פסק דין מנהל חשבונות ויועץ מס ביצע טעות בדיווחים לרשויות המס, ודיווח בכפל על חשבונית מסוימת. לפני תביעה כספית לגבי נזקיה הנטענים של טעות זו. כללי 1. התובע עסק בעת הרלוונטית בתחום המסחר והריצוף התעשייתי. הנתבע הוא מנהל חשבונות ויועץ מס. הנתבע נתן לתובע שירותים בשנות ה- 90 ובכלל זה עבור שנת המס 1996. 2. בדיווחים שהכין והגיש הנתבע עבור התובע לרשויות מס הכנסה ומע"מ עבור שנת המס 1996, נפלה טעות. הטעות הינה בכך שבוצע דיווח בכפל של חשבונית (מס' 306) על סך 114,000 ₪. 3. התובע פנה אל הנתבע, בשנת 2002 לערך, לאחר שגילה את דבר הטעות. כן פנה התובע, באמצעות יועץ המס מר בן ארויה, אל רשויות המס על מנת לבקש תיקון השומות. רשויות המס דחו את פניית התובע בשל השנים שחלפו מאז הגשת הדו"ח הרלוונטי. התובע דורש מאת הנתבע נזקים אשר נגרמו לו לטענתו בשל מחדלו של הנתבע. גדר המחלוקת 4. ב"כ הנתבע השכיל בסיכומיו למקד את הדיון בשתי הסוגיות השנויות אמיתית במחלוקת בין הצדדים. האחת - הוכחת הנזק. השניה - נטל הקטנת הנזק. 5. ולא בכדי טען ב"כ הנתבע כפי שטען. אין מחלוקת כי הנתבע שגה וחדל כלפי התובע. אין טענה ממשית של הנתבע כי אין מדובר ברשלנות. הטעות הינה טעות ולא היה לה מקום במתן שירות מקצועי של מנהל חשבונות ויועץ מס. 6. למעלה מהדרוש יצויין כי עלה מחקירת הנתבע שבדיקה פשוטה למדי במחשב יכולה היתה להביא לגילוי הטעות עוד קודם לכך שנתגלתה בפועל (הטענה, המאוחרת יותר, כי היה דרוש לנתבע גם דו"ח ריכוז שקיבל ממר בן ארויה, אינה מקובלת עלי ונוגדת עדות קודמת). קל וחומר ניתן היה לגלות את הטעות בתקופה בה היתה בידי הנתבע ניירת הנהלת החשבונות של התובע ואין לנו מידע ממשי לגבי המועד בו הניירת הוצאה מידיו (על ידי רשויות מס הכנסה, ענין אליו נשוב). מכל מקום, כל הדיון בענין דרך גילוי הטעות מתייחס לבדיקה בדיעבד, בעוד מחדלו של הנתבע הינו בראש ובראשונה הכשל הבסיסי של דיווח כפול לשתי רשויות, להבדיל מגילוי הטעות לאחר שנים. הערה אחרונה בענין זה היא כי לא מצאתי בטענות הנתבע בעדותו בענין הדרך בה מסר לו התובע את פרטי החשבונית (האם התייחס אליה תחילה בעל פה ואחר כך מסר מסמך, וכדומה) כדי לגרוע דבר מאחריותו של הנתבע עצמו. כך גם לגבי השאלה האם בשנת 1998 או 1999 פנה רו"ח מטעמו של התובע לרשויות המס בענין שנת המס הרלוונטית בסוגיות אחרות (נ/1) ואם התובע שילם בענין אחר כופר לרשויות. הוכחת נזק 7. התובע טוען בכתב התביעה כי בשל רשלנותו של הנתבע, נגרמו לו מספר נזקים ועל הנתבע לשפותו בגינם. הנתבע מצידו טוען כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את נזקיו ואת שיעורם, חובה המוטלת על תובע הן בדיני הנזיקין והן בדיני החוזים ומשכך דין התביעה להדחות. חיוב מס ביתר 8. ראשי הנזק הראשונים אליהם מתייחסת התביעה, עוסקים במס בו חוייב התובע לטענתו ביתר בשל מחדלו של הנתבע. בענין תשלום מס הכנסה ביתר, הסכום לו טוען התובע הוא 57,001 ₪ ואליו יש לצרף לשיטתו ריבית בשיעור של 60% לשנה בה חוייב על ידי מוסדות חוץ בנקאיים מהם לווה כספים לצורך התשלום לרשויות המס, וזאת ממועד התשלום לרשויות המס. הסכום המשוערך מגיע במועד הגשת התובענה לכדי 117,019 ₪. בעניין תשלום מע"מ ביתר, הסכום לו טוען התובע הוא 19,380 ₪ ובצרוף ריבית והצמדה ממועד התשלום לרשויות מע"מ (15.12.96) מגיע הסכום כדי 31,890 ₪. 