קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תקנה 66 לתקנות התעבורה: הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של כניסה למסלול התנועה בחוסר זהירות - עבירה לפי תקנה 66 לתקנות התעבורה התשכ"א 1961; נהיגה רשלנית - עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה; התנהגות שגרמה נזק וחבלה של ממש - עבירה לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה. לפי העובדות שנקבעו ע"י בית המשפט, ביום 8/12/06 בשעה 00:30 לערך נהג הנאשם רכב מסחרי מסוג איסוזו בכביש 70 מצומת יגור לכיוון צומת סומך והתקרב לקילומטר ה- 45.5, אותה עת, נסע רכב פרטי (להלן: "טויוטה") נהוג בידי ה"ה עמאר רביע (להלן: "רביע") בנתיב הימני, ומאחור, בנתיב השמאלי התקרבו רכב פרטי (להלן: "מאזדה") נהוג בידי ה"ה בני דותן (להלן: "דותן") ואחריו התקרב רכב פרטי נוסף (להלן: "פיאט") נהוג בידי ה"ה ראיד ארמלי (להלן: "ארמלי"). הנאשם, שהיה עם רכב בשול הימני, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, נכנס לנתיבי הנסיעה מהשול הימני, תוך שהוא חוסם את דרכו של הטויוטה, שנאלץ לבלום והתנגש בו עם חזית רכבו, והפך את האיסוזו. מיד לאחר מכן הגיע רכב המאזדה שפגע ברכב הטויוטה ונהדף שמאלה, וכתוצאה מכך נפגע מרכב הפיאט. עקב התאונה נחבלו קל שני נהגים ושלושה נוסעים וכן נחבל קשה נהג הטויוטה שאושפז ונותח ובגופו היו חתכים שנתפרו. כמו כן, ניזוקו כלי הרכב המעורבים. ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם פסילה ממושכת, מאסר מותנה ופסילה ע"ת וקנס. היא עמדה על חומרת מעשיו של הנאשם, פציעותיו הקשות של נהג הטויוטה והצורך בהטלת עונש שיהיה בו כדי להרתיע, הן את הנאשם והן את ציבור הנהגים. כמו כן, הפנתה לעברו התעבורתי של הנאשם. מאידך, הסנגור הדגיש כי חרף חומרת הפציעות של הנפגע העיקרי מהתאונה וחרף מעורבותו הקודמת של הנאשם בתאונת דרכים, יש לתת את הדעת לכך שהנאשם נשפט לאחר שיהוי ממושך, דבר שיש בו כדי להשליך באופן מהותי על העונש. העובדות שנקבעו בהכרעת הדין המפורטת מדברות בעד עצמן. מדובר בהתרשלות חמורה ביותר מצד הנאשם, אשר ביקש לבצע באמצע כביש מהיר, בחשכה, פנית פרסה במקום שאסור לבצע פניה כזו. הוא חסם את דרכו של נהג הטויוטה אשר נאלץ לבלום בלימת חירום, פגע בו בעוצמה ואז נוצרה שרשרת התנגשויות שמכוחן נפגעו גם נהגים נוספים. מדובר בהתנהגות מסכנת חיים של ממש, הואיל ומדובר בעורק תחבורה ראשי שמכוניות נוסעות שם במהירות גבוהה, בעיקר בלילה. הנאשם היה צריך לקחת זאת בחשבון, ולכן בשים לב להתנהגותו, רף הרשלנות שהפגין הוא גבוה ביותר. תוצאות התאונה אף הן אינן פשוטות. נהג הטויוטה, ה"ה רביע, נפגע קשה, נותח ולדבריו עבר ניתוח ממושך במשך 13 שעות, אושפז, עבר תהליך שיקומי וגם כאשר הגיע למתן עדות, סיפר על פציעותיו הקשות ועל קשייו. לרכבים המעורבים בתאונה נגרם נזק הרסני. הנאשם, יליד 1964, מחזיק ברשיון נהיגה משנת 1982, לחובתו 18 הרשעות קודמות. בין הרשעותיו עבירות שונות, רובן מסוג ברירת משפט, החמורה שביניהן היא זו המצויה בהרשעה מס' 18, לפיה הנאשם היה מעורב בתאונת דרכים ב 3/06, עליה נשפט ב- 12/08. אציין