העוררים טענו כי לא נמסרה להם כל הודעה בעניין היטל הפקה המוצע ובדבר זכותם לטיעון ודרך מימוש זכות זו ובפני מי לטעון קודם שמחוקק המשנה התקין את תקנות המים להלן פסק דין בסוגיית היטל הפקה: פסק דין השופט ר. שפירא [אב"ד]: הרקע לעררים וטענות הצדדים: בפני שני עררים שאוחדו, המופנים כנגד חיובי היטל הפקה שהוטלו על העוררים על ידי הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: "רשות המים"). בתיק ו"ע 111/01 מופנה הערר כנגד חיובי היטלי הפקה לשנים 2000 - 2006 וכן כנגד חיוב העורר 9 בהיטל הפקה לשנת 1999 ושנת 2000 מבלי למסור כל הודעת חיוב בתחילת כל שנה וכנגד התליית רישיון ההפקה לשנת 2001 של העורר 9. בתיק ו"ע 620/05 מופנה הערר כנגד חיובי היטלי הפקה לשנים 2002 - 2005 וכנגד התליית רישיונות ההפקה על פי הודעות הנושאות תאריך 1.8.05 והתראה לסגירת מתקני ההפקה. למען הסדר אציין כי תיק ו"ע 111/01 הוגש בשנת 2001 ונדון תחילה בפני כבוד סגן הנשיא השופט ד. ביין (כתוארו דאז), אשר הורה על עיכוב הליכי הגביה כנגד העוררים בתיק ו"ע 111/01 וכן על החזרת רישיון ההפקה לעורר 9 עד למתן החלטה אחרת. לאחר מכן הועבר התיק לכבוד השופט ג. גינת (כתוארו דאז), אשר הרשה לעוררים להגיש כתב ערר מתוקן וזאת בשל טענות מקדמיות המתייחסות לזהות העוררים השונים ועצם זכותם לפנות כעוררים לבית הדין. יש לציין כי הערר המתוקן הוגש באיחור והדיונים שנקבעו בתיק נדחו שוב ושוב בשל בקשות דחייה או ארכה או בשל אי התייצבות העוררים לקדם משפט. באוגוסט 2005 הועבר התיק לשמיעה בפני ואוחד עם תיק ו"ע 620/05. לאחר מכן נדחו הדיונים בשל ניהול מו"מ בין הצדדים עד שלבסוף הוריתי, לבקשת הצדדים, על הגשת טיעונים בכתב ומתן פסק דין בשני העררים המאוחדים על בסיס החומר שנמצא בפני בית הדין. העוררים טוענים כי ההודעות על חיוב היטלי הפקה נתקבלו אצלם באיחור רק במאי 2001. כן טוענים הם כי הכתובות המפורטות בהודעות אינן מדויקות ואינן נכונות ולכן המכתבים עברו מיד ליד עד שהגיעו אליהם בדרך המקרה ובאיחור רב. לטענתם, היה על המשיבה לשלוח את ההודעות בדואר רשום. לטענת העוררים, תקנות המים (היטל הפקה), התש"ס - 2000 (להלן: "תקנות המים" ו/או "התקנות") הינן בטלות מעיקרן בכל הנוגע לעניינם של העוררים וזאת לאור חריגתו של שר התשתיות מהתנאים ומהמגבלות שקבע המחוקק בסעיף 116(ד) לחוק המים, תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק המים"). העוררים טוענים כי לא ניתנה להם זכות הטיעון בטרם קביעת היטל ההפקה מאחר ששר התשתיות התעלם ממפיקי המים במגזר הערבי ופרסם את ההודעה המסדירה את מהות היטל האיזון המוצע ודרך מימוש זכות הטיעון כנגדו רק בשפה העברית ובעיתונות העברית. העוררים טוענים כי לא נמסרה להם כל הודעה בעניין היטל ההפקה המוצע ובדבר זכותם לטיעון ודרך מימוש זכות זו ובפני מי לטעון קודם שמחוקק המשנה התקין את תקנות המים. העוררים טוענים כי כתוצאה מכך לא ידעו כי עומדת לרשותם זכות טיעון, לא ידעו מהי המתכונת של ההיטל המוצע ודרך חישובו, לא ידעו כיצד ובפני מי ובאיזו דרך להעלות טיעוניהם. בכך נשללה זכותם להשתתף בקביעת תוכן ותנאי ההיטל. העוררים טוענים כי בהעדר פרסום של פעולות השלטון בשפותיה