9. הנתבע אישר כי אם לא חלו שינויים בשומות של 1996 כי אז הסכום בו חוייב התובע ביתר בגין הטעות הינו 57,001 ₪ במס הכנסה ו- 19,380 ₪ במע"מ (ר' סעיף 7 לתצהירו וכן עמ' 18 לפרוטוקול). 10. לפי תדפיס שהוצג לנתבע והוגש (ת/3), נכון ליום קודם לחקירתו (9.10.05) עדיין סווגה שומתו של התובע בקוד 00 והנתבע אישר כי קוד זה מתייחס לשומה כפי שהוגשה על ידי הנישום. עוד אישר הנתבע כי אם לא חולקים או משנים את הדבר, לאחר מספר שנים הופכת שומה זו לסופית. משכך יש לומר כי נכון למועד התדפיס, לא חל שינוי בשומה, סכומי המסוי לא שונו וכך גם ערכו של החיוב ביתר (ר' עמ' 20 - 21 לפרוטוקול). יצויין עוד כי לא הוגש כל חישוב נגדי מטעם הנתבע וכן לא נשאל התובע בחקירתו בענין נתונים שיכולים היו להשפיע על החיוב (כמו קרן השתלמות). 11. בסיכומיו טען ב"כ הנתבע כי אין באמור משום הוכחה לגובה החיוב ביתר, לפי שאין לדעת אם השומות סגורות אם לאו. ברם, כבר ממכתבי רשויות המס משנת 2002 שהוגשו לתיק עולה כי לשיטתן אין מקום לפתיחת השומה של התובע לשנת 1996, קל וחומר נכונים הדברים באוקטובר 2005. מכל מקום, לאור ת/3 ועדות הנתבע, ברור שזהו נזקו של התובע דהיום. 12. אני סבורה כי לאור האמור לעיל הרים התובע את הנטל המוטל עליו להוכיח את שיעור הנזק הנומינלי בראש נזק זה. 13. הנתבע טען כי התובע הגיע להסדר עם רשויות המס, וזאת בינואר 2002, ואין להוציא מכלל אפשרות שהסדר הפשרה כלל גם את החיוב הכפול. זו טענה כוללנית. יתר על כן, מר בן ארויה, שאת עדותו מצאתי באופן כללי ישירה, סדורה ומהימנה, העיד כי ההסדר התייחס לפריסת תשלומים בלבד ואין קשר בינה לבין הדרישה להחזר (עמ' 12). עדותו לא נסתרה והיא גם נתמכת בלשונו של ההסדר (נספח ח' לתצהיר התובע) המתייחסת ל"הסדר תשלומים" בלבד. בנוסף, העובדה שהתדפיס ת/3 אינו מעיד על שינוי מלמדת אף היא על כך שסכום החיוב במס לא שונה. גם מסמך שהגיש הנתבע (נ/1) ובו פנייה מטעם התובע לרשויות המס לאחר ההסדר, מלמדת שזה לא התייחס לחיוב הכפול. הצורך בהסדר מיידי שיפסיק הליכים שנפתחו כלפי התובע, גם אם המחלוקת בענין החיוב הכפול כבר היתה ידועה, הוא צורך מובן ואין בו כדי לגרוע מנזקו של התובע. 14. עוד טען הנתבע כי התובע לא הוכיח כי שילם את הסכום בפועל. אני סבורה כי לענין זה די בהצהרת התובע בצרוף ת/3. יתר על כן, הנתבע עצמו כתב לחברת הביטוח (ת/1) כי התובע שילם מקדמות וסכומי מס בכפל ונגרם לו נזק רב עקב כך. גם אם אין במכתב כדי להוות אישור לשיעור הסכומים, הנתבע אינו יכול לטעון כעת כי עצם התשלום הכפול לא הוכח (ולענין שיעור התשלום הכפול - על כך עמדנו לעיל). 