כי התאונה שבפניי היא מ 12/06, כלומר, כ-9 חודשים לאחר שהנאשם היה מעורב בתאונה הקודמת. כל אלה הם נתונים שפועלים לחובתו של הנאשם ומצדיקים החמרה של ממש בעונשו. אולם, נתונים אלה הם רק חלק מהשיקולים שביהמ"ש שוקל בבואו להטיל עונשים, במקרה החריג שבפניי מתקיימות נסיבות מיוחדות שאין להתעלם מהן, והכוונה היא לשיהוי הממושך ולאופן התנהלות החקירה כפי שביהמ"ש התרשם ממנה במהלך שמיעת הראיות. הנאשם נותן את הדין לפניי בתאונה הזו כ- 8 שנים לאחר שהתרחשה, וכאשר ביהמ"ש מנטרל את פרק הזמן בו התנהל המשפט בשל דחיות שבין היתר בגלל ההגנה, עדיין מדובר באירוע משנת 2006, שכתב האישום בגינו הוגש רק ארבע שנים לאחר מכן, ב- 5/2010. במהלך שמיעת הראיות, ניסה ביהמ"ש לקבל הסבר לשיהוי העצום בחקירת התאונה שכן מדובר בתאונה פשוטה שניתן וצריך היה לחקור אותה בזריזות ויעילות, אך משום מה הדבר נמשך על פני זמן רב, והשלמות חקירה בוצעו בתיק זה גם לאחר תקופה של 4 שנים מעת התאונה (ראה למשל ניסוי שדה הראיה עליו נצטווה בוחן התנועה, מר אביחי נחמן על ידי הבוחן המחוזי). בשורה ארוכה של פסקי דין קבע ביהמ"ש העליון כי נושא התמשכות ההליכים מהווה שיקול משמעותי לקולא בעת גזירת העונש. בבג"ץ 6972/96 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (פ"די נ"א 2757), הבהיר ביהמ"ש העליון את הטעם העומד ביסוד החשת ההליך הפלילי כנגד הנאשם וכך אמר: "אך מובן הוא כי הנאשם שמשפטו נפתח, זכאי לכך שמשפטו יסתיים מהר ככל האפשר, זאת מכמה טעמים, המתח בו נתון כל מי שמתנהל נגדו הליך פלילי, הסטיגמה החברתית הנלווית על פי רוב למעמד של נאשם בפלילים, שיבוש אורחות החיים של הנאשם ומשפחתו, המשאבים בממון ובזמן שנאלץ הנאשם להשקיע לצרכי הגנתו". על דברים דומים חזר ביהמ"ש העליון בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (2008), ואף קבע באותו עניין, כי במקרים קיצוניים בהם מדובר בהתמשכות הליכים משמעותית שאין לה הצדקה סבירה, יהיה מקום, בשים לב ליתר הנסיבות, לפטור נאשם שראוי לעונש מאסר בפועל, מעונש כזה. יישום דברים אלה קיבל ביטוי של ממש בפסיקתו של ביהמ"ש העליון (ראה ע"פ 795/84 הלוי נ' מדינת ישראל (פד"י ל"ת2 714; ע"פ 416/76 גבריאלוב נ' מדינת ישראל פד"י ל"א2 29). בעניינו כאמור, התאונה התרחשה בשנת 2006, כתב אישום הוגש כ- 4 שנים מאוחר יותר ללא כל הצדקה לשיהוי כה ממושך, החקירה נוהלה בעצלתיים, השלמות חקירה בוצעו בשלב מאוחר יותר מבלי שהיה למחדלים אלו כל הצדקה. שוב אדגיש כי מדובר בתאונה פשוטה, מספר העדים לא היה כה רב, מורכבותו של התיק לא הצדיקה התמשכות החקירה למשך זמן כה רב. במצב דברים זה, על פי פסיקתו של ביהמ"ש העליון, חייב גורם הזמן לבוא לידי ביטוי בגזרת העונש ולקבל את המשקל היחסי הראוי לו, בשים לב, לשיקולים נוספים המקרינים על עניין זה (ראה רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חב' השקעות דיסקונט בע"מ (2010)). יצוין כי בפרשת חב' השקעות דיסקונט, מדובר היה בתיק סבוך ביותר, חקירה רבת היקף בשל מורכבותה העובדתית והמשפטית כאחד. במקרה אחר, בע"פ 4598/09, נדון ערעורו של נאשם אשר הורשע בביהמ"ש שלום לאחר שמיעת