הרשמיות של המדינה אין כל תוקף משפטי לפעולה השלטונית. העוררים טוענים כי תקנות המים והעדכונים השונים שנעשו לאחר מכן התחשבו רק בציבור היהודי ובטענותיו וקיפחו את העוררים אשר כלל לא ידעו על מהות היטל ההפקה המוצע ועל זכותם להשמעת טענות והצעות לפני התקנת התקנות. בכך, טוענים העוררים, נגרמה פגיעה קשה וישירה בכיסם, ברכושם ובזכות הקניין שלהם. לטענת העוררים, נגרם להם עוול חמור כתוצאה מאי שמיעת טענותיהם שכן התקנות לא לקחו בחשבון שיקולים ייחודיים לסקטור הערבי בכלל ולעוררים בפרט כדוגמת מבחן ההכנסה, שיקולים סוציואקונומיים, העדר מקורות מים אלטרנטיביים בישובים של העוררים, העדר שימושים אלטרנטיביים לשימוש החקלאי, איכות מערכת הפקת המים, מצב האבטלה בישובים של העוררים וכדומה. העוררים טוענים כי אי הפרסום בשפה הערבית מחד והפרסום בשפה העברית מאידך מהווים הפליה פסולה של קהל יעד ששפת האם שלו היא ערבית ואשר יחול עליו ההיטל האמור, לרבות העוררים. עוד טוענים העוררים כי בשל הפגיעה הקשה בחקלאות מזה מספר שנים העוררים אינם מצליחים למצות את מכסת הרישיון וגם בשנת 2001 הפקת המים הייתה פחותה מהכמות המאושרת על פי רישיון ההפקה. החיובים של המשיבה מתבססים על הכמות המאושרת על פי רישיון, דבר הגורם לעוול חמור לעוררים שסובלים ממילא מקשיים והפסדים כלכליים. לטענת העוררים, המשיבה לא לקחה בחשבון שקיים פחת של מים בשיעור משמעותי מהכמות המופקת אשר הולך לאיבוד, מכיוון שמערכת ההולכת המים של העוררים הינה מיושנת וזקוקה לתמיכה מהמשיבה על מנת לשפצה ולשמרה. העורר מס' 9 בתיק ו"ע 111/01 טוען כי יש לבטל את החלטת המשיבה להתלות את רישיון ההפקה שלו, הפוגעת קשות בעורר ומקור פרנסתו כחקלאי. לטענתו, אין כל חוקיות לחיוב רטרואקטיבי של היטל הפקה בגין השנים 1999 ושנת 2000 ואין כל חוקיות לחיוב כזה בשל אי מתן הודעת חיוב כדין בתחילת כל שנה. לטענתו, עד עצם היום הזה לא נתקבלה כל הודעה רשמית. עוד טוען הוא כי אין כל חוקיות לחיוב בגין שנת 1999 מכיוון שמערכת הפקת המים אינה נמצאת באקוויפר החוף כנדרש על פי התיקון לחוק המים בשנת 1999. העוררים בתיק ו"ע 111/01 טוענים כי בשל צו עיכוב הליכי הגבייה שניתן על ידי כב' השופט ביין בתחילת ההליך בוטלה גם התליית הרישיון ולכן אין לחייב בתשלום מיוחד בשל הפקת מים ללא רישיון, מאחר שהעוררים מפיקים פחות מהכמות המאושרת על פי רישיונות ההפקה. לטענת העוררים, אין לראות בכמות שהופקה ככמות חורגת בשל ההתליה, משום שההתליה בוטלה עם צו עיכוב הליכי הגבייה שניתן. לכן אין לגבות את התשלום המיוחד. בכל מקרה, טוענים העוררים, חיובי היטל ההפקה הינם בטלים מחמת אי חוקיות ולכן גם התליית הרישיונות והחיובים בתשלום מיוחד אינם חוקיים. העוררים בתיק ו"ע 620/05 טוענים בנוסף כי חיובי היטלי ההפקה אינם חוקיים גם מן הבחינה כי הוטלו בהליך לא תקין מאחר שמדובר בחיובים רטרואקטיביים שהוטלו בשנת 2005 לגבי השנים 2002 - 2004. כן טוענים הם כי קיימת סתירה פנימית בין התליית רישיונות ההפקה מצד אחד וחיוב העוררים בהיטלי הפקה מאידך. עוד טוענים העוררים כי הם לא חרגו מהכמויות המותרות על פי רישיונות העבר והחיוב בתשלום מיוחד אינו נתמך בנתונים מיוחדים לעניין כמויות