15. אכן, הנטל להוכיח קיומו של נזק ואת שיעורו מוטל על התובע. התובע הרים נטל זה בכל הנוגע לחיוב היתר הנומינלי, היינו - לגבי מס הכנסה סך של 57,001 ₪. לגבי מע"מ - 19,380 ₪. 16. שונים הדברים בענין השערוך בכל הנוגע לראש הנזק הנטען לגבי חיוב מס הכנסה. כפי שנזכר לעיל, התובע דרש בכתב התביעה ריבית בשיעור בשיעור 60% לשנה בה חוייב, לטענתו, על ידי מוסדות חוץ בנקאיים מהם לווה כספים לצורך התשלום לרשויות המס. לא הובאה ראייה של ממש לטענה זו. בתצהירו השמיט התובע את שיעור הריבית אותו נדרש לשלם (ר' סע' 20 לתצהיר) ואף לא צרף כל מסמך או ראייה אחרת להיקפה של הריבית הנטענת. כמו כן לא הובאו כל נתונים נוספים מהם ניתן לאמת את טענת התובע כי הגורם בשלו נזקק התובע להלוואות "בשוק האפור" הוא אותה טעות של הנתבע. הדרישה לריבית של 60% נדחית אפוא. 17. ברי כי התובע זכאי להפרשי הצמדה וריבית כדין על הנזק הנומינלי. הנתבע טען כי יש למנות את התקופה לפסיקת סכומים אלו מהמועד בו שילם התובע בפועל את הסכומים והוא לכל הפחות מועד ההסדר עם רשויות המס, ולא מועד הגשת הדו"חות. ההסדר עם רשויות המס מתייחס למס הכנסה בלבד ולא למע"מ ומשכך יש לצמצם את טענת הנתבע להיבט זה. מכל מקום, גם רשויות המס משערכות את סכום החוב אליהן ולפיכך, גם אם שילם התובע חלק מסכומי החוב שלו לרשויות לאחר ההסדר, הסכומים אותם שילם לקחו בחשבון את הזמן שחלף מאז המועד בו היה על התובע לשלמם, כפי שהדבר עולה ממכתב שהוגש מטעם הנתבע עצמו, נ/1. לאור האמור אין מקום לקבל את טענת הנתבע בענין מועד מאוחר יותר לתחילת השערוך. 18. סכום השערוך בענין מע"מ לא נסתר וראש הנזק המאושר בענין זה הוא 31,890 ₪. בענין מס הכנסה, בהעדר הפניה למועד המדויק בו היה התובע מחוייב בתשלום ולפי שהדו"ח שהוכן ע"י הנתבע, נספח א' לתצהיר התובע, נושא תאריך 23.11.97, ישא הסך של 57,001 ₪ הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.6.98. ציוד שעוקל 19. התובע טען כי ביתו הפרטי עוקל ונכסי מטלטלין עוקלו כתוצאה מרשלנות הנתבע ודרש סך של 5,000 כשווי מוערך של מכשירי חשמל שנלקחו מביתו. 20. בעניין ראש נזק זה עלו מספר קשיים. ראשית, התברר כי בין התובע לבין רשויות המס נתגלעו מחלוקות שאינן קשורות דווקא לטעותו של הנתבע, הרשויות פתחו בחקירה, ולא הוברר למה בדיוק קשורים הליכי העיקול. בקשת העיקול עצמה לא הוצגה ולא הוגשה. שנית, לפי מסמך שצורף לתצהירו של התובע (כחלק מנספח יג') ניתנה הוראה לשחרור המטלטלין המעוקלים. שלישית, לא הובאה אפילו הצעת מחיר בענין המטלטלין ושווים, והדבר אינו בגדר ידיעה שיפוטית. לאור האמור, אין לקבל ראש נזק זה. שכרו של יועץ המס 21. ראש נזק נוסף מתייחס לשכר ששולם לבן ארויה בגין טיפולו במגעים מול רשויות המס, סך משוערך של 10,690 ₪. 