ראיות בעבירה של גרם מוות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ביהמ"ש השלום הסתפק ב- 3 חודשי מאסר בעבודת שירות, אך בערעור הפך ביהמ"ש המחוזי את פסה"ד, ביטל את ההרשעה ואת עונש המאסר בשל העובדה שכתב האישום הוגש כארבע וחצי שנים לאחר מכן, תוך שביהמ"ש מנמק את ההקלה המשמעותית בעונשו של הנאשם בכך שלא מדובר בשיהוי שנחוץ היה בשל מורכבותו של התיק וציין כי מדובר בת"ד פשוטה שאין בה תסבוכת עובדתית ומשפטית מיוחדת ולכן, צריך היה לסיים את החקירה בזריזות ולהגיש את כתב האישום בזמן סביר לאחר התאונה. יישום פסיקתו של ביהמ"ש העליון על עניינו, מוביל לטעמי למסקנה חד-משמעית שלמרות שהוענש שלו ראוי היה הנאשם בשל מעשיו הוא עונש חמור יותר, נוכח דרגת הרשלנות שהפגין והנזקים שגרם לנפגע העיקרי בתאונה ה"ה רביע, למרות כל אלה, מחויב ביהמ"ש לציית לפסיקותיו של ביהמ"ש העליון, להתחשב בשיהוי הממושך ולהקל במידה משמעותית בעונשו של הנאשם. לא התעלמתי, חלילה, מסבלו של הקורבן העיקרי בתאונה, מהפציעות החמורות שחווה, אך דומה שעיקר תרופתו היא במישור האזרחי להטבת נזקיו הגופניים ולשיקומו, ובכל מקרה, אין הנאשם יוצא פטור בלא כלום, אלא שהעונש מושפע מהשיקולים אותם מניתי לעיל. עוד יצוין, כי בתיקון האחרון לחוק העונשין (תיקון מס' 113), קבע המחוקק בסעיף 40 יא לחוק העונשין, שורה של נסיבות ושיקולים שהם חיצוניים, לכאורה, לעבירה אותה עבר הנאשם, שביהמ"ש בוחן בבואו לגזור את עונשו של הנאשם. בין היתר, משך הזמן שחלף עד להעמדתו לדין של הנאשם, והתנהגות רשויות האכיפה (סעיף 40 יא (9) + (10)). מכאן שגם המחוקק הורה כי ביהמ"ש לא יתעלם מנתון השיהוי כשיקול הכרחי בר משקל, בבואו לגזור את הדין. אין פרושו של דבר כי הנאשם לא ראוי לעונש על מעשיו, פרוש מדויק של הדברים הוא ששיקולי הענישה מושפעים מהנימוקים אותם פרטתי לעיל, וביהמ"ש לא יכול ואף לא התעלם מהם. באשר לבקשת הנאשם לסייג את הפסילה, לא אוכל להעתר לבקשה זו שמשמעותה המעשית היא ריקון מכל תוכן של צו הפסילה. אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: אני פוסל את הנאשם מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה למשך 5 חודשים בניכוי 60 יום פסילה מנהלית. אני פוסל את הנאשם מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים. אני מעכב את ביצוע הפסילה עד ליום 15/12/13 שעה 09:00, על מנת לאפשר לנאשם להיערך לכך במקום עבודתו. עד למועד הנ"ל יפקיד הנאשם את רשיונו במזכירות בית משפט זה. בתום תקופה זו, על הנאשם להפקיד את רשיון הנהיגה בתיק ביהמ"ש. מובהר לנאשם שגם אם לא יפקיד את רשיונו הוא פסול לנהיגה מתום תקופה זו אך הפסילה תימנה רק משעה שיפקיד את רשיון הנהיגה בתיק ביהמ"ש. אני דן את הנאשם לקנס בסך של 1500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 5 תשלומים שווים ורצפים, פיגור יעמיד את מלוא הקנס לפרעון מיידי. אני מחייב את הנאשם לחתום על התחייבות בגובה של 1500 ₪ להימנע מעבירות בהן הורשע בתיק זה. תוקף ההתחייבות למשך שלוש שנים מהיום. לא יחתום ייאסר למשך 100 יום. זכות ערעור לביהמ"ש מחוזי תוך 45 יום. משפט תעבורהתקנות התעבורה