המים של העוררים. המשיבה טוענת כי מדובר בעוררים שהינם מפיקים, אשר לאורך שנים מפיקים מים מבלי לשלם את ההיטלים והתשלומים הנגזרים על פי חוק מן השימוש שהם עושים במשאב הציבורי המצוי במחסור כבד - משאב המים. העוררים ממשיכים להפיק את המים בין אם יש להם רישיונות הפקה ובין אם לאו ונמנעים באופן קבוע מתשלום ההיטלים והתשלומים המיוחדים המוטלים עליהם, למרות קבלת הודעות החיובים בהיטלי ההפקה. עוד טוענת המשיבה כי החיוב בהיטלי ההפקה שנקבע בחוק המים בשנת 1999 הינו חוקי ומדובר בחובה שהוטלה על שר התשתיות בלא להותיר לו שיקול דעת בעניין. לטענת המשיבה, היטלי הפקה הינם כלי בידיו של הממונה על משק המים כדי להביא לניצול יעיל של המים. המשיבה טוענת כי הטלת ההיטלים על כלל המפיקים הינה תולדה של הוראות חוק המים ולא של הוראות תקנות המים. תקנות היטלי ההפקה הינן רק המנגנון שבאמצעותו נקבע שיעור ההיטל. לעניין טענת ההפליה והפרת זכות הטיעון של העוררים טוענת המשיבה כי העוררים לא הוכיחו שפרסום בערבית הוא חובה במקרה הנדון וכי פרסום בעיתונות ארצית, גם אם אכן נעשה רק בשפה העברית, יש בו בהכרח כדי לפגוע בכל המגזר הערבי. לא נטען ולא הוכח כי העיתונות הארצית אינה מופצת בישובים ערביים וכי אין לתושבי הישובים הללו אפשרות לקרוא בה. לא הוכח שהפרסום שנעשה הוא בלתי סביר, בשים לב לזהות הגורמים שאליהם הוא צריך להגיע. לטענת המשיבה, גם אם טענה להפליה על יסוד השתייכות לאומית היא טענה המעלה חשש להפליה לא די בהעלאת הטענה ללא יסודות עובדתיים רלוונטיים. עוד טוענת המשיבה כי במקרה הנדון כאן אין בזכות הטיעון כדי לחייב את המשיבה לשלוח לעוררים הודעות אישיות על הכוונה להתקין תקנות בעניין היטל ההפקה שהושת עליהם בחוק. המשיבה טוענת כי הטלת ההיטלים על העוררים היא תולדה של חוק המים. מדובר באקט כללי ולא בפגיעה באינטרס אישי ייחודי של העוררים. מכאן נגזר כי זכות הטיעון אינה כוללת את הפניה האישית הישירה שביקשו העוררים ואת ההודעה הפרטנית. לטענת המשיבה, אין בהליכי הפרסום שנעשו משום פגיעה בזכות הטיעון כפי שהגדירו אותה המחוקק ובתי המשפט. החובה לתת אפשרות להשמיע טענות מתייחסת למתן האפשרות להשמיע טענות. האופן שבו הדבר ייעשה לא נקבע בחוק. המשיבה טוענת כי זכות הטיעון היא זכות המשתנה בהתאם לנסיבות שבמסגרתן היא מתקיימת. החובה בסעיף 116 לחוק המים היא החובה לתת הזדמנות להשמיע טענות. לטענת המשיבה, פרסום בעיתונים ארציים הוא פרסום שיש בו כדי להגיע אל ציבור רחב ביותר, כולל הציבור הערבי, שכן גם בקרב ציבור זה קוראי עברית רבים. פרסום כזה אינו מגיע לכל קהל המפיקים, אך לא די בטענה שהמפיקים העוררים לא ידעו על הפרסום הזה או שהם מתקשים לקרוא עברית כדי להוביל לתוצאה לפיה הפרסום היה פגום במידה כזו שהתקנות בטלות והמפיקים רשאים להתעלם מהן. למרות האמור לעיל, לאור הנחיית היועץ המשפטי לממשלה לפרסום הודעות מנהליות, הודיעה המשיבה כי בעתיד הדבר יפורסם גם בשפה הערבית, אך מציינת כי הנחיה זו אינה פוסלת את ההליכים המנהליים שבוצעו עד כה על ידי המשיבה ולא מבטלת את תקפות ההודעות שנשלחו לעוררים ושרירות חובת התשלום של ההיטל. באשר לטענות העוררים בדבר גובה ההיטלים והחוב טוענת המשיבה