22. בענין ראש נזק זה הפנה התובע לחשבונית מס שצורפה כנספח יב' לתצהירו. ברם, חשבונית זו אינה מופנית לתובע אלא לחברה בשם מאור נ.ב.חשמל ובניה בע"מ. מר בן ארויה אמר כי כך הדבר משום שבמועד החשבונית, לא היה התובע עוסק מורשה והוצאות של טיפול בדו"חות אישיים של בעלי מניות בחברה הם הוצאה מוכרת של החברה. מבלי להתייחס לנכונות טענה אחרונה זו (מר בן ארויה אמר כי הוא יכול להפנות להוראת דין אך לא על אתר שכן החומר אינו לפניו), העיד מר בן ארויה במקביל כי הבעלים של החברה האמורה אינו התובע עצמו אלא רעייתו (עמ' 10 ש' 18). לא נטען כי גם הוצאות של קרוב משפחה של בעל מניות יכולות להיות רשומות על שמה של חברה. לאור האמור אין לומר כי הוכח נזק של התובע עצמו בענין זה. למעלה מהדרוש ניתן לציין כי גם אם נקבל כי מדובר בהוצאה שבוצעה בשל טעותו של הנתבע ונרשמה על שם החברה, לא ניתן ממילא להכיר בכולה שכן נטען כי מדובר בהוצאה מוכרת וכן כי החברה מזדכה במע"מ. לא הובא חישוב של נזק "נקי", לכיסו של התובע, אותו יש לגזור, והנטל בענין זה הוא על התביעה. נזק לא ממוני 23. בגין עגמת נפש שנגרמה לתובע ולמשפחתו עקב "פשיטות" על ביתו, ביצוע העיקולים והתרוצצויות אחרי פקידי המס בנסיון להגיע להסדר, עותר התובע לפיצוי בסך 75,000 ₪. 24. אין בליבי ספק כי נגרמה לתובע עוגמת נפש רבה בענין טעותו של הנתבע. עם זאת אני נותנת דעתי לכך שלא את כל המהלכים מול רשויות המס יש לייחס לטעות זו. למול התובע התנהלה חקירה בענינים אחרים וכבר צוין כי אין לדעת מהם ההליכים (עיקולים וכד') אותם יש לייחס במישרין לטעות זו. עוד אני נותנת לדעתי לעובדה שהנתבע וחברת הביטוח אשר עמדה ועומדת מאחוריו ואף ניהלה בפועל את התביעה לא מצאו לנכון להשיב לתובע ולו חלק קטן מסכומים שברור היה מראש כי שולמו ביתר או לפצות אותו על חלק מנזקו, וכפו אותו ראשית להתדיין ארוכות במישרין מול רשויות המס (חלף ליטול זאת עליהם) וכן לפתוח ולנהל הליכים משפטיים. את הנזק הלא ממוני אני אומדת בסך של 15,000 ₪. הקטנת נזק/אי מיצוי הליכים 25. הנתבע טוען כי אין לקבל את התביעה משום שהתובע לא מיצה את האפשרויות העומדות לפניו שכן לא פתח בהליך משפטי למול רשויות המס. הוסיף ב"כ הנתבע וטען כי הסיכוי בהליך זה הוא טוב, נוכח המצב המשפטי הרלוונטי. 26. הנתבע לא מצא לנכון לפנות בשמו או מטעמו של התובע לרשויות המס. הוא אשר גרם לקושי וכעת (בעצמו או חברת הביטוח שלו) "שלח" את התובע לבצע את כל הניתן כדי למנוע מעצמו תשלום. התובע עצמו לא ישב בחיבוק ידיים. הוא פעל למול רשויות המס בכתב, בשיחות ובפגישות. ראשית, למול דרגי ביניים (ואיני מוצאת כל פסול בכך שזו היתה ראשית הדרך ולא פעולה מיידית למול הדרגים הבכירים) ואז למול הדרגים הגבוהים בירושלים. בהקשר זה יצויין כי אני מקבלת את טענת התובע לגבי מענה טלפוני שנתקבל ממר שמעון כהן (הנזכר בנספח ז'2 לתצהירו). עדותו בענין זה אושרה על ידי עדות בן ארויה (שלא שמע אותה) ואין רבותא בכך שפרט זה או אחר לא נזכר במקור בתצהיר כאשר נפרסה תמונה רחבה ומפורטת של ההתנהלות מול הרשויות. 