיונית טעות של ממש או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות [ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2008); ע"פ 1494/07 אבו כף נ' מדינת ישראל (2.6.2008)]". (ע"פ 1323/08 מדינת ישראל נ' פלוני, להלן: "פרשת פלוני"). אני סבור כי המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור, והמערערת לא הביאה כל נימוקים שיש בהם כדי לשכנע שדווקא החריג הוא הניצב לפתחי. 8. ועם זאת, דעתי היא כי יש ממש בטענת המערערת באשר להעדר הצדקה לחפיפתם (המלאה) של עונשי המאסר המותנים שהופעלו. להלן אבאר את טעמיי. הלכה פסוקה היא: "כי מאסר מותנה שנגזר על נאשם בגין עבירה קודמת יופעל במצטבר לעונש שנגזר בגין עבירתו הנוכחית "זולת אם בית משפט שהרשיעו בשל עבירה נוספת ציווה, מטעמים שירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות", כאמור בהוראות סעיף 58 לחוק העונשין [ראו למשל: ע"פ 3231/94 פאדי אליאס נ' מדינת ישראל); ע"פ 10786/04 מדינת ישראל נ' אביעד שמואל; רע"פ 4300/07 איהאב נאצר נ' מדינת ישראל]. לפיכך, הכלל הוא כי מאסר מותנה ירוצה באופן מצטבר לעונש החדש, למעט במקרים חריגים המצדיקים זאת, כאשר על בית המשפט לנמק את הטעם לחריגה מכלל זה. משנמנע בית המשפט קמא מלציין טעם כלשהו להחלטתו לסטות מן הכלל האמור, חרג הוא מהוראת סעיף 58 הנ"ל חריגה אשר אינה מוצדקת בנסיבות העניין [ראו למשל: ע"פ 407/86 מדינת ישראל נ' שינאווי (לא פורסם, 21.8.86), שם ביטל בית משפט זה את החפיפה בעונשים עליה הורה בית המשפט המחוזי משלא נימק בית המשפט המחוזי את הטעמים לחפיפה זו]". (פרשת פלוני). בע"פ 3961/08 רוחן נ' מדינת ישראל, שנינו: "ברירת המחדל היא איפוא המאסר המצטבר, וכבר ציין בית משפט זה לא אחת משכבר הימים, כפי שגם ציטט בית המשפט קמא בדעת הרוב, כי "על פי מצוות המחוקק הכלל הוא, כי מאסר על תנאי שהופעל ירוצה באורח מצטבר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שלא לנהוג כך" (השופט קדמי בע"פ 493/88 ותד ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 133, 140). "הרציונל העומד מאחורי כלל זה... הוא שענישה מצטברת היא ענישה המדגישה מדיניות הרתעתית, ומדיניות זו הולמת מקרה של עבריין השב ומבצע עבירות בגינן הורשע בעבר" (השופט לוי ברע"פ 4300/07 נאצר נ' מדינת ישראל, המפנה לע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל פ"ד נט(6) (119); נאמר שם (עמ' 134) כי "...לאור ההוראה הקבועה בסעיף 58 ברור כי היחס בין עונש המאסר בפועל בגין ההליך הנוכחי, ובין המאסר על תנאי שנגזר בהליך הקודם, ושהומר עתה למאסר בפועל, הוא יחס של הצטברות עונשים; יש להדגיש ענישה מצטברת היא ענישה המדגישה מדיניות הרתעתית". ויהא זה ראוי להביא את שנפסק בע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (6) 119, 126 - 127 (2005): "מאסר מותנה הוא למעשה מאסר בכוח. שופט המטיל על נאשם מאסר מותנה מציין בגזר-הדין מהי 'עבירת התנאי' אשר בהתקיימה יומר העונש למאסר בפועל, ומהי מסגרת הזמן שנקצבה לקיומו של תנאי זה. מכוח הוראתו של סעיף 52(ד) לחוק העונשין, התנאי יכול להיקבע בדרך של ציון סעיף עבירה מסוים, ציון סוג של עבירות או תיאורן. באשר להפעלתו של המאסר המותנה קובע סעיף 55(א) לחוק העונשין כך: 'מי שנידון למאסר על תנאי והורשע בשל עבירה נוספת, יצווה בית המשפט על הפעלת המאסר על תנאי'. העולה מכך הוא כי כל עוד לא הפר הנאשם את התנאי שנקבע, נדחה ביצועו של עונש המאסר, ועם חלוף התקופה שנקצבה לתנאי יפוג עונש זה כלא היה. מכך מתבקש ששיקולים של הרתעת הנאשם הם העומדים בבסיס הענישה המותנית, שכן אם הוא ישוב למוטב, ומעשיו לא יישנו, כי אז הוא יזכה למעין מחילה באשר הוא לא ייאסר בגין המעשים שבהם הורשע. התליית המאסר בתנאים נועדה לאפשר לבחון את התנהגותו של הנאשם ולדרבנו לציית לחוק. 