כי מדובר בטענות סתמיות בדבר הפליה על יסוד השתייכות דתית ועדתית שאין בהן ולו ראשית ראיה. סעיף 116(ב) לחוק המים קובע אמות מידה לקביעת גובה ההיטלים. תקנות המים קובעות את גובה ההיטל לפי מדדים של מטרות הצריכה ומקור המים שממנו הם מופקים. המדדים של הכנסה כתוצאה מן השימוש במים המופקים אינם שיקולים נחוצים על פי החוק והם אינם רלוונטיים למטרה שלשמה הוטל היטל ההפקה. עוד טוענת המשיבה כי החיובים שהוטלו על העוררים הם בהתאם לכמות המופקת בפועל ולו סברו העוררים שיש שגיאה ברישומים בדבר ההפקה בפועל היה עליהם לפנות ולהציג בפני המשיבה את הנתונים שבידיהם. משלא כפרו במועד בפירוט הכמויות המופיעות בהודעות החיוב אין הם יכולים לטעון כיום נגד האמור בהן. בתשובתם לסיכומי המשיבה טוענים העוררים כי טענותיהם כלל אינן מופנות כנגד חוקתיות היטל ההפקה שנקבע על פי סעיף 116 לחוק המים אלא כנגד הפעלת הסמכות המנהלית שניתנה לשר התשתיות בהתאם לתיקון חוק המים. העוררים טוענים כי המשיבה לא פנתה אליהם כדי לאפשר להם הזדמנות נאותה לטיעון ולשימוע. כן טוענים העוררים כי הם אינם עותרים לבטלות מוחלטת של תקנות המים אלא מבקשים, במסגרת תקיפה עקיפה, להצהיר על בטלות חיובי היטלי ההפקה לשנים 2000-2006 כסעד מתחייב בנסיבות העניין מתורת הבטלות היחסית. העוררים טוענים כי אין מקורות מים אלטרנטיביים ביישוביהם והקווים של מקורות אינם מגיעים לישובי העוררים ובמצב דברים זה לא יעלה על הדעת להטיל על העוררים את ההיטל האמור כשאין כל אלטרנטיבה אחרת לאספקת המים. דיון: סעיף 116(ד) לחוק המים קובע כך: "(ד) מועצת הרשות הממשלתית, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאית לשנות, בכללים, את התוספת השניה, לאחר שנתנה למפיקי מים ולצרכנים ממקור המים שלגביו יחול השינוי כאמור, הזדמנות להשמיע טענות". תקנות המים מציינות בתחילתן כי השר מתקין תקנות אלה לאחר שקוימו הוראות סעיף 116(ד) לחוק. סעיף 116(ד) לחוק מעניק למפיקי המים ולצרכנים ממקור המים את זכות הטיעון. אין פירוט לגבי חובת הפרסום, שפת הפרסום ו/או היות המפרסם עיתון ערבי או עברי. על כן, לא ניתן לקבוע כי החוק קובע חובת פרסום המודעה בעיתונות הערבית. אם רצה המחוקק לחייב פרסום בשפה הערבית ובעיתונות הערבית, היה מציין זאת במפורש. משלא עשה כן, לא ניתן לקבוע שמתקין התקנות חרג מסמכותו כאשר התקין את התקנות לאחר שפורסמה ההודעה כפי שפורסמה בעיתונות ארצית בשפה העברית. כן סבורני, כפי שיובהר בהמשך, כי לא ניתן לקבוע כי פעולת הרשות בעניין זה הייתה בלתי סבירה ונפל בה פגם המצדיק את ביטולן של התקנות בכל הנוגע לעניינם של העוררים או את ביטולן של הודעות החיוב בהיטלי ההפקה שנשלחו לעוררים. בבג"ץ 4112/99, עדאללה נ' עיריית ת"א - יפו, נו(5), 393 (2002) (להלן: "בגץ 4112/99"), נדונה שאלת מעמדה ו"רשמיותה" של השפה הערבית. ביהמ"ש העליון הורה שם לעיריית רמלה וכן לעיריות תל-אביב-יפו, לוד ונצרת עילית, להתקין בתחומיהן - בצד השילוט בעברית - גם שילוט בערבית בכל הרחובות, לרבות ברחובותיהן הצדדיים של השכונות היהודיות. במסגרת דנג"ץ 7260/02 עיריית רמלה נ' עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, לא פורסם (2003) - עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בבג"ץ 4112/99, נקבע כי קשה לומר כי בפסק הדין בבג"ץ 4112/99 נקבעה הלכה כללית, החורגת מעבר לשאלה הממוקדת אשר נדונה בו, שעניינה השילוט העירוני בערים המעורבות. כן נקבע באותה עתירה לקיום דיון נוסף כי אין הכרח שאותה תוצאה שהתקבלה במסגרת בג"ץ 4112/99 תתקבל גם במקרים אחרים הנוגעים למעמדה של השפה הערבית. כפי שקבע כב' הנשיא א. ברק (כתוארו דאז) בבג"ץ 4112/99, הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל. בכך ניתן לה "מעמד נעלה במיוחד" ואין דינה כדין שפות אחרות, שאזרחי המדינה או תושביה דוברים אותן. עם זאת, סבורני, כפי שקבע כב' השופט מ. חשין באותו פסק דין, כי המושג "שפה רשמית" אינו מביא לידי המסקנה ש"רשמיותה" של השפה מחייבת מסקנה משפטית אופרטיבית, אלא בנסיבות שהדבר נדרש ובכפיפות לדבר החוק. מדובר במאטריה רגישה ועדינה ומסקנה משפטית אופרטיבית בכיוון אחד יכולה שתפגע ותחסיר בכיוון אחר. במקרה דנן לא נקבעה בחיקוק כל הוראה אופרטיבית לעניין פרסום בשפה הערבית ולא ניתן להסיק כי השר פעל בחוסר סמכות או בחוסר סבירות בעת התקנת התקנות כאשר העניין לא פורסם בשפה הערבית. יש לזכור כי על אף רשמיותה של השפה הערבית ישנו אינטרס ציבורי רב משקל לשמירה על ערכה של השפה העברית כשפתה הרשמית של המדינה ומאחר שרשויות השלטון משתמשות בשפה העברית והחוקים נכתבים בעברית ועל כן ישנה חשיבות לידיעת השפה העברית בקרב תושבי ואזרחי המדינה. "קיומה, פיתוחה, שגשוגה והגברתה של הלשון העברית הינו ערך מרכזי של מדינת ישראל. התחדשות השפה קדמה להקמת המדינה, והינה אחד מהכוחות המאחדים אותנו כעם. על חשיבותו של ערך זה עמדתי באחת הפרשות בצייני: "ערך זה הוא בעל חשיבות במדינת ישראל. השפה העברית היא שפתה הרשמית של המדינה. היא אחד מנכסיה התרבותיים החשובים של החברה הישראלית (בצד השפה הערבית, שגם היא שפה רשמית ונכס תרבותי חשוב של חברתנו ושפת הדיבור של מיעוט מאזרחינו). המאבק על הלשון העברית היווה נידבך חשוב בגיבוש עצמאותנו המדינית. עם שיבת הבנים לארצם הם 'החיו שפתם העברית' (בלשונה של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל). עם הקמת המדינה קמה גם פריחה לשפה העברית" (ע"א 294/91 הנ"ל, בעמ' 522). אכן, העברית היא שפת הדיבור של הישראלי. אותה הוא צריך לדעת "ידיעת-מה" על מנת להתאזרח (ראה סעיף 5(א)(5) לחוק האזרחות, תשי"ב-1952). כל רשויות השלטון משתמשות בעברית בשפתן. החוקים נכתבים עברית. ספרות ושירה רבות היקף נכתבים במקורם בעברית או מתורגמים לעברית. אכן, העברית היא מרכזית להוויתו של הישראלי במדינתו. מעבר לחשיבותה הלאומית של השפה העברית חשובה העברית בהיותה שפתם של רוב אזרחי המדינה. בשל כך זכאים דוברי העברית כי בתחומי ביטוי מסוימים (עלוני הסברה לתרופות למשל) ישמור השלטון על זכותם להבין את הביטוי. " ראה: ע"א 105/92 ראם מהנדסים קבלנים בע"מ נ' עירית נצרת-עילית, פ"ד מז(5), 189, 208-209 (1993). על כן, סבור אני כי לא ניתן לקבוע כי מתקין תקנות המים שבנדון חרג מסמכותו או פעל באופן בלתי סביר כאשר העניין שבנדון פורסם בעיתונות בשפה העברית, שהינה שפתם של רוב אזרחי המדינה והינה השפה