חוב ארנונה אישי - חברה

פסק דין עיריית תל-אביב-יפו (להלן: "התובעת) מבקשת בתביעה זו, לחייב אישית את הנתבעים - אייזיק שפירא ושמחה שפירא גלדיס, לשלם לה חובות ארנונה שצברו 3 חברות שהן: חברת ש.א. את ש.ש. שרותים (1991) בע"מ חברת י. סרג' בע"מ חברת גלדיס אחזקות ושרותים (1992) בע"מ כל אחת משלוש החברות ניהלה חניון בשטח שיפוטה של התובעת, החברות לא פרעו חובות ארנונה בגין החניונים בהם החזיקו. התובעת קיבלה פסקי דין נגד החברות. המועדים לערעור כנגד פסקי הדין חלפו מזמן. פסקי הדין לא כובדו בשל חדלות פרעון של החברות. התובעת מבקשת להרים את מסך ההתאגדות של כל אחת משלוש החברות ולחייב את הנתבעים כבעלי המניות, לפרוע את חובותיהן. בסעיף 4 בחוק החברות התשנ"ט - 1999, נאמר כי : "חברה הינה אישיות משפטית כשרה לכל זכות חובה ופעולה" יחד עם זאת, נקבעה בסעיף 6 בחוק האפשרות להרים את המסך החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. מן הראוי איפוא לבחון בענייננו את נסיבות הייסוד של שלוש החברות הנדונות בזה, את הרכב בעלי המניות ואת השימוש שנעשה בהן לצורך ניהול החניונים. הוכח לשביעות רצוני כי: כל שלוש החברות הינן חברות פרטיות (חברות "מעטים") כל אחת משלוש החברות, הקצתה בסה"כ 100 מניות, מתוכן 99 מניות הוקצו לנתבע מספר 1 ומניה בודדת הוקצתה לנתבעת מספר 2. הנתבע מספר 1 היה המנהל הרשום היחיד של כל אחת מהחברות. גם בפועל הוא ניהל את החברות ועשה בהן כרצונו. בעמ' 47 בפרוט' הדיון נרשם מפי הנתבע מספר 1: "כל מה שקרה בחרות אלו, אני תכננתי, אני קבעתי ואני החלטתי" מקובלת עלי הטענה כי למעשה הוקצתה מניה בכל אחת מהחברות לנתבעת מספר 2, רק משום שעל פי החוק נדרשו לפחות שני חברים לרישום חברה. כאשר הנתבע מספר 1 החל להתעניין בהפעלת חניונים, בשנת 1991, הוא החליט לעשות זאת באמצעות חברה שבבעלותו. לפיכך הגיש את ההצעה למכרז באמצעות חברת ש.א. את ש.ש. שרותים (1991) בע"מ . כבר מתחילת העיסוק צברה החברה הפסדים. הנתבע מספר 1 הפסיק את פעילותה ובהיותה חסרת כל - זנח אותה. מייד לאחר מכן ביום 1.5.93, החל הנתבע מספר 1 להפעיל את אותו החניון באמצעות חברת י. סרג' בע"מ. גורלה של חברה זו היה זהה לקודמתה. החברה צברה הפסדים והנתבע מספר 1 הפסיק את פעילותה וזנח אותה. כבר ביום 1.9.94 החל הנתבע מספר 1 להפעיל את החניון באמצעות חברת גלדיס החזקה ושרותים (1992) בע"מ. לאחר שנקלעה חברה זו לקשיים וחדלה לפרוע חובות, הפסיק הנתבע מספר 1 פעילותה וזנח גם אותה. בחקירתו הנגדית נדרש הנתבע מספר 1 להסביר את התנהגותו - להלן אביא תשובות שנתן: (עמ' 39 לפרוט') "בגלל זה הקמתי חברות כדי שאני אוכל לנסות להמשיך אולי אני אצא מהבוץ" (עמ' 44 לפרוט') "בגלל שלא היתה לי ברירה, לא יכולתי לעמוד" שוכנעתי כי הנתבע מספר 1 בחר להפעיל את החניונים באמצעות חברות כדי להתחמק מנושים במקרה של כשלון עיסקי. הנתבע למד מניסיונו כי הסכנה בניהול חניון היא ממשית וכי למעשה אכן נגרמו הפסדים ונצברו חובות שלא נפרעו. בה בעת, משך הנתבע מספר 1 מדי פעם כספים מהחברות, כמשכורות. בפסה"ד בע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מן בע"מ (פ"ד מו (5) 353) דן ביהמ"ש בסוגיית הרמת מסך. נרשם שם בין היתר: "יש למנוע עוולת העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה או הפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת" "הרמת המסך תכליתה למנוע שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה" שם, באותו עניין, דובר בחברה פרטית, משפחתית. ביהמ"ש אמר: "... מדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית, קטנה אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה, ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי" כך הוא המצב בענייננו. בהתחשב בנסיבות שהוכחו, הגעתי למסקנה שיש לקבל את התביעה ככל שהיא מתייחסת לנתבע מספר 1 - אך לא כנגד הנתבעת מספר 2. נתבעת זו לא נטלה חלק פעיל בניהול החברות ולא היתה מעורבת בעיסקיהן. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת מספר 2 ללא צו להוצאות. אני מחייבת את הנתבע מספר 1, אייזיק שפירא, לשלם לתובעת את סכום התביעה במלואו בצרוף ריבית חוקית מיום הגשת התביעה ועד למועד הפרעון בפועל. כמו כן אני מחייבת את הנתבע מספר 1 לשלם לתובעת את הוצאות המשפט כפי שהוצאו בפועל ובנוסף סך של 30,000 ₪ בצרוף מע"מ כשכ"ט עו"ד. גם סכומים אלה ישאו ריבית חוקית מיום 10.5.06 ועד למועד הפרעון בפועל. ארנונהדיני חברותארנונה (חובות)אחריות נושא משרה בתאגידחוב