'החרב התלויה מעל ראשו של הנידון, שהמאסר על-תנאי עלול גם להפוך למאסר בפועל, מחייב את הנידון להיזהר משנה זהירות פן ייכשל בכיבוד התנאי, וההנחה היא שאם הוא הצליח בכך במשך תקופת-התנאי, הוא יקפיד ביתר שאת גם בהמשך להיות אדם שומר חוק ומכבד את כללי הקיום-יחד בחברה' ... יתרה מכך, על נאשם שנגזר לו מאסר על-תנאי להביא בחשבון כי הפרת התנאי על-ידי ביצועה של עבירה נוספת תגרור תגובה עונשית חמורה מהרגיל, באשר ככלל - כך קובע סעיף 58 לחוק העונשין - הוא יישא בעונש שיוטל עליו בשל העבירה המאוחרת במצטבר למאסר המותנה". 9. בית משפט קמא לא ביאר על שום מה ראה לחפוף את המאסרים, ויש אפוא לשקול האם היה מקום לנקוט דרך זו. העדר הצדקה לחפוף את עונשי המאסר (ובלשון אחר: הצדקה לצבור אותם), נמצא לי בעובדה שהמשיבים הורשעו ביום 2.1.02 בת"פ 3285/01 בשלוש עשרה עבירות דומות על חוק מע"מ והוטל עליהם אף עונש של מאסר מותנה של ארבעה חודשים למשך שלש שנים; אלא שהרשעה זו לא הופנמה כדבעי. שמונה חודשים לאחריה, החלו המשיבים לעבור את העבירות על חוק מע"מ שבהן הורשעו בתיק הנוכחי. תנא דמסייע לעמדתי, היא מדיניות הענישה בעבירות הנדונות ומחויבותו של בית המשפט לסייע בשירושן של עבירות אלו באמצעות החמרת הענישה (ראו, למשל, רע"פ 6095/06 לוי נ' מדינת ישראל; עפ"ג (מחוזי מרכז) 5568-07-08 ארזים נ' מדינת ישראל). חרף כל הטיעונים על אודות מאמצי המשיבים להסיר את המחדלים, חרף הסרת מרבית המחדלים ועל אף נסיבותיהם האישיות של המשיבים, אני סבור כי יש לצבור את עונשי המאסר המותנה לעונשי המאסר שהוטלו על המשיבים, ולו משום שבעבירות כלכליות, נתונה הבכורה לשיקולי ההרתעה על פני הנסיבות האישיות. 10. נוכח קבלת הערעור לעניין עונש המאסר, אציע שלא להתערב בעונשי הקנס. 11. התוצאה היא כי יש לקבל חלקית את הערעור ולהורות כי המשיב 1 ירצה עונש מאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים ואילו המשיב 2 ירצה עונש מאסר בפועל לתקופה של עשרה חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרים בעינם. נמסר לנו כי הקנס שולם במלואו. המשיבים יתייצבו לרצוי עונש המאסר במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח תקווה ביום 1.6.09 בשעה 12:00, כשהם מצויידים בתעודת זהות. אם לא יתייצבו - תוצא פקודת מאסר והם ייאסרו. כל אחד מן המשיבים יחתום על ערבות עצמית בסכום של 5,000 ₪ להבטחת התייצבותו לריצוי עונשו. מוצא בזאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד שני המשיבים. המזכירות תטפל בביצוע צו העיכוב. מאיר יפרח - שופט השופט מנחם פינקלשטיין, אב"ד: אני מסכים. מנחם פינקלשטיין - שופט אב"ד השופטת זהבה בוסתן: אני מסכימה. זהבה בוסתן- שופטת התוצאה היא אפוא כי הערעור מתקבל בחלקו. המשיב 1 ירצה עונש מאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים ואילו המשיב 2 ירצה עונש מאסר בפועל לתקופה של עשרה חודשים. מיסיםעבירות מסמאסר על תנאימאסר