בה מתפרסמים חוקיה, וכאשר מדובר בעיתון בתפוצה ארצית, שעל קוראיו נמנים גם דוברי השפה הערבית. עם זאת, מאחר שלשפה הערבית מעמד מיוחד ואין דינה כדין שפות אחרות ומאחר שפרסום הודעות רשמיות מעין אלה, שמטרתו היא מתן אפשרות לציבור הנוגע בדבר להביע דעתו ולהשמיע טיעוניו, אם יבוצע הפרסום גם בשפה הערבית יקל הדבר על ציבור דוברי הערבית מבין מפיקי המים שרוצים להעלות טיעוניהם. מן הראוי שפרסומים מסוג זה שנדון כאן יפורסמו גם בשפה הערבית בעיתון יומי ערבי, הגם שאין חובה בחוק לעשות כן. כמו כן יש מקום לשקול הפצת מודעות בשפה הערבית בלשכות האזוריות של משרד החקלאות ברחבי הארץ, מקומות אליהם מגיעים חקלאים צרכני מים. המשיבה אף הודיעה בתגובתה לערר עוד בשנת 2001 כי לאור הנחיות היועמ"ש מעתה והלאה יפורסמו הדברים גם בשפה הערבית. עם זאת, מאחר שמדובר בהנחיות שלא היו קיימות בעת הפרסום שבנדון, אין הדבר מצביע על כך כי אי פרסום הדברים בשפה הערבית קודם להנחיות מהווה הפליה פסולה ופעילות בלתי סבירה של הרשות המנהלית. לא ניתן לקבל את טענת העוררים כי ניתן היה לשלוח להם הודעות אישיות בנושא שבנדון מאחר שלא ניתן להסיק מהוראות החוק שחלה על המשיבה החובה לשלוח הודעות אישיות לעוררים בדבר התקנת התקנות וקביעת היטלי ההפקה. באשר לטענת העוררים בדבר הפליה - מן המפורסמות הוא כי השוויון הוא מערכי היסוד של המדינה. הוא מונח ביסוד הקיום החברתי. הוא מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי (ראה: בג"ץ 4112/99 הנ"ל). עם זאת, את הטענה בדבר הפליה ופגיעה בזכות החוקתית לשוויון יש לבסס. ראה: בג"צ 11956/05 סוהאד בשארה נ' שר הבינוי והשיכון, לא פורסם (2006); בג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 135, 141; בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ, פ"ד מח(5) 749, 761. במקרה זה סבורני כי לא הוכחה פגיעה בזכות לשוויון. לא ניתן לקבל את הטענה שפרסום בעיתונות ארצית, גם אם אכן נעשה רק בשפה העברית, יש בו בהכרח כדי לפגוע בכל המגזר הערבי. פרסום כזה, כפי שנעשה, יש בו כדי להגיע לקהל יעד רחב ביותר, אך אין ספק כי איננו מגיע לכל מפיקי המים, גם לא לכל מפיקי המים דוברי העברית. באותה מידה שבה ימצאו מפיקי מים דוברי ערבית שאינם קוראים עיתונים יומיים בשפה העברית ניתן למצוא גם מפיקי מים דוברי עברית שאינם קוראים עיתונים יומיים בשפה העברית וכן ניתן למצוא גם מפיקי מים דוברי ערבית שדווקא כן קוראים עיתונים יומיים בתפוצה ארצית בשפה העברית. לכן לא ניתן לקבל את הטענה שפרסום בעיתונות ארצית בשפה העברית פוגעת בכל המגזר הערבי. על כן, לאור המפורט לעיל, ומאחר שסבורני כי לא נפלו בהתנהגות הרשות בעניין זה פגמים או חוסר סבירות המצדיקים ביטול התקנות בכל הנוגע לעניינם של העוררים או ביטול חיובי היטלי ההפקה שהוטלו על העוררים, למרות שסבור אני כי מעתה והלאה יש לפרסם את הדברים גם בשפה הערבית, יש לדחות את העררים. עוד אציין כי גם אם הייתי קובע כי נפל פגם כלשהו בפרסום אין משמעותו שבהכרח הדבר יביא לבטלות התקנות בכל הנוגע לעניינם של העוררים ו/או לבטלות חיובי היטלי ההפקה שהוטלו על העוררים. על פי דוקטרינת הבטלות היחסית, פגמים הנופלים בהליך