27. המענה שקיבל התובע מרשויות המס, לכל פניותיו בכל הצורות, היה שלילי לחלוטין. חובתו של תובע להקטין את נזקו היא חובה הנבחנת במשקפיים של סבירות. זו שאלה של עובדה שחובת הוכחתה על הנתבע. לא שוכנעתי כי היתה על התובע חובה, לאחר כל פניותיו אל הרשויות שהושבו ריקם, להיכנס להוצאות ויגיעה של פתיחת הליך משפטי למול רשויות המס שסופו אינו ברור. אם כבר פותח התובע בהליך משפטי, אך סביר הדבר כי בחר לפתוח את ההליך למול הנתבע אשר לא היה ספק של ממש לגבי מחדלו, בו הודה בכתב. הנתבע, שהוא יועץ מס, יכול היה, לו היה מוצא כן לנכון, לבקש מאת התובע יפוי כח ולפנות עימו בצוותא למול רשויות המס, אך הוא בחר לישב בצד ולדרוש מהתובע לבצע פניות נוספות ולהכנס להוצאות של הליכים משפטיים שסופם אינו ידוע. 28. הוסיף וטען ב"כ הנתבעים כי לאור כתב ההגנה שהוגש על ידי ההודעה לצד שלישי, הנתבע יצא קרח מכאן ומכאן שכן נטען שם שלנתבע אין כל מעמד כלפי רשויות המס אלא לתובע עצמו בלבד. בטיעון זה כמה קשיים. ראשית, הטיעון האמור של המדינה לא היה ידוע לנתבע קודם להגשת כתב ההגנה להודעה לצד שלישי ולא ניתן לראות את הטיעון כחלק מהגנתו היסודית כלפי תביעת התובע. שנית, הנתבע כבר מניח כי כל שנטען בכתב ההגנה של המדינה, ככל שכך בדיוק נטען שם, יוכח ויתקבל על ידי בית משפט. להנחה זו אין על מה שתסמוך שהרי ההליך למול המדינה טרם התברר. שלישית, לא ברור אם מעמדו של הנתבע כלפי המדינה לפני מתן פסק דין זה שווה למעמדו כלפיה לאחר מתן פסק הדין, על כל המשתמע מכך. בהקשר זה ניתן עוד להעיר כי ב"כ הנתבע טען ארוכות בסיכומיו כי היה צורך בנוכחות המדינה בדיון ובשמיעת ההודעה לצד שלישי, שהוגשה על ידו כנגד המדינה, ביחד עם התביעה העיקרית. ברם, לפי החלטה שניתנה עוד ביום 7.7.03 (כב' הש' ד"ר אבניאלי) ההודעה לצד שלישי תידון בנפרד ולאחר סיום ההליך בין התובע לנתבע. על החלטה זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור. החלטה דומה ניתנה ביום 29.10.03 (כב' הש' גרוסמן). הנתבע השיג עליה לבית המשפט המחוזי ודרך הדיון לא שונתה (כב' הש' גרסטל, 19.4.04). מותב זה אינו יושב כעת כערכאת ערעור על ההחלטות הקודמות וסוגיית השמיעה המאוחדת או הנפרדת אף לא הובאה לפניו. סיכום 29. לאור כל האמור ולאחר שעיינתי במכלול הראיות והטעונים שהובאו לפני, אני מוצאת לחייב את הנתבע כלפי התובע כדלקמן: א. סך של 57,001 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 25.6.98. ב. סך של 31,890 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התובענה (3.2.03). ג. סך של 15,000 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום. כמו כן מחוייב הנתבע בהוצאות התובע בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט ב"כ התובע בסך 15,000 ₪ בצרוף מע"מ. יועץ מסמיסים