מנהלי בו נוקטת רשות מנהלית אינם מביאים בהכרח לתוצאה של פסילתו מדעיקרא. יש לבנות את מידותיו של הסעד לאופי ההפרה בהתחשב בנסיבות המקרה והדבר נתון במידה רבה לשיקול דעתו של בית המשפט. יש להעריך את חומרת ההפרה, מיהות הגורם התוקף את ההחלטה המנהלית, אופי הנזק שנגרם לאדם עקב הפגמים שנפלו בהליך ומהו הסיכוי לרפא את הפגם ולתקן את המעוות. ראה: בג"צ 9461/00 אגודת המים בעמק הירדן, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שר התשתיות הלאומיות, לא פורסם (2006); בג"צ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177, 195-194. במקרה זה, כפי שהובהר, אינני סבור כי נפל בהתנהלות הרשות פגם המצדיק ביטול התקנות בכל הנוגע לעניינם של העוררים ו/או ביטול חיובי היטלי ההפקה שהוטלו על העוררים. מאחר שלא נקבעה בחוק חובת פרסום בשפה הערבית ומאחר שהעניין פורסם בעיתונות ארצית בשפה העברית, המופצת גם בקרב דוברי ערבית סבורני כי אין המדובר בהפרה של ההוראה הקבועה בחוק ובפגיעה בזכות הטיעון של העוררים במידה המצדיקה ביטול התקנות בנוגע לעניינם של העוררים ו/או ביטול החיובים שהוטלו על העוררים. מעבר לאמור לעיל, סבורני כי גם לו היו הדברים מפורסמים בשפה הערבית בעיתון יומי ערבי וכתוצאה מכך היו העוררים טוענים טענותיהם, לא היה בכך כדי לשנות את התקנות שהותקנו ואת חיובי היטלי ההפקה שהוטלו על העוררים וזאת בשל אי רלוונטיות טענות העוררים לעניין קביעת היטלי ההפקה, כפי שציינה המשיבה בתגובתה. מטרת היטלי ההפקה הינה לשקף את המחסור האיזורי והכלל ארצי במים. סעיף 116(ב) לחוק המים קובע מהם הקריטריונים והשיקולים הרלוונטיים לקביעת גובה ההיטלים ותקנות המים קובעות את גובה ההיטל לפי מדדים של מטרות הצריכה והמקור שממנו הם מופקים. אין כל אזכור להתחשבות במדדים של הכנסה כתוצאה מן השימוש במים המופקים וניתן להסיק מכך ששיקולים אלה אינם רלוונטיים למטרה שלשמה הוטל היטל ההפקה. בכל מקרה, החובה לשלם היטלי הפקה נובעת מהוראות סעיף 116 לחוק המים ולא מהתקנות והיא חלה על כלל המפיקים ולכן לא ניתן לפטור את העוררים מתשלום היטלי ההפקה. ניסיונות לטעון לאי חוקיות של התקנות ושל ההיטלים נדחו על ידי ביהמ"ש העליון (ראה: בג"ץ 9461/00 הנ"ל) ועל כן חלה על כל המפיקים חובת התשלום של היטלי ההפקה. כפי שטענה המשיבה בתגובתה לעררים, לא ניתן להתחשב במצוקות כלכליות ובקשיי השתכרות של מפיקי המים בזמן קביעת היטלי ההפקה. הטענות שמעלים העוררים, כגון הצורך להתחשב במבחן ההכנסה ובשיקולים סוציואקונומיים אינן טענות שממין העניין וממילא לא ניתן היה להתחשב בהן בזמן התקנת התקנות וקביעת חיובי היטלי ההפקה. גם טענות העוררים בעניין כמויות המים המופקות והפחת של המים אינן רלוונטיות לעניין. אם העוררים מפיקים בשנה מסוימת כמויות מים שהינן פחותות מהכמות ההנקובה ברישיון ההפקה, חזקה עליהם שיעדכנו את המשיבה כדי שזו תפעל על מנת להתאים את החיוב לצריכה בפועל. לו היו עושים כך במועד היו מתעדכנים החיובים שלהם בהיטלי ההפקה לפי הצריכה בפועל. באשר לטענת העוררים בדבר פחת של המים, הרי שעל פי חוק המים (סעיף 116) היטל ההפקה מחושב לפי יחידות של כמות המים המופקת ואין מקום לטענה כי יש להתחשב בפחת הנובע מהחזקת מערכת לא יעילה על ידי העוררים. החובה לשפר את מערכת המים ולפעול לתיקונה אינה חלה על המשיבה. הטיעון בדבר מערכת לא יעילה איננו טיעון רלוונטי המצדיק מתן זכות בזבוז מים לריק, שהרי מטרת החוק הינה שההיטל ישקף את המחסור האיזורי והכלל ארצי במים (ראה סעיף 116 לחוק המים), על מנת למנוע בזבוז מים. על כן זוהי חובתם של מפיקי המים למנוע בזבוז מים ולהחזיק מערכת הולכת מים תקינה. גם טענת העוררים לעניין העדר מקורות אלטרנטיביים להפקת מים נטענה בעלמא ולא הוכחה ולכן לא ניתן לקבוע כי מדובר בטענה שהייתה משפיעה על התקנת התקנות וקביעת היטלי ההפקה ובפגם שנפל בפעולת הרשות, המצדיק התערבות בית הדין. על כן, גם אם היו העוררים טוענים טענותיהם אלו בפני המשיבה לא היה בכך כדי לשנות את התקנות שהותקנו ו/או את חיובי היטלי ההפקה שהוטלו על העוררים. באשר לטענות העוררים בעניין הגעת המכתבים וההודעות במועד מאוחר ושליחתם לכתובות שאינן נכונות, הרי שחובת מפיקי המים לעדכן את הרשות בדבר כתובותיהם המעודכנות ושמותיהם המדויקים של המפיקים. בנוסף, העוררים יודעים שהם מפיקים מים וכי יש לשלם לרשות בגין הפקת מים. לכן, אם אכן ההודעות לא הגיעו במועד, כטענת העוררים, היה על העוררים לפנות לרשות על מנת לברר מדוע לא הגיעו אליהם הודעות החיובים בגין הפקת המים. העוררים לא עשו כן ומשכך אין הם יכולים להלין כנגד משלוח ההודעות לכתובות שאינן מדויקות והגעת המכתבים אליהם במועד מאוחר. מהמסמכים שהוגשו לביהמ"ש על ידי המשיבה עולה כי ההודעות בדבר חיובי היטלי הפקה נשלחו מדי שנה לעוררים ואין לקבל את הטענה כי החיובים לא נשלחו מדי שנה. באשר לטענות העוררים בדבר תשלום מיוחד - העוררים לא הבהירו מדוע התשלום המיוחד שהושת עליהם אינו חוקי ולא פירטו את גובה החיוב ונסיבותיו. על כן, לא ניתן לקבוע כי התשלום המיוחד הושת שלא כדין. כמובן, אם הושת תשלום מיוחד בגין הפקת מים בזמן בו עוכבה התליית רישיון הפקה בהחלטת כב' השופט ביין, הרי שיש לערוך תחשיב מחודש של החיוב בהתאם להחלטה זו, תוך הבאה בחשבון של המכסה המאושרת בהתאם לרשיון. באשר לטענת העורר 9 בו"ע 111/01 כי אין כל חוקיות לחיוב בגין שנת 1999 מכיוון שמערכת הפקת המים אינה נמצאת באקוויפר החוף כנדרש על פי התיקון לחוק המים בשנת 1999 - טענה זו לא הוכחה ועל כן לא ניתן לקבלה. סיכום: בסיכומו של דבר, אציע לחברי בית הדין לדחות את שני העררים ולקבוע כי לא נפל פגם מהותי בהתנהלות הרשות המצדיק את התערבותנו וביטול התקנות בכל הנוגע לעוררים ו/או ביטול חיובי היטלי ההפקה שהוטלו על העוררים. זאת בכפוף לבחינת החיוב בגין הפקת מים בזמן בו עוכבה התליית רישיון הפקה בהחלטת כב' השופט ביין. כמו כן אציע לקבוע כי לא נפל פגם בפרסום התקנות בשפה העברית ובעיתונות העברית בלבד. עם זאת ראוי הוא שיבוצע פרסום, כאמור לעיל, גם בתקשורת ובשפה הערבית ובאופן שיהיה נגיש לכלל האוכלוסיה. בנסיבות העניין אציע שלא לחיב את העוררים בהוצאות. ר. שפירא, שופט [אב"ד] מר שאול שטרייט: אני מסכים. שאול שטרייט נציג ציבור מר גדעון הרמלין: אני מסכים. גדעון הרמלין נציג ציבור הוחלט כאמור בחוות דעתו של האב"ד, לדחות את שני העררים ללא צו להוצאות